עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ב/פרק כג

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

אנשי המחקר התחכמו במהות הנפש, ואמרו שהיא הכנה לקבל החכמה, וראיתם כי מתחלת היצירה עיר פרא אדם יולד לא ידע ולא יבין, וכל זמן שהגוף הולך וגדל היא מתחכמת והולכת, וזה יורה שהנפש אינה אלא הכנה בלבד, ואלו היתה הנפש חכמה מיום שחלה בגוף האדם יתחייב שיהיה הגוף חכם בצאתו מרחם אמו, זה דעתם בנפש האדם ואליו נמשך הרמב"ם ז"ל כנראה מדבריו בפרק א' משמונה פרקים שהקדים למסכת אבות אמר שם, ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחמר והשכל לה צורה, וכשלא הגיע לה הצורה יהיה כאלו מציאות ההכנה בה לקבל הצורה ההיא לבטלה, וכאלו היא מציאות הבל הוא אמרו גם בלא דעת נפש לא טוב, ר"ל שמציאות הנפש שלא תגיע אליה צורה אבל תהיה הנפש בלא דעת לא טוב עד כאן:

וזה הדעת גלהו גם כן בפרק ד' מהלכות יסודי התורה, ואנחנו אל חכמי ישראל הקדושים נשמע אשר קבלו האמת מפי נביאי האמת והצדק, והם אשר ידעו האמת על בוריו כי הנפש בבואה אל הגוף חכמה היא מתחלת היצירה, והכתוב מעיד לנו כן באמרו ויפח באפיו נשמת חיים, והיודעים מקום אצילותה ידעו כי באה משם כלולה בחכמה ובינה והסוד ונשמת שדי תבינם:

ואמרו בפרק המפלת ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי וגו', ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, ומלמדים אותו כל התורה כלה שנאמר ויורני ויאמר לי וגו', וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ:

הנה רז"ל כנו החכמה לנר ואמרו שהוא צופה בו, רמז למה שמשיג מהעבר והעתיד והוא אמרם מסוף העולם וכו', ובהקדמת זה הספר פירשתי בו פירוש אחר על דרך הסוד ידרש משם, ואמר שהנר הזה על ראשו, רמז על נשמתו שהיא מאירה בחכמה עליונה, ואמרו שמלמדים אתו כל התורה כלה הנה גלו לנו כי החכמה והתורה שעתיד ללמוד בבאו באלה החיים אם יזכה, עודנו שם מתחכם ויודע הכל:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ס"א ע"ב) תאנא אפילו כל אינון נשמתין דבני נשא עד לא יחתון לעלמא כלהו גליפאן קמיה ברקיעא, בההוא דיוקנא ממש דאינון בהאי עלמא, וכל מה דאוליפאן בהאי עלמא כלא ידעי עד לא יחתון לעלמא:

ואמרו במדרש ילמדנו פרשת פקודי מניחין לו נר דלוק על ראשו וצופה בו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי וגו', בבקר נוטלו המלאך ומוליכו לגן עדן ומראה לו הצדיקים שהם יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והמלאך אומר לו תדע מי הללו שאתה רואה, הללו נוצרו כמותך בתוך מעי אמן ויצאו בעולם ושמרו מצותיו של הקב"ה, ולכך זכו ונזדמנו לטובה זו, ואתה סופך לצאת בעולם, ואם תזכה ותשמור את התורה תזכה לישיבתם, ואם לאו תשב במקום אחר. לערב מוליכו לגיהנם ומראה לו הרשעים שטורדין אותם מלאכי חבלה במקלות של אש, וקורין וי וי והמלאך אומר לו תדע הללו שנשרפין כי הם נוצרו כמותך, ויצאו לעולם ולא שמרו מצותיו של הקב"ה, ולכך נענשו ובאו לחרפה זו, ואתה סופך לצאת לעולם הוי צדיק, ואל תהי רשע למען תחיה, ומנין שכן הוא שנאמר וירני ויאמר לי יתמך דברי לבך וגו':

כשהגיע זמנו לצאת לאויר העולם מיד המלאך מכה אותו ומכבה נרו ומוציאו בעל כרחו, ושוכח כל מה שראה ומוציאו לאויר העולם, ועל זה התינוק בוכה תכף שיוצא לאויר העולם עד כאן:

הנה בארו כי הנשמה אינה הכנה לקבל החכמה, אבל היא חכמה ויודעת ומשגת טרם בואה אל הגוף, ומה שאין הגוף חכם בגיחו מרחם יצא, לפי שהמלאך מכבה נרו שהיא ההשגה והמדע ומשכחה ממנו בגזרתו של הקב"ה, והטעם בזה כי כבר התבאר בזה החלק, כי האדם עשוי ומתוקן בדמות הכבוד העליון, והיה זה כן כדי שיתקן הכבוד בתורתו ומעשיו הטובים, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו וזה יעלה בידו בלמוד החכמה האמיתית המקובלת מן הנביאים ובעסק התורה וקיום מצותיה, מה שאי איפשר לתקן הכבוד ולהשלים הכוונה בייחוד בזולת זה, ואלו יצא לאויר העולם והוא חכם ויודע וזוכר כל מה שראה ולמד שם, הנה לא היה מקום אל ההשתדלות בתקון הכבוד ולא תשלם הכוונה בייחוד:

והתכלית בביאת הנשמה לאלה החיים להתעסק בייחוד ובעבודה, כדי שתהיה כלולה מכל הצדדים להשלים הכבוד כמו שבארנו בפרק הקודם לזה, לא היה נשלם וכדי שיעלה כל זה ויבא וישלם מיד האדם, כי כן היה הרצון מתחלה הוצרך המלאך לכבות נרו ולשכחו זה כל מה שראה וידע, ואז יטרח וישתדל להשלים הכוונה בבריאתו ומידו יבא וישלם היחוד בהיותו משתדל תמיד להשיב את אשר נסתם ממנו בגיחו מרחם, ולזכור את אשר שכח ולא יסור מלטרוח תמיד בזה, ובזה תשלם הכוונה בבריאתו ויעלה הייחוד שלם בידו באין הפסק, ואם כן לטובה חשבה אלהים השכחה ההיא כדי שיהיה יגע תמיד:

וכבר רמזתי מזה בהקדמת זה הספר בסיעתא דשמיא ולזאת הסבה היתה השכחה גם אחרי צאתו מרחם אמו לכוונה זו עצמה, ולזה רמזו במדרש קהלת רבה באמרם לטובתו אדם למד תורה ושוכח, שאלו היה אדם למד תורה ולא שכח, היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם למד תורה ומשכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה עד כאן:

התבאר אם כן כי אין הנפש הכנה כדעת הרב, אבל היא עצם רוחני דק מאד יודעת ומשכלת וחכמה טרם צאתה לאויר העולם, אלא שגזרת עליון לכבות נר חכמתה ולשכח ממנו תורתה מן הטעם שכתבנו:

ודעת הרב בשכל שהוא צורת הנפש הוא השגת חכמת הנמצאות בדרך העיון והחקירה כפי שרשי הפלוסופיא אשר חשקה נפשו בה מאד, וכמו שנראה מדבריו בפרק ד' מהלכות יסודי התורה, אמר שם ועל צורה זאת נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם עד שידמה להן, ואמר עוד שם אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגלמים ויודעת בורא הכל:

ובפרק ח' מהלכות תשובה אמר, כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה הבורא כפי כחה, והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הצורה שבארנו עניינה בפרק ד' מהלכות יסודי התורה. ולמעלה מזה אמר, זה שאמרו ועטרותיהם בראשיהם כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהם, והיא העטרה שלהם כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמהת עולם על ראשם כו':

הנה גלה הרב דעתו, כי ידיעת הנפש האל יתברך ומלאכיו ושאר מעשיו, והוא הנקרא אצלו מעשה מרכבה ומעשה בראשית, היא העטרה שבגללה זוכה לחיי העולם הבא, אם כן יש להוליד מזה הדעת, כי הצדיק אשר הוציא כל ימיו בעיון התלמוד המקודש ובמעשה המצות, עדיין לא זכה אל העטרה ההיא אחר שלא הוציא שכלו מן הכח אל הפועל בחכמת הנמצאות, והרי הוא בכלל גם בלא דעת נפש לא טוב, והרי ההכנה בה לבטלה וכאלו מציאותה מציאות הבל וכמו שכתבנו מדבריו למעלה, ואם זה כן חס ושלום הנה זו הריסה רבה ונפילת התורה בכללה והפכת קערה על פיה, ואנחנו כבר הוכחנו הפך זה ובארנו, כי הטובות וההצלחות נמשכות ומחוייבות אל עסק התורה והמצות והתורה הקדושה תשרישנו זה בכמה מקומות:

אלא שכבר נמצא בדברי הרב ז"ל מה שהסכים בו אל האמת ושרשי התורה, כי בפרק ד' מהלכות יסודי התורה כתב, שהויות אביי ורבא היא הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העה"ז, כדי לנחול חיי העולם הבא, ועדין אין דעתו זה מכוון שאין תכלית הויות אביי ורבא ישוב העולם הזה בעצם, כי אם צורך גבוה וכמו שהתבאר כבר ומצד זה היא הזכיה לחיי העולם הבא:

ובפירושו למסכת מכות אמר בזה הלשון, מעקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן, ולא שתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא עד כאן, ומי יתן והיו אלה כל דבריו:

כבר כתבנו בפ' הקודם לזה, כי הנפש באה לגוף כלולה מן העליונים, ואם כן היא דוגמת המקום שבאה ממנו, ולזה יש בה כח הדבור וכח המעשה כמו שיש במקום ההוא אשר באה ממנו, וכבר התבאר טעם ביאתה אל הגוף, כי היא אמנם באה לתקן הכבוד ולהשלימו והתקון והשלמות ההוא צריך שיהיה בדבור ובמעשה, ובזולת זה אין שם תקון ואין שם שלמות:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ר"כ ע"ב) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, בגין דבההוא כח אית מעשה אשתדלותא לאשתדלא בהאי עלמא דאיקרי מעשה עלמא דעובדא למשלם סופא דמחשבה, וחשבון דא הוא עלמא דדבורא, דהא חשבון בדבורא תליא, ועל דא כל גימטריאות ותקופין ועבורין דעלמא דסיהרא הוו, ודעת דא איהו רזא דשית סיטרין דתליין במחשבה, ואיקרון עלמא דההוא מחשבה וחכמה דכלא תליין מניה, וכל אילין כלילן בההוא כח, דלאו הכי בסטרא דשאול דרגא דגיהנם, דהא כל בר נש דלא אשתדל בהאי עלמא לאעלא ביה במעשה וחשבון ודעת וחכמה, סופיה לאעלא בשאול, דלית ביה מעשה וחשבון ודעת וחכמה, דהא סטרא אחרא ארח שאול איהי, כדכתיב דרכי שאול ביתה מאן דאתרפי מהאי כח קדישא אתתקף כח דסטרא אחרא דשאול ביתה:

הנה בארו כי בכח ההוא שהוא סוף המחשבה העליונה יש בו מעשה וחשבון ודעת וחכמה, לפי שהוא כלול מהכל. וכבר כתבנו כי הנשמה באה משם, והיא כלולה מהכח ההוא, ולזה תצטרך להשתדל במעשה לפי שבו מתתקן ונשלם הכח ההוא, ובחשבון ודעת וחכמה שהכח ההוא כלול מהם למעלה, וגם צריך לכללו בהם למטה וכשהנשמה נכללת בכל זה נותנת און וחיל בכח ההוא, והוא סוד באלהים נעשה חיל, והנה הוא כלול ונשלם מעליונים ותחתונים, ואם כן המעשה וקיום המצות הוא יסוד גדול לתקון ושלמות הכח ההוא, בסוד ויעש דוד שם ועשיתם אותם, ולזה נקראו הצדיקים אנשי מעשה, לפי שבמעשיהם הטובים מתקנים ועושים הכבוד סוד הכח ההוא, בסוד ועתה יגדל נא כח אדני, וכמו שהתבאר בפרק א' ובפרק ב' מזה החלק בסעייתא דשמיא, וגם בכלל מה שבארנו בזה נעמוד על אמתת מה שכוונהו מתחלה, והיא שהנשמה טרם בואה אל הגוף כלולה בכח המעשה, וגם בחשבון ודעת וחכמה, ואם כן אינה הכנה כדעת המתפתים אחר שכלם והוא מה שבקשנו דעתו בזה הפרק: