עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ב/פרק יז

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

הבא בהתבוננות נמרץ אל מה שכתבנו יתאמת לו כי זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל מטבעה להשלים ולהקנות כל מיני החיים וההצלחות אל המחזיקים בה ולשלמות מלאכת עבודת הקדש, ראיתי לצרוף ולברר וללבן הדבור בייעודים הגשמיים אשר התבארו בתורה, ובייעודים הרוחניים אשר הוא התכלית האחרון והאושר הקנוי אל הנפש אשר לא התבארו בתורה לדעת כל החכמים, אבל דברו בהם בפירוש באמרם תמיד כי המצות מקנות החיים האמיתיים שהם חיי העולם הבא, וכבר נשאו ונתנו הרבה מהחכמים ז"ל לבאר למה לא התבארו אלה החיים בתורה, ואמרתי אענה אף אני חלקי, אבל ראיתי להקדים דבריהם ולפי מה שהתפרסם הנה נכללו בשלש דעות:

הדעת הא' הוא דעת הרמב"ם ז"ל אמר בטעם זה כי להיות התורה השלמה נתונה לעם רב והמון הבלתי מציירים מהות העניינים ואמתתם, המירה התורה האלהית העניינים הנסתרים בעניינים הנגלים באופן יוכלו לצייר ולקבל כמו שעשתה בתארי האל יתברך, ולהיות אין אצלם הצלחה זולתי גופיית, כי לא ישערו בערבות השכל והצלחתו, העלימה התורה זה מהם וגלה להם מה שישתוקקו אליו מאלה הקניינים המדומים, זה דעתו ז"ל, וכבר מנו האחרונים ז"ל הבטולים אשר יתחייבו לו, ומהם כי הוא ז"ל יאמר כי כשיראו היעודים הגשמיים מתקיימים, יאמינו ביעוד הרוחני באיזה רמז שיבא עליהם בתורה, ואינה ראיה כי איך תלקח ראיה ממה שנזכר בפירוש בתורה וישיגוהו בחוש על מה שלא נזכר כלל ולא יציירוהו:

ועוד שהרי התורה ביארה להמון עקרים עמוקים כאחדות האל ומציאותו, כי הם דברים לא ישיגום ההמון בנקלה אחר שלא ישיגו דבר בלתי גשמי, ובהשיגם זה כבר יוכלו להשיג דברים אחרים בלתי גשמיים אין חולק בזה, ויוכלו אם כן להשיג הגמול הרוחני, כמו שיוכלו להשיג מציאות הנמצא הרוחני:

ובענין הייעודים הגשמיים כתב הטעם בפרק ט' מהלכות תשובה, כי הבטיחנו בהם בתורה לומר שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להם, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, ואם כן נמצינו למדים לפי דרך זה כי כשהבטיחנו בטובות ההן אמנם היה להודיענו כי נהיה שלמים עם הפנאי שיהיה לנו להשלים את נפשנו, ואין זה מספיק כי כשיעד לנו הדרך המביא אל התכלית והתכלית עצמו לא יעדו לנו בפירוש, עדיין אין אנו בטוחים ממנו מה שלא היה כן אם יעד לנו התכלית, כי אז נהיה בטוחים בדרך המביא אליו כי אין ספק ימציא לנו דרך להשיגו, כי בזולת זה אי איפשר לבא אל התכלית, ואם כן היה לו לבאר לנו הגמול הרוחני, ומאלינו נבין כי יתן ספוק בידינו להשיגו ולא יאריך ביעודו:

משל זה, מלך אחד קרא לאחד מעבדיו היושבים לפניו והוא ממתי סודו, וצוה עליו ללכת לאי אחד מאיי הים לעשות את מלאכת המלך ולעבוד שם עבודתו, והמלך יעדו בהיותו עוסק במלאכתו שיאכל בטוב האי ההוא ויתעדן בעדוניו, ועדיין אינו בטוח שבהשלימו את המלאכה ישיבהו המלך אל המקום והמעלה אשר היה בה מתחלה, אבל כשהבטיחו שישוב אליה הנה הוא בטוח שהמלך ימציא לו די ספוקו כדי שיהיה פנוי לעשות מלאכתו אף אם לא הבטיחו בזה בפירוש, לפי שאי איפשר לעבוד עבודתו בזולת זה, ויקשה עוד לדעתו ז"ל כשידוקדק כי יובן ממנו כי אין הטובה וההצלחה נמשכת אחר התורה והמצות ואינה מחוייבת מטבעם וזה הטלת מום בקדשים. זה שעור כלל דעת הרב ז"ל בשני הגמולים ומה שנראה ראוי להשיב עליו:

הדעת השני הוא דעת הרמב"ן ז"ל נמצא לו בפרשת וארא אמר שם בזה הלשון, לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עברה, רק במעשה הנס ואם יונח באדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם והם באדם עונש ושכר באמת, ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים, וכנגד התולדות וקיום הנפש ודבקה באלהים דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד אפרש זה אם גומר השם עלי. והוא מה שכתב בפרשת אחרי מות בענין הכרתות הנזכרים בנפש אמר, כי הם בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות, והעולה מדבריו שם כי להיות שההשארות נמשך לנפש בהכרח כי אין לה סבות ההפסד והיא בעניינה לא תמות, ולפי שזה כן לא היה שם סבה לשיבטיח בעל הגמול בקיומה כלל כי זה מוכרח מתולדתה, ולכן לא בא יעודו בתורה, אבל הטובות האלה להיות שאין נמשכות לנו כלל מדרך הטבע הוצרך בעל הגמול יתברך להבטיחנו בהם לומר כי היעודים ההם נמצאים עמנו בנס, ולכן גזר הרב כי שכר כל התורה נסים והם נסתרים:

ועוד הוסיף הרב ביעודים האלה בפרשת אם בחקותי אמר שם בזה הלשון, וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כלם נסים אין בטבע שיבאו הגשמים, ויהיה השלום לנו מן האויבים, ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החקים והמצות, ולא שיהיה הכל הפך מפני זרענו השנה השביעית, כל זה הוא דעת הרב ז"ל בשני הגמולים:

וכבר נודע בשערים היות הרב גדול המאמינים ורב מובהק לחכמים בחכמת הקבלה היא חכמת האמת, וגם בעיני יפלא על האמינו כי יעודי התורה הם נסים עם היותו גדול בחכמה, וכבר אמרו החכמים כי הנס הוא מציאות הדבר בעצם זולת סבותיו העצמיות, והנה לדעתו ז"ל הטובות וההצלחות המיועדות בתורה לא ימשכו אחר המצות ולא יתחייבו מהם כלל, ואין יחס בין עשיית המצוה אל עליית האדים וירידת המטר בהיות הארץ צמאה ויבשה אין כל, ובין התענית אל זכוך האויר המעופש הדבריי, אבל מציאות כל זה אחר המצות יראה הרב ז"ל שהוא בדרך נס אין המצות סבתם כלל:

והנה מרמזיו בסתרי התורה כפי קבלתו נראה הפך זה כפי מה שפירשו תלמידיו המקובלים ממנו בהרבה מסודותיו, והוא האמת וזה כי העליונים מתברכים בהתעוררות התחתונים בעבודתם, ומשם מתפשטת הברכה אל הגורמים, ואין לומר כי זה דרך נס למבין האמת, אבל טבע העבודה יחייב כן כמו שהתבאר ויתבאר עוד בסייעתא דשמיא:

ואולי כוונת הרב ז"ל להשיב על השאלה הישנה כפי הנגלה לתת מענה לשון להמון החכמים בה לבעלי הריב, ונסתפק במה שרמז בסודותיו בענינה ליחידי סגולה העומדים בסוד אלהינו, ובזה יתישב הלב וינוח הדעת:

ואמנם במה שאמר הרב ז"ל כי ההשארות לנפש דבר טבעי בתולדתה ולזה לא זכרה התורה הגמול הרוחני, כבר השיגוהו קצת מהחכמים האחרונים מהם החכם ר' יוסף אלבו בספר העיקרים שלו מאמר ד' פרק ל"ט כתב עליו בזה הלשון, וגם זה דבר חלוש כי אין ההשארות יותר טבעי לנפש מהבחירה לאדם שאמרה תורה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים, ואחר שאין ההשארות דבר מפורסם ונודע למה לא תודיענו התורה כמו שהודיעה הבחירה או חדוש העולם וכיוצא בו מהדעות והאמונות האמיתיות שבאו בתורה, ועוד כי לפי דעת האומרים שהשכר הרוחני הוא לגוף ולנפש כאחד אין זה דבר טבעי לגוף להתקיים תמיד, והיה ראוי שתאמר אותו התורה בפירוש עד כאן דבריו:

והרב ז"ל ינצל מרשתו במה שנליץ בעדו ונאמר כי הבחירה טבעית לאדם בעודו נושא שם זה, והוא באלה החיים והייעודים הגשמיים טבעיים לאדם גם כן מצד התורה והמצות שימשכו אליהם ויתחייבו מהם בטבע כי כן חייב טבע העבודה, וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה וכמו שיתבאר בסייעתא דשמיא, והרב ז"ל ירצה זה ויודהו וכמו שכתבתי למעלה, ואין ספק כי אלה הטובות הנפש הטהורה גרמא בתועלתם אל הגוף מצד דבקותה במקורה ומעשיה הטובים ועבודתה לאלהיה שהוא הייחוד, ואחר שאלה הטובות נמשכות אחר עשיית התורה והמצות, ומתחייבות מהם והנפש סבתם כל שכן שיועילו להשאירה בנועם מתמיד במקום ההוא אשר היתה פונה אליו ועודנה מחוברת אל הגוף, שהרי ההשארות והעונג ההוא נמשך גם כן אחר התורה ומצותיה בטבע וקל וחומר הוא, ואם היה בעל הגמול יתברך מיעד הגמול הרוחני בפירוש היה כפל ומותר גמור אחר שנדין אותו בקל וחומר מהיעוד הגשמי אחר שזה וזה נמשכים אחר המצות ומתחייבים מהם בטבע, ומעתה אין להשיב על הרב ז"ל מהבחירה כי הכרח היה זכרונה כי ממי נדין אותה, אבל הגמול הרוחני נדין אותו מהגשמי בשוה, ואין בזכירתו כי אם כפל ומותר גמור. כי בזכרו הגשמי גם הרוחני בכלל:

ובזה יתורץ מה שהקשה עוד שם באמרו, והיותר קשה בכל זה הוא כי אחר שלא תזכיר היעודים הרוחניים שהם עקר השכר, למה תזכיר היעודים הגשמיים שאינו עקר השכר, עד כאן, ומה שאמר כי לפי דעת האומרים שהשכר הרוחני הוא לגוף ולנפש כאחד, אין זה דבר טבעי לגוף להתקיים וכו', זה דעת הרב ז"ל, והוא האמת וכך היתה הכוונה בבריאת אדם הראשון לולא שחטא וחטא ממית, וכשיתחדש העולם יחזור לטבעו הראשון, ולכך יתקיימו שניהם כאחד כי תחזור הכוונה למקומה, ולכך אין צורך להזכירו, ועוד אדבר בזה בסייעתא דשמיא. אבל הוא לא יאמין זה כי הפלוסופיא תרחיקהו מזה ותאלצהו להאמין חלופו כמנהגה למנוע האמת והצדק מחשוקיה ההולכים אחר שקול דעתם ומניחים דעת עליונה, ומהם החכם רבי יוסף בן שם טוב ז"ל בספר עין הקורא מאמר ב' אמר שם בזה הלשון, אפילו שנודה להרמב"ן ז"ל בכל מה שהניח, ומה שהלצנו בעדו ומנין הוא יודע כי מציאות ההצלחה הנצחית ההיא נמשכת אחר המצות התוריות, כי אפילו שנודה לו כי הנפש בטבע היא נשארת לא תשיגה הכליון בהפסד הגוף, כי היא בלתי מעורבת בו, אבל היא נקשרת בו הקשר מציאות לבד לא נודה אליו כי בטבע היא נשארת בערבות וששון ובגן עדן אשר לו והוא ז"ל לא ירצהו גם כן, אבל ההשאר בעונג הוא נמשך אחר המצות לדעתו ז"ל עם שהוא האמת בעצמו ומציאות ההצלחה הזאת אחר המצות איננו טבעי שכלי אנושי וזה מבואר מאד עד כאן:

וכבר כתבתי למעלה כי הרב ז"ל יודע מסוד העבודה כי מטבעה להמציא ההצלחה אל הגוף וכל שכן אל הנפש כי היא העיקר בעבודה ומזה יתבאר לו וידע באמת כי מציאות ההצלחה הנצחית נמשכת אחר המצות התוריות בטבעה ואם אינו טבע שכלי אנושי הוא טבע שכלי אלהי ובזה יסולק הספק מעליו:

זה שעור כלל דעת הרב ז"ל בזה הענין עם מה שראוי להשיב עליו ולהליץ בעדו. הדעת השלישי הוא דעת הר"ן ז"ל כי הוא כתב בדרשת בראשית בזה הלשון אין ספק שהאמונות בזמנים ההם היה עניינם נוהג על הדרך שנוהג משפט האמונות אשר אנחנו בתוכם ר"ל שהיו כלם מבטיחות על הגמול העתיד לנפש אחרי הפרדה מהגוף והיו מרחיקים עידיהם כי מצד שלא היו נוחלים האמת לא היו יכולים לתת אות קרוב ומוחש וכשבאה תורתינו בין אותן האמונות כמו שנבדלה מהן במעלה כן הבדילה יעודיה ר"ל שאמתה אותם מה שלא היו הם יכולים לאמת, וכמו שהיה יסוד התורה ענין יציאת מצרים שעל ידו נראה שהענין האלהי דבק בנו מה שלא יכלו החרטומים לעשות, אבל נלאו ברוב עצתם כן המשיכה יעודיה שיראה עין בעין שהענין ההוא לא תוכל תורה אחרת ליעד. ולו הבטיחה על גמול הנפש אחר המות נראתה היא ויתר התורות שוות ולא תודע אליה בענין יעודיה מעלה עליהן, כי אחרי היות כלן מבטיחות על דבר בלתי מוחש היתה כל אחת יכולה להתחזק ולומר שהאמת אתה ולזה לא הוצרכה התורה להמשיך יעודיה על ענייני העולם הבא, אבל המשיכה ספוריה על עניינים שהם מאמתים זה בלי ספק ע"כ דבריו:

והחכם ר' יוסף השיב עליו במאמר הב' מספר עין הקורא כי הדבור ההוא אשר זכר הוא סבה נכונה להבטחת אלה הטובות, אבל להשמטת זכרון התכלית האמיתי איננה סבה כלל, כי היה ראוי שיזכר זה וזה עד כאן:

ואני תמה שנראה ממנו שלא לקח מלשון הר"ן ז"ל אלא מה שיוכל לספק בו עליו, אבל מה שיצילהו מהספק השמיטו, כי הר"ן ז"ל כבר יצא מזה הספק באמרו בתחלת הענין בזה הלשון, הנה נגלה אם כן שהגוף וכחותיו אינן נותנין קיום והעמדה לנפש, אבל מכחישים כחותיה עד שראוי שכאשר יוסר המונע תהיה אז הנפש יותר שלמה וכל יעודי התורה שבאו בעניינים גופניים על זה הצד שאם יראה לחוש שיש לאדם דבקות בענין האלהי והוא עומד בענין, מונע אותו מהשיגו שהוא הגוף אין ספק שיהיה מובטח להיות הדבקות שלם כפי מה שאיפשר כאשר יוסר המציק המונע מצורף על זה שאין ספק שהאמונות בזמנים ההם וכו' ואם כן והיה הענין האלהי דבק וחל עליו והוא עם היותו בענין מונע ומציק דבק בו הנה היא הראיה הגדולה והמופת על הדבקו בו בצאתו מחמת המציק, ולפי שהדבקות באלה החיים הוראה נמרצת על הגמול הרוחני לא הוצרך זכרונו בתורה כי היה כפל ומותר גמור:

והחכם ר' אברהם בן ביבאג"י ז"ל בספר דרך אמונה שלו מאמר ב' שער ה' כתב עליו ואמר, כי זאת התשובה בלתי מספקת גם כן, כי אם היה השארות הנפש מפורסם אז מכל שכן שיהיה מפורסם אצל אברהם אבינו וזולתו מציאות האל ואחדותו, ואם כן כמו שהביאה לנו התורה האלהית מציאות האל באמרו אנכי יי' אלהיך והוא בהכרח היה מפורסם אז גם היה לו להביא השארות הנפש עד כאן. ואין זה כלום שאם היה מציאות האל ואחדותו מפורסם בזמן אברהם לא היה מפורסם בזמן נתינת התורה וישראל שגדלו במצרים הוצרכו לשמוע זה מפי הגבורה, מפני שבמצרים היו כופרים בשתי פנות אלו:

וכבר אמרו במדרש ואלה שמות רבה אמר להם מתחלה שקר אתם אומרים, כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת הנילוס שנאמר לי יאורי ואני עשיתיני עד כאן. אבל השארות הנפש לא רפו ידיהם ממנו:

ועוד יש לי לומר כי באמת השארות הנפש היה בא זכרונו בתורה בפירוש אלא שהתחכמה להביא עליו מופת ממה שהחוש מעיד עליו מענין הדבקות שיש לאדם ועודנו מצומד אל המונע, ומזה נדין ההשארות בקל וחומר שאין עליו תשובה וזה ראתה החכמה יותר טוב למה שימשך ממנו, וכמו שכתב הר"ן ז"ל, אבל מציאות האל ואחדותו לא היה שם דבר ממנו נדין אותו, ולזה הביאתם התורה וזה אם נודה כי אנכי ולא יהיה לך באו לאמת מציאות האל ואחדותו, אבל אם היה שלא באו לזה, אלא להשרישנו להאמין בכלל שיש תורה מן השמים ושלא נעבוד אלוה זולתו, וכמו שכתב הר"ן ז"ל בדרשת ואתחנן, אם כן אין מקום למה שהשיב עליו ממציאות האל ואחדותו, והאמת לא הוצרכה התורה להביא זה בפירוש כי ממה שראו במצרים ועל הים יתאמת להם במה שאין ספק בו מלבד קבלתם בהם מן האבות:

זה שעור מה שראיתי להביא בזה הענין כפי מה שיכללוהו ויעירו עליו אלה החכמים ז"ל בדעותיהם, ואחר הקדימי דבריהם ראיתי לברר לחלקי האמת בשני אלה הגמולים לדעת התורה, וכפי מה שתשרישהו החכמה העליונה אשר מדרכה להאיר נתיב האמת לפני מבקשיה, וראיתי ליחד פרק בפני עצמו אל הגמול הגשמי עם שכבר פתחתי הפתח לבא עד תכונתו בפרק הקודם לזה, ואחר כך אבא אל הגמול הרוחני, ואל אמת ינחני בדרך אמת: