עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ב/פרק כה
הנפש הזאת כמו שהיא צריכה אל כלי שהוא הגוף אשר היא שוכנת בו באמצעותו תפעל פעולותיה ותוציא לאור כחותיה, ותשלם בשלמות מעשה וחשבון ודעת וחכמה אשר בזולת זה הכלי אי איפשר לה כלל להשתלם בזה השלמות אשר הוא תכליתה להיותה כלולה מכל הצדדים ושלמה בשלמות עליון ותחתון להשלים הכבוד כמו שהתבאר, כן אי איפשר לה להקביל האור הבהיר והעדון הרוחני הנתן לה חלף עבודתה בזולת כלי, במצועו תזכה ותוכל להכיל ולהקביל האור והזיו ההוא:
ולפי שהנפש אשר נשלמה בשלמות מה שאמרנו, והוא מעשה וחשבון ודעת וחכמה היא העולה וזוכה אל שני מיני עדון זה למעלה מזה כפי עבודתה, תצטרך אם כן אל שני מיני כלים האחד יותר דק ויותר בהיר מהאחר, ויהיה ערך כלי אל כלי כערך עדון אל עדון, ואמנם הראשון תזכה אליו מצד קיום המצות והעסק במעשים טוכים, ולזה באו מצות עשה בכוונה נפלאה למנין רמ"ח אברים שבאדם, וכשמשלים כל מצות עשה אז נשלם ונעשה לו מלבוש רוחני כדמות הגוף אשר היתה הנפש שוכנת בו בזה העולם, ותכף הפרדה מהגוף וצאתה מזה העולם מתלבשת בו ובמצועו זוכה ומתעדנת בעדון התחתון, ואמנם זה המלבוש מצד שהוא נארג ונעשה מן המעשה מספיק לזכות את הנפש להתעדן בעדון התחתון, ובהגיע תור עלותה לראות ולהשתחוות לפני המלך יי' צבאות כאשר היתה באמנה אתו מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, תצטרך לשלמות זה אל מלבוש יותר זך ויותר רוחני מן הראשון להתעדן בעדון העליון, אשר אי איפשר זולתו לזכות אליו, ואמנם המלבוש ההוא נארג ונעשה מפנימיות כוונת עסק התורה וקיום המצות, והכוונה בהם בשעת עשייתם, והכוונה בעבודה התפלה, ועל הדרך שבארנו בספר תולעת יעקב והודענו בשלמות בזה הספר:
נמצא אם כן שתצטרך אל שני מיני מלבושים לזכות אל שני מיני עדונים כפי עבודתה, הראשון נעשה מחמר עשיית המצות וקיומם בפעל גמור ושלם כפי התורה, והשני נעשה מרוחניות כוונת המחשבה הראויה בהם, במיצוע הראשון זוכה להתעדן בעדון של מטה, ובמיצוע השני זוכה להתעדן בעדון של מעלה:
ובענין המלבוש הראשון כתבו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) כד מטא זמניה לנפקא מהאי עלמא לא נפיק עד דמלאך המות אפשיט ליה לבושא דגופא דא, כיון דאתפשט ההוא רוחא מהאי גופא על ידא דמלאך המות, אזלא ומתלבשא בגופא אחרא די בגנתא דעדן, ולית חדו לרוחא בר בההוא גופא אחרא וכו', כמו שכתבנו למעלה בפרק כ"ב:
ובענין המלבוש השני כתב המאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל שני שהוא היכל עצם השמים, (ח"ב רמ"ז ע"א) הכא קיימן כל אינון מלבושין דנשמתהון דצדיקייא דסלקין לאתחזאה קמי מאריהון ולקיימא קמיה, וכד נשמתא סלקא ומטי להאי היכלא כדין אזדמן חד ממנא דאתפקד על אינון מלבושין וצדקיא"ל שמיה, דהא בזמנא דבר נש עביד פקודין דאוריתא בהאי עלמא כגוונא דאיהו אשתדל גרמיה, הכי אתעביד ליה בהאי היכלא לעילא מלבושא לאתלבשא בו בההוא עלמא, וכד נשמתא סלקא, ההוא ממנא נטיל ההוא לבושא דילה ואזיל עמה עד דמטא לנהר דינור, די נשמתא אצטריכא לאסתחיא ולאתלבנא תמן, ולזמנין דטבעה נשמתא תמן ואתוקדא ולא סלקא, עד דכל יומא בצפרא כד אתער רוחא דסטרא דדרום כדין קיימו כלהו ומתחדשן ואמרי שירתא ומזמרן, כגוונא דאינון מלאכין דאתעבר שולטנהון ואתוקדן וקיימן ומתחדשן כמלקדמין, ואמרי שירתא ואזלי לון הכי נמי אלין נשמתין, ואי זכאת ההיא נשמתא ואסתלקאת האי ממנא צדקיא"ל נטיל לה לההיא נשמתא ואלביש לה בההוא לבושא ואתתקנת ביה, וסלקא לקורבנא על ידא דמיכא"ל כהנא לקיימא תדיר כל יומין קמי עתי"ק יומי"ן, זכאה חולקא דההיא נשמתא דקיימא וזכאת להאי, וכבר כתבתי מזה:
ומי שלא זכה אל שני מיני מלבושים אלה שבארנו ענינם ולא הכינם במעשה וחשבון ודעת וחכמה ובמחשבה וכוונה, הנה הוא שלול וערום מכל טוב וידחה אל מקום הנחש הערום והוא שאול ואבדון, שנאמר בו ערום שאול נגדו ואין כסות לאבדון, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) וקב"ה עביד טיבו עם בריאן דלא פשיט ליה לבושין אלין, עד דאתקין ליה לבושין טבין ויקירין מאלין, בר לאינון חייבי עלמא דלא אהדרו בתיובתא שלימתא למאריהון, דערטילאין אתו להאי עלמא וערטילאין יתובון תמן, ונשמתא אזלא בכסופין לגבי אחרנין דלית להו לבושין כלל, ואתדנת בההוא גיהנם די בארעא מגו ההוא אשא דלעילא:
ויש רמז לאלה המלבושים ממה שכתוב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור, ומרדכי יצא משל על הנשמה שעולה מקוטרת מר ולבונה וזוכה בדינה ויוצאה מלפני מלכו של עולם בלבוש מלכות, כפי מה שהכינה בעבודתה בזה העולם, תכלת שהיא כלולה מכל הצדדין מצדיק של מעלה ומצדיק של מטה במעשים טובים, וחור הוא משל על לבון המעשים במחשבה וכוונה ראויה, ועטרת זהב גדולה משל על העטרה עטרת תפארת שהצדיקים מתעטרים בה, והעיר שושן היא עיר יי' צבאות עיר אלהינו, שהיא כלולה מששה קצוות ונקראת שושן לסוד זה ובשושנה יש ששה עלין, צהלה ושמחה כי אז נשלמת בנשמת הצדיק, ורמז על הפשטת החמר שהם הבגדים הצואים והלבשת הלבוש הוא שהכין כפי עבודתו, הוא שנאמר ביהושע הכהן הגדול ויסירו הבגדים הצואים מעליו שהוא החמר הזה, וילבישהו בגדים הוא לבוש הנשמה שמתלבשת בו בצאתה מן הגוף שהכינה לה בעבודתה, ומלאך יי' עומד רמז על העטרה שמתעטרים בה הצדיקים הנקראת מלאך יי':
ובמגלה פרק ראשון אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר ביום ההוא יהיה יי' צבאות לעטרת צבי וגומר, יתבאר ממה שכתבנו בענין זה, כי כמו שהנפש תפעל פעולותיה במיצוע הגוף ותשתלם בשלמות המעשים הטובים על ידו, כן צריכה גוף שהוא הלבוש הרוחני שהכינה בעבודתה במיצועו תקבל ותכיל הגמול הרוחני, והם שני מיני עדון, ולזה צריכה להכין שני מיני לבושים כמו שבארנו, ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק :