עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ב/פרק כא

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

כמו שהתורה העליונה סוד תורה שבכתב שאמרו עליה נובלת חכמה של מעלה תורה והיא סוד השם המיוחד, ונקרא תורה על שהיא מורה ומגלה על מציאות ואחדות אדון יחיד כמו שהתבאר בפרק ט"ו מהחלק הראשון מזה הספר, כן התורה הזאת המורגשת אשר שם משה לפני בני ישראל, מורה על המקום אשר נחקקה ממנו שהיא התורה הרוחנית העליונה שהיא סוד תפארת ישראל השם המיוחד, והוא סוד עץ החיים:

ולזה אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס, ע"א) ויורהו יי' עץ ואין עץ אלא תורה דכתיב עץ חיים היא וגו' ואין תורה אלא הקב"ה, ולזה היתה התורה שם יי' ממש והעוסקים ומחזיקים בה עוסקים ומחזיקים בשם יי' ודבקים בו, ולפי שנחקקה מסוד התורה העליונה שהיא שם יי' הנקרא עץ חיים, נשאה גם היא שם זה ונקראת על שמו עץ חיים, שנאמר עץ חיים היא וגו' ועמה אין מות ואין הפסד, אבל היא תחיה בעליה החיים הנצחיים כי נאצלה ממקור החיים, ומשם מושכת החיים הקיימים על העוסקים בה ומקיימי מצותיה, כי החיים העליונים נכללים בה, וממנה מתפשטים על המחזיקים בה, ואין לומר שהיא אמנם תאריך החיים למי שלא חטא כלל, אבל סוף אדם למות המיתה הטבעית המחוייבת מצד הרכבתו, כי אין זה יתר שאת ומעלה אל התורה ולמה ישלוח לה שם החיים בהחלט אחר שהמות בחדריו, ואליהו ז"ל ושאר צדיקים שלא חטאו לא מתו והם חיים בגן עדן כמו שכתבנו עדים נאמנים:

וגם אין לומר שאלה החיים הם אל נפש הצדיק בעולם הנשמות, כי זה מחוייב מצד עצמו כי הוא צורך גבוה כמו שיתבאר, ולא נשאר אם כן צד בו יצדק בהם שם חיים בהחלט, כי אם בהיות הגוף בעודו מחובר אל הנפש חי חיים נצחיים, לפי שהיא נאחז ודבק בעץ החיים שהוא התורה, וכל הדבק בו אין המות שולט עליו:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת בהר סיני, (בתוספות קי"א ע"א) כל מאן דאחיד באילנא דחיי ישתזיב בהאי עלמא, ואפילו מן מותא דעלמא דבני נשא, כל שכן מאחרא, וזאת היתה כוונת נותן התורה ית' ועל זה התנאי קבל המקבל:

ולפי שזה אמת על כן לא בא בתורה הגמול הרוחני, וכוונת השם הגדול בנתינת התורה היתה להשיב שלמות הבריאה כמו שהיה קודם שחטא אדם הראשון, ולהשלים כוונתו בה:

וכבר התבאר בפרק הקודם כי אדם הראשון היה מוכן אל החיים וקיום הנצחי בגוף ונפש, וגם היה מתענג ממה שנברא במעשה בראשית ולוקח מזונו ממנו בלא שום עמל ויגיעה, וחטאו היה סבה שנעדר ונשלל ממנו החיים והטוב. והטומאה שנשתאבה בו בסבת החטא הולידה בכל הבאים אחריו ונשתאבה בהם, ובסבתה היו כלם מעותדים אל המות אין נקי, כי כמו שהדבק בעץ החיים מושך ושואב משם החיים והטוב, כן הדבק בעץ הדעת בפאת הרע שבו מושך משם המות והרע, כי טבע הצד ההוא מחייב כן לדבקים בו, ונמשך הדבר כן עד שעמדו ישראל על הר סיני לקבל שטר שחרור שהיא התורה, ואז רצה הקב"ה לזכות את ישראל ובא לתקן את אשר עוותו אדם הראשון להחזיר העטרה שהיא הגורם לכל הטוב והחיים והשלום ליושנה, והיא אשר קדם זכרונה בפרק הקודם לזה:

והוא אמרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו', הנה בא להזהירם שלא יאחזו להם דרך אביהם הראשון שהניח דעתו והלך אחר דעת הנחש, ואמר לו כי שמעת לקול אשתך, ולפי שהיה בא לתקן העולם ולחדשו בנתינת התורה, אמר להם שישמעו בקלו לקבל עליהם כל מצותיו לעשותם וזה הוא קולו, ולא לקול השטן הוא נחש הוא יצר הרע כדרך ששמע אדם הראשון וגרם המות לו ולכל הבאים אחריו, ושמרתם את בריתי לא כאדם הראשון שעבר ברית הפר חק:

ובפרק אחד דיני ממונות, רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה, כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית, וכתיב התם את בריתי הפר, רב נחמן אמר כופר בעקר היה כתיב הכא והמה כאדם וגו', וכתיב התם על אשר עזבו את ברית יי' וגו', ודברי שניהם אמת כי המשיך הערלה והטומאה על העולם וכסה ואטם הברית הקדושה, והיא הכפירה בעקר ועבודת אלילים והדברים עתיקים ומבקשי יי' יבינו כל, והייתם לי סגלה מכל העמים סגלת המלכים לא נתנה להוצאה ולהפסד, כי היא חביבה מאד עליהם והיא דבקה וקשורה בהם לתמידות שעשועם בה גם אתם לא ישלוט בכם ההפסד והכליון, כי תהיו דבקים בי והדבקות בי הם החיים הקיימים הנצחיים אשר אין עמהם מות כלל, ואני יכול על זה ואינו דחוק ולא נמנע לי לתת לכם הקיום הנצחי בחיים האלה, כי לי כל הארץ ואני בראתי הדברים הארציים והחמריים אשר גוף האדם נבנה מהם, ואם מצד הרכבתו דרכו לירד להפסד. בידי להוציאם מטבעם ולקיימם כי השמיעה בקלי ושמירת בריתי הוא המלח המקיים הדברים אשר מדרכם ליפסד, כי הכל נברא בשמי ובהיות שמי משתתף על ידיכם עם הנברא בו הנה הוא יקיימנו לעד, כי בו נברא ובו מתקיים ולא אפיקורות בלבד אלא גם האישים, וכל שכן למי שארצהו לסגולתי מכל העמים והייתם לי ביניהם כאפיקורות הנשארים והם כאישים הנפסדים:

וירצה עוד באמרו כי לי כל הארץ כי הוא יצום על הדבקות וההקשר בו תמיד בשעשוע עבודתם כי זה ענין הסגולה וכי תאמרו מה נאכל הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, אמר כי לי כל הארץ ולא יחסר לחמכם כי הבן זוכה בנכסי האב ולא שתטרחו אתם בו, אבל מלאכתכם נעשת על ידי אחרים כענין ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם, ואתם כהני יי' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם, והוא אמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, כי הכהנים לא יטרחו במזונותם, אבל זוכים משלחן גבוה ואתכא דרחמנא סמכי ועם שתהיו כהנים משרתים הנה השרות ההוא ההחרות, והוא אמרו ממלכת כהנים וגוי קדוש, כענין קדושים תהיו פרושים תהיו מכל עסקי הגוף אל העבודה והייחוד, והוא הדרך אל קיום הגוף כי הנפש תגבר ותתעלה בדבקותה כי אין הגוף מעיקה אבל הוא נשמע תמיד אליה והיא תקיימנו בהיותו נגרר אחריה וזה היה החפץ ותכלית שיתוקן הכל ויתקיים, וכבר התבאר זה בפרק י"ט מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא, ויהיה אם כן במשמע גוי קדוש הקיום והנצחיות באלה החיים וכן יפרשוהו רז"ל:

אמרו בפרק חלק, קדוש יאמר לו מה קדוש קיים אף הם קיימים, הנה בא לתקן אשר עוותו אדם הראשון כי לא שמע בקול יי' כי אם בקול אשתו, ולא שמר הברית והביא המות עליו ועל כל הבאים אחריו ונענש בטורח המזונות, וכשקבלו ישראל התורה החזירו עטרה לישנה ונתבסם העולם ופסקה זוהמתם כדאיתא בפרק אין מעמידין. ובמדרש הנה אנכי שולח מלאך הה"ד אני אמרתי אלהים אתם, אלו המתינו ישראל למשה ולא עשו אותו מעשה לא היתה מלכות ולא מלאך המות שולט בהם, וכן הוא אומר והמכתב וגו' חרות על הלחות מהו חרות, ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר חרות מן המלכיות, ור' נחמיה אומר חרות ממלאך המות, הורו על כל מיני הטוב והאושר אשר ימשכו מקבלת התורה, כי באמרם חרות מן המלכיות הכוונה היותם ממלכת כהנים עם מה שפירשנו בו, ובאמרם חרות ממלאך המות הכוונה על הקיום והנצחיות הנרמז בוהייתם לי סגולה, והנכלל בו גוי קדוש וכמו שסיימו עוד שם, וכן הוא אומר וממתנה נחליאל שנחלו מהקב"ה שיהיו חיים וקיימים לעולם, הנה כי רצה הקב"ה לזכותם בכל מיני החיים והטוב, לולא ששבו על חטא אביהם ונתנצלו מעדים שהיא העטרה שזכרנו למעלה כאביהם:

ואמרו במכילתא ובעבודה זרה פרק קמא על תנאי כך עמדו ישראל על הר סיני, על תנאי שלא ישלוט בהם מלאך המות שנאמר אני אמרתי אלהים אתם וגו' חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון וגו':

ובמדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ח ע"ב) כדין הוו ישראל מתעטרן באוריתא ומתעטרן בשמהן גליפין עלאין כיון דעבדו ית עגלא וסרחו הוה מייתי משה אוריתא כתיבא על לוחי אבנין מליא מכל טבין, חירו ממלאך המות, חירו משעבוד מלכיות, חירו מכל מרעין בישין דעלמא, כיון דחמא משה ית עגלא פרחו אתוון כלהו וסליקו לעילא כדין צווהת אוריתא ואמרת אני מלאה הלכתי וגו' מליא אזלית מכמה טבין לישראל, והשתא אהדרית ריקם למגנא דלא מהנית להון כדין צווחו עלאין ואמרו אוי להם כי נדדו ממני ווי לון דלא אתקיימו בהימנותא דמאריהון:

הנה שהתורה שטר שחרור מן המות שהתורה חיים ואין עמה מות, וגם היא חרות מן המלכיות כי החטא מעורר סבתו למעלה שהוא צד הטומאה והוא מלאך המות, והוא כח האומות, ולזה הוא מחוייב שהחוטא יפול תחת רשתם למטה, ובקיום התורה אין כח לצד ההוא להתעורר כלל ולזה לא ישלוט על שומריה ולזה לא ישלטו האומות עליהם למטה, אבל הם ישלטו בשונאיהם:

ועוד אמרו בואלה שמות רבה פרשה מ"ה אם יבא מלאך המות ויאמר לפני הקב"ה על חנם בראתני בעולם, הוא אומר על כל אומה שבעולם השלטתי אותך חוץ מאומה זו שנתתי לה חרות הוי חרות על הלוחות. ומה שאמרו פרחו אתוון כלהו וסליקו לעילא, וכן אמרו בואלה שמות רבה פרשה מ"ו דבר אחר שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן, יורו בזה כי החטא והטומאה מסלק הקדושה ואז המות בא ושורה על ראש החוטא, וכן מצינו שבשביל שעבדו ישראל עבודה זרה נסתלקה שכינה מהם שהיא נשמתם ואז מתו והוא נפילתם וצאתם בגלות בין האומות הבאים מכח הצד ההוא שנדבקו בו, וכן היה באדם הראשון כשחטא נסתלקה נשמת חיים ממנו, ואז שרתה רוח הטומאה עליו והוכן אל המות, ובעבודה זרה פרק קמא בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הם לא חטאו אנו לא באנו לעולם, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם וגו' חבלתם מעשיכם:

אכן כאדם תמותון, והקשו עליו, ותרץ לא תימא אנו לא באנו לעולם, אלא כמי שלא באנו לעולם, פירוש לפי שהם חיים לעולם וכל זמן שהם קיימים אין אנו חשובים כלום, וזה דעת ריש לקיש והוא דעת ר' יוסי והוא שכתבנו למעלה, ודעתם ע"ה שאם לא חטאו אבותינו בעגל היו חיים וקיימים לעולם, כי התורה תקיימם כמו שדרשו מחרות על הלוחות, והקשו שם למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי, והא כתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות והשיבו על תנאי. ומזה נדין לכל מקום שנזכרה בו מיתה בתורה כגון אדם כי ימות באהל שהוא על תנאי שאם יחטאו שימותו:

והשם הגדול הבטיח החיים הנצחיים אל הגוף בעשיית התורה והמצות, אמר ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ויראה לי שזו כוונת אונקלוס שתרגם ויחי בהון לחיי עלמא ואין זה כחיי עלמא האמור בראובן, שאם נאמר על ראובן הפרטי כבר מת, ולזה אי איפשר לפרשו כי אם לחיי עולם הבא, ואם נאמר שהכוונה בו לחיי עולם הבא לא שכוונת הכתוב כן, אלא ראה לתרגמו כמנהג אחר החטא שהמיתה בהם, וכן מה שדרשו רז"ל וחי בהם לעולם הבא, וכן למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך, ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב, וכן מה שדרשו מזה הענין לא דרשו כן, אלא לפי שהמות ממשמש ובא על העולם, וראו להעתיק הלשונות המורים על החיים הנצחיים אל הגוף אל חיי העולם הבא, אבל יודעים היו באמת שכוונת התורה על חיי העולם הזה, ולפיכך לא מצינו להם ז"ל בשום מקום שיישאלו למה לא בא בתורה הגמול הנפשי, כי היה ברור אצלם כי מטבע התורה לקיים הגוף בחיים נצחיים לולא שהחטא הביא עליהם המות, והכוונה לרז"ל באמרם וחי בהם לעולם הבא, וכן לעולם שכלו ארוך וכלו טוב הוא העולם הבא שאחר התחיה, שאז הוא שיזכו הגוף והנפש לשכר המצות העצום שאם לא כן יהיה הגוף עשוק במשמר:

ועוד הבטיח השם הגדול קיום הנפש ונצחיותה בגוף בעסק התורה וקיום מצותיה, אמר ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והרמז שיתן משכנו שהיא השכינה בתוכם לקיימם כנשמה המקיימת את הגוף, כן השכינה היא נשמתן של ישראל, וכל זמן שהיא שרויה ביניהם על ידי עבודתם השלמה ומעשיהם הטובים הם חיים וקיימים במעלה ורוממות ועליונים ותחתונים נכנעים אליהם, ואמר ולא תגעל נפשי היא אשר נאמר עליה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ולזה יחסה אליו אחר שנופחה מרוחו הקדוש אמר, שזאת הנפש לא תקוץ בהם להגעל ולהפלט מהם ולצאת מן הגוף, אבל תשאר נקשרת בו לעד, והכוונה שלא ימותו אבל יהיו חיים וקיימים לעולם, ולפי שזה כן לא בא הגמול הנפשי בתורה כי אין מקום לזה כלל, כי הכוונה להשאיר ולקיים הנפש והגוף יחד לעד, וזה מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: