עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ב/פרק ח
התפלה ההגונה היותר נבחרת ורצויה היא כלומר לצרכו ולא שיתערב בה דבר שיהיה העולה כולה לגבוה, כמו שאמרנו צורך הדיוט כלל, אמרו בפרק היה קורא, (ט"ז ע"ב) ר' יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעותינו, והכוונה בזה להעיר הרצון והרחמים על הכבוד שהוא עמנו בגלות, וכביכול שמגיע לו בושת ורעה מבשתם ורעתם של בניו, בסוד מה שאמרו במדרש רות הנעלם, (ז"ח פ"ח ע"א) ויחרד האיש וילפת אמאי בגין דהא והנה אשה שוכבת מרגלותיו שכיבת לארעא מהדקא בין רגלין, דא כנסת ישראל, כדין בההיא שעתא איהי אתערת לגביה, והוא שאיל לה ויאמר מי את, מי את בגלותא, מי את בשעתא דא, ותאמר אנכי רות אמתך מרוות בצערין מרוות מכאובין על בני בגלותא, על פלטרין קדישין דאתתרכנא מיניהו, ולא די דאתתרכנא מהיכלי אלא דמגדפין ומקללין בכל יומא עליהו, ולית לי פומא בגלותא לאתבא לון עד כאן. וזה סוד בכל צרתם לו צר:
ואמרו בברכות פרק ראשון אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, לרמוז שצריך הכבוד עזר וההתעוררות שיעוררו הרצון והרחמים עליו שיצא מגלות האומות, ואז בשובו בסוד ושב יי אלהיך נשוב עמו, והיה לו ע"ה לומר לפי זה בבשתך ברעותיך, אבל הוא כטעם ואל אראה ברעתי שאמר אדון הנביאים ע"ה, ואמרו ז"ל שהוא תקון סופרים, ובמכילתא בפסוק תהרוס קמיך, ואל אראה ברעתי כנה הכתוב. ודרכם של חסידים ואנשי מעשה להניח צרכיהם וצערם ולבקש ולהתפלל על צרכי גבוה:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ק"ב ע"א) אמרו בזה הלשון קב"ה אמר אלי קורא משעיר קלא שמענא בין גלוותא דשעיר אינון דדחקי ביניהו אינון דשכבין לעפרא, ומאי אמרי שומר מה מלילה, שומר מה מלילי אינון תבעין לי על מטרוניתא מה עבדית מן מטרוניתא דילי, כדין קב"ה כניש לפמליא דיליה ואמר חמו בני רחמאי דאינון דחקין בגלותא ושבקין צערא דילהון ותבעין לי על מטרוניתא, ואמרי שומר אנת דאתקרית שומר, אן הוא שמירה דביתך, מה מלילה מה עבדת מלילה הכי נטרת לה, מה מליל דהא לזמנין אתקרי לילה לזמנין אתקרי ליל הה"ד ליל שמורים הוא, וכתיב הוא הלילה הזה עד כאן. והנה הקב"ה משבחם על זה לפי שמניחים צערם ומעוררים הרחמים על צער הכבוד, לפי שיודעים שזה רצון גבוה לפיכך היה החסיד הזה מבקש רחמים מלפני הרצון העליון שיציץ ויביט בזה וימהר יחישה מעשהו:
ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעוזך ותתעטף בחסידותך, זה סוד הייחוד השם מלמטה למעלה, והיה מתחיל מהרחמים סוד תפארת ישראל ומשם אל העוז סוד פחד יצחק זרוע עוזו, ומשם אל החסד, ותתאזר בחנינותך, והיא מדות החנינה למעלה בסוד וחנותי את אשר אחון נותן מתנת חנם שאין שם מצרים, ותבא לפניך מדת טובך, היא מדת טובו בסוד אני אעביר כל טובי, וענותנותך, היא מדת הענוה, והכוונה ליחד הסוף שהיא מדת הטוב בראש שהיא מדת הענוה והכוונה בכל זה שיתיחד השם הגדול בבנינו ובאותיוו עד אין סוף, וזה הייחוד לצרכו לא לתכלית אחר, ולזה היה מבקש שיתיחד השם הגדול בכבודו בלשון צווי, באמרו ותתלבש, ותתכסה, ותתעטף וכו', כלומר שיתיחד בכבודו מעצמו ומאליו אף אם אין די בתחתונים לגרום זה, בסוד שתקנו בתחנות דלות מעשים בשורך קרב צדק מאליך:
וכזו היתה תפלת רב ספרא באמרם שם, רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, כי היה מעורר הרצון שישפיע רחמיו ואורו הגדול במדת טובו ויתיחד בכבודו מאליו כי אין די בתחתונים לגרום זה בעבודתם, ואמר שתשים שלום בפמליא של מעלה, והוא כטעם ונתתי שלום בארץ שישים מדת השלום שהוא צדיק חי העולמים מחובר בארץ סוד מלכות בית דוד:
ובספרי ר' חנניה סגן הכהנים אומר וישם לך שלום בביתך, ר' נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד שנאמר למרבה המשרה ולשלום אין קץ, ר' יונתן אומר זה שלום של תורה שנאמר יי' עוז לעמו יתן וגו', וזה הוא הייחוד השלם, וזהו סוד ששנינו הוי מתפלל בשלומה של מלכות, והיא מלכות שמים שתתיחד בשלום ואמת, כי לזה יתכוונו החסידים בתפלותיהם ועליו יבקשו בתחנותיהם כי זה כל חפץ וכל ישע:
ואמרו בפמליא של מטה רמז על הדברים החיצונים אשר באו מתמצית ה"א ראשונה, שמרי היין הטוב וסיג הכסף, והם חלק האומות אשר מהם הקטטות והמלחמות והקטרוגים, והנה באמת השלום והאמת בפמליא של מעלה סוד ארץ החיים ימשך גם ממנו שלום בפמליא של מטה ולא יקטרגו על ישראל ולא ילשינו הבן לאביו, וזה סוד עושי צדקה בכל עת אפילו בעת רעה, כי כשתעורר הצדקה והשלום למעלה תתעורר גם למטה, ושלום בכל:
ובין התלמידים העוסקים בתורתך, כי כשיש שלום ביניהם למטה בעסקם בתורה, ואין כוונתם במחלוקתם במשא ובמתן כי אם להוציא האמת לאמתו לברר וללבן ההלכה ולא לקנטר כאמרם את והב כסופה, גם למעלה מתעורר השלום:
בין עוסקים לשמה, העוסק בתורה לשמה הוא לשם שיתיחד השם בכבודו כמו שיתבאר עוד בס"ד. בין עוסקים שלא לשמה כי אם לתכלית אחר זולת הייחוד, התפלל עליהם שישים שלום ביניהם כדי שימשך ממנו השלום למעלה, ונמצא השלום ביניהם לתכלית זה שהוא צורך גבוה. וחזר והתפלל על אותם שאינן עוסקים לשמה, שיהיו עוסקים לשמה כדי שימשך ממנו התכלית האמיתי שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו. הנה כי אלה החסידים היתה תפלתם לזה התכלית לא זולת ודבריהם בה בלשונם רומזים מה שיורה עליו כל מה שבארנו, והם ע"ה היו אומרים כך אחר תפלותיהם הכוללות כל הצרכים והם צרכי הדיוט בלבד כפי נגליהם, ולפיכך היו מתפללים אחר כך תפלה שהיא כולה צורך גבוה שזה הוא התכלית המבוקש מהחסידים: