ספר תולדות אדם וחוה/נתיב יז

<< · ספר תולדות אדם וחוה · נתיב יז · >>

החלק הראשון

יין נסך אסור אפילו בהנאה וכן חומץ שהיה מתחלתו יין וחרס הדרייאני, כך פשוט בעבודה זרה (פרק אין מעמידין). וחרס אדרייאני כלומר של אדריינוס קיסר שנבלע בו יין אסור לסמוך בו אפילו כרעי המטה מפני שרוצה בקיומו. חומץ אחר שלשה ימים לאו בר ניסוך הוא ואינו נאסר במגע גוי, כך פשוט (שם). וכתבו בתו' ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור. וכתב רבינו תם דאין להתירו כי בודאי אין אנו בקיאים בטיב חומץ כי יש שקורי' אותו חומץ ויש שמקדשין עליו, והרשב"א התיר והורה כל שמעלה אבעבועות כששופכין אותו על גבי קרקע זהו חומץ ודאי.

בוסר יש מתירין בו מגע גוי, וכן מוכח בגיטין (פרק כל הגט). ופר"ת שאסור כי אפילו שנקרא היוצא מהבוסר מים כדאיתא בגיטין אין אנו יודעים מתי, וגם יש שנה שאין מתבשלין יפה הענבים ונאמר באותה שנה שלא ינהגו בו יין נסך זה א"א, לכך אין לזלזל במגעו, וכן כתבו התוספות בסוף גיטין (שם), ויש מתירין.

יין מבושל של גוים אסור ויין מבושל שלנו אין בו משום יין נסך, כך פשוט (פ' אין מעמידין), ואחר שהרתיח נקרא מבושל לא קודם. וכן כתב הראב"ד בשם הגאונים. כתב הרמב"ם כי יין שנתערב בו מעט דבש או שאור, הואיל ואין ראוי לנסך על גבי המזבח הרי הוא כמבושל ומותר לשתותו עם הגוי, וגדולי האחרונים אוסרי' כיון שהוא משום חתנות, ועוד כתב הרמב"ן מנין לנו שלא ינסכו גוים אלא הראוי על גבי המזבח, והרי מקריבין בנות שוח ופירות דקל ואסורים למזבח.

יינמלין שלנו, כלומר משקה מיין ופלפלין ודבש אין בו משום יין נסך, והוא הנקרא קונדיטון. ודוקא שיש בו דבש ופלפלין הרבה עד שישתנה או פלפלין לבד שאין מנסכו, כך כתוב בירושלמי.

אלונטית של גוים אסור פירוש הוא יין ישן ומים צלולים ואפרסמון אלונתית כברייתה. פרש"י שעשאה ביד ישראל ולקחה גוי ממנו מותרת דתו לא מנסך. כך פשוט (שם).

תבשיל שנתנו בתוכו יין ונגע בו גוי קודם שהרתיח מותר, כך כתבו הפוסקים (שם).

יין מזוג פירוש כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יין נסך, פשוט (שם). פירוש ולא דמי לשמרי יין דבבא בתרא לענין ב"פ הגפן, דהתם היוצא אינו אלא קיוהא בעלמא והכא יין. והה"נ הת' דכל שאין מברכין עליו ב"פ הגפן כמו שביארתי במקומו בדין אין בו משום יין נסך. קיוהא פרש"י קהוי שינים, כדאמרינן כל דאית ליה ריחא או קיוהא מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל.

החרצנים שמשליכין עליהן מים דינם כדי' שמרי' שהשליכו עליהן מים וגריעי טפי, כך משמע בפסחים (פרק אלו עוברין). וכתב הרמב"ן דוקא בחרצנים שלהם שעוצרין אותן בקורה ולא נשאר בהן לחלוחית יין, ואין נותנים בהן מים אלא כדי שיחמצו אבל בחרצנים שלנו שנדרכין בידי אדם ומשליכין בהן מים שנשאר בו יין וגרעינים שלמים, דאפילו השליך שלשה מדות מים ובאו שלשה או פחות משלשה יין, הוא שהמים נבלעין בזגין ובמה שיוצא יש בו יין מרובה ויש בו משום יין נסך, ולמטה אכתבנו בסוף ח"א.

שכר של גוי' העשוי מפירות, אם אסור או מותר כתבתיו בעניני הגוים, ושם כתבתי גם כן אם משקה העשוי מדבש אם אסור או מותר. וכמו כן שם דין חומץ שכר של גוים שמערבין בו יין, ושם גם כן משקה תותים או יין תפוחים, אם חוששין שמא ערב בו יין. ואם שכר של שעורים יש בו משום בישולי גוים כתבתיו בדיו בישולי גוים.

גוי שהשליך יין למלח שרי, כך פשוט (פרק אין מעמידין). רש"י פירש לכלי מלא מלח ורבי' תם פירש דכי האי גונא אסור שאינו מהלך לאיבוד וטעמו ניכר במלח, אבל מפרישין בבורות שממלאין מי' ונעשית מלח, דאז הולך לאיבוד ואינו נותן טעם.

החרצנים והזגים של גוים אסורים ואיסורם איסור הנאה, ודוקא כשהן לחין שהוא תוך י"ב חדש, אבל לאחר י"ב חדש מותרים אפילו באכילה, כך פשוט (שם). וי"א דאפילו לא הוציא מהן יין הנקרא תמד בלשון חז"ל. והתוספת דוקא נתמדו כגון שמוציאין מהם יין אבל לא נתמדו אסורים אפילו אחר י"ב חדש. כי שמרי יין נסך התמד שלהם לעולם אפילו השליך כמה פעמים מים, וכן כתב ה"ר יונה, פשוט. ולמטה בסוף זה החלק אכתוב דינו.

תמדי יין שנתיבשו בתנור תוך י"ב חדש ואחר כך מחמיצין בהן הפת, רבינו אפרים התירו כיון שנתיבשו אפילו תוך י"ב חדש, ורבינו תם אסרו אפילו נתמדו כי צריך י"ב חדש כמו שכתבתי וכל העיסה אסורה ואפילו באלף לא בטיל.

תמצית של יין הנקרש על גבי החביות והקנקנים הנקרא ראשוראש נהגו בו היתר. ואפשר דכל שנתיבש כל כך הרבה הלך כל לחלוחית יין שבו ומעתה כעפר בעלמא הוא ומותר, ומעשים בכל יום ומשתמשין בכלי הגוים לאחר מילוי ועירוי ואין מקלפין אותם מהתמצית הנקרשת על פניהם, והנח להם לישראל שאע"פ שאינם נביאי' הם בני נביאים, כל זה כתב הרשב"א בתורת הבית שלו.

מורייס פי' ציר של דגים ומערבין בו יין לפעמים, כיצד אסור או מותר תמצאנו בדיני הגוים. שלקות שנעשו מירקות שמשימין בהן חומץ והם של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה, כך פשוט (פרק אין מעמידין). פי' ואינו אסור משום בישולי גוים דנאכל הוא כמו שהוא חי כמו שכתבתי בבישול גוי'.

שתיתא רב שרי ואבו' דשמואל ולוי אסרו אם עשאו גוי. טלופחי בחלא כ"ע לא פליגי דאסיר, כי פליגי בטלופחי ומיא, מר סבר גזרינן הא אטו הא ומר סבר לא גזרינן. ואיכ' דאמר בטלופחי בחלא כ"ע לא פליגי דאסיר, כי פליגי בחטי ושערי. מר סבר גזרינן הא אטו הא ומר סבר לא גזרינן בטלופחי וחלא. פירו' קמח עדשים וחומץ כ"ע מודו דאסור אם עשאו גוי, כי פליגי בטלופחי ומיא, ואיכא דאמרי בטלופחי בין דחלא בין דמיא כ"ע לא פליגי דאסי', כי פליגי בחטי ושערי. פירוש מקמח קלוי בתנור, והלכה כרב דשרי. ויש מפ' כלישנא קמא לקולא, כי הוא בשל סופרי' ויש פוסקים כלשון אחרון מפני חמר סתם יינם, וכן פסק רי"ף.

כבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ, אסורין ואין איסורן איסור הנאה, ודוקא בדרבנן אבל בידוע אפילו בהנאה אסור, ולא דמי למורייס שהוא ציר דגים דמותר, דהתם לעבורי זוהמא והכא למתוקי טעמא, פשוט וכן פסק רי"ף ועוד פשוט (שם). ואם אין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ מותרים. אשכלות ענבים הנקראים בלשון חז"ל דבדבניות אף על פי שמטנפות אין בהם משום יין נסך כך פשוט (שם).

זיתי גלוסקא וחגבים קפריסין שהוא שומר לפרי ממי' צלף וקפלוטות, אם חוששי' שמא ערב יין ואם אסורים משו' בישולי גוים, כתבתיו בדין בישולי גוים. אם יכול לנסך יין שאינו שלו, כתבתיו בדיני עבודה זרה ח"א, בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

חבית דסתם יינם שנתערב באחרות אסור בשתיה ולא בהנאה, ולוקח דמי החבית ומוליכו לנהר והשאר מותר, כך פשוט בע"ז (פרק כל הצלמים). ויש שכתבו ואם רוצה למכרו לגוים מוכרו כלו חוץ מדמי יין נסך שבו, כלומר מאותו חבית ולא חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל כי הוא יין ולא יקנהו ישראל, וכן נראה מהירושלמי. והתוס' כתבו דמשום חומר ע"ז חיישינן שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל לצרך פועליו, ולפיכך לא ימכרנו ביחד לגוי.

לוקחין גת בעוטה מהגוי, אף על פי שנוטל בידו ונותן לתפוח, כלומר העגולה שעושין תחת הקורה. ומיירי בגת פקוקה ומלאה, כיון שהגת מלאה לא נמשך כי א"א לפנותו ולהבדיל כל החרצנין מן היין אלא מן העליונים הוא נוטל ונותן לתפוח, ונשארו הרבה חרצנים עם היין ואין כאן המשכה, אבל יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך, פשוט בע"ז (פרק רבי ישמעאל). ופרש"י שהגת עשויות כמדרון, ונמשך מה שלמעלה למטה, כלומר שפנה החרצנין והזגין מהיין לבדו נמשך מצד עליון לצד תחתון, דנאסר במגע גוי כל מה שבגת אפילו לא נגע אלא בחרצני' וזגין, כי כבר יש בו המשכה ע"כ תוכן פרש"י. וי"א לא נאסר אלא מה שנמשך. וראשון נראה עיקר כשדורכי' בגיגיות שלנו אין כאן המשכה, אבל אם פנה בגיגיתה החרצני' והזגי' לצד א' כדי שימשך היין לצד אחד הוי המשכה, וכ"ש אם הוציא יין מהגיגית דרך ברזא דהוי המשכה, או אם מלא כוס יין מהגיגית אפילו ישראל מן הצלול וכיון לשלותו מהחרצנים והזגי' הוי המשכה. וכן כתב רשב"ם בשם רש"י. אבל אם מלא כוס מלא יין מן הגיגית מיחד מהחרצני' והזגי' והיין אפילו גוי, ושתה והחזיר השאר מן הכוס בגיגית, לא נאסר דלא הוי המשכה. וגיגית מליאה ענבים בבית גוי אסורה, שמא משך הגוי ממנה יין דרך ברזא, לולי ששמר ישראל אותו משעת בצירה או שחתם אותה. וי"א דלא מיקרי המשכה שנעשה יין נסך אלא כשהתחיל לקלח מן הגת, אבל על הגת ועל הגיגית לא שייך המשכה. וראשון עיקר.

ועוד פשוט ירד בבור, מה שבבור אסור והשאר מותר. יש מי שכתב אם נגע במה שירד בבור, נאסר מה שבבור. וי"א דאף בלא מגע גוי נאסר היין מכח הגוי שדורך ונמשך היין לבור מכחו, ועוד פשוט. ודוקא שלא החזיר גרגותני לגת. פי' הסל שמסנני' בו היין בבור להיות צלול, ואז מה שנשאר בגת מותר כיון שלא נמשך, אבל החזירו לגת נאסר מה שבגת ע"י תערובת, אפילו גת פקוקה ומלאה ואפילו לא נמשך ולא החזיר גרגותני נאסר, וגרגותני אסור לפי שנאסר בבור שנגע ממש השולים שלו בין הבור. ור"ת כתב שאין לוקחין גת בעוטה מהנכרי אפילו פקוקה ומלאה שלא נמשך כלל, דגזרינן פקוקה אטו שאינה פקוקה. ונכון להחמיר כדבריו וכן עמא דבר.

אין דורכין עם הנכרי בגת שלו, כלומר של הגוי בשכר, שמא נמשך ונמצא נוטל שכר מיין נסך. ובגת פקוקה ומלאה מותר כמו שכתבתי למעלה, פשוט בע"ז (פרק רבי ישמעאל). ופר"ת שאסור לדרוך עם הנכרי דחיישינן קודם המשכה אטו לאחר המשכה. ופקוקה אטו שאינה פקוקה, כמו שכתבתי בלוקחין גת בעוטה. ועוד פשוט, מותר לדרוך עם הנכרי. ואם תאמר למה, שהגוי נוגע בידו ונמצא יין נסך, מיירי שידיו כפותות, שאם לא היו ידיו כפותות חזקה שנגע בידיו, ואחר שנגע ברגליו אפילו שידיו כפותות אינו עושה יין נסך ברגלו לאסור בהנאה ואסור בשתיה כיון שטרוד בדריכה, נראה מכאן שבידו עושה יין נסך לאסור בהנאה וברגליו אינו עושה יין נסך אלא לשתיה ומותר בהנאה זולתי אם כיון לידע ואינו טרוד במלאכתו כמו שאכתוב.

מגע גוי שלא בכוונה על ידי דבר אחר, כגון מדדו בקנה, כלומר למדוד כמה יין יש בחבית, או כגון שנגע בלולב והיה מתעסק בדבר אחר ולא נגע בכונה, והיה ע"י דבר אחר ולא בגופו ממש. לרש"י אסור בשתיה ומותר בהנאה. וי"א שמותר אפילו בשתיה כיון שהיה ע"י דבר אחר ושלא בכונה, וכן דעת התוס' וכן נראה עקר. מגע גוי בגופו שלא בכוונה, כגון מדדו בידו למדוד כמה יין יש בחבית בידו ממש, וכן כל כיוצא בזה אסור בשתיה ומותר בהנאה, ויש אומרים שאסור בהנאה, וראשון עקר. דכיון שהיה שלא בכוונה אפילו שהיה בגופו ממש מותר, וכן כתב רב אלפס ובעל הלכות גדולות ורבינו חננאל והגאונים.

גוי בידו בכונה, עושה יין נסך לאסור בהנאה. וברגל אפילו בכונה אינו עושה יין נסך לאסור בהנאה אלא בשתיה כמו שכתבתי בדין אין דורכין עם הנכרי.

תינוק גוי שאינו יודע בטיב ע"ז ונגע ביין. י"א שעושה יין נסך לאסור בשתיה ומותר בהנאה. ויש מפרשים שאינו עושה יין נסך ומותר אפילו בשתיה, וראשון עקר. פשוט בע"ז (פרק רבי ישמעאל). פי' דכל שהוא זוכר בפיו ע"ז ומשמשיה נקרא יודע בטיב עבודה זרה.

ועוד פשוט עבדים הנלקחין מהגוים, מלו ולא טבלו יינם אסור. אם נגעו ואם מלו וטבלו עושין יין נסך עדשנים עשר חדש שישתקע שם ע"ז מפיהם. וכן כתב ר"ח בפסקא דשמואל. ור"ת כתב שמותר מיד כיון שמלו וטבלו. בני השפחות שנתגדלו בבית ישראל ומלו ולא טבלו, גדולים עושין יין נסך, קטנים אין עושין יין נסך, ודוקא שלא טבלה אמן, שאם טבלה אמן, יועיל להם טבילת אמן, פשוט (פ' המוכר).

ישמעאלים שאינם עובדי ע"ז, כתבו הגאונים שאם נגעו ביין ישראל שמותר בהנאה, אבל בשתיה אסור משום חתנות. וכן נראה מסתם יינם שלהם. ואם מפקידין אצלן או מייחדים כתבתיו בחלק ב'. כותיים לענין יין נסך הרי הם כגוים גמורים, כך כתב רי"ף בגטין (פרק קמא), וכן מוכח שם דעשאום גוים גמורים. גר תושב שקבל עליו ז' מצות בני נח, מגעו מותר בשתיה וסתם יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה, כך מוכח (פ' השוכר). ואם מפקידין אצלו יין כתבתיו בח"ב.

גר שמל ולא טבל, אינו עושה יין נסך ומגעו מותר בשתיה, ולא דמי לעבדים שמלו ולא טבלו, דגדולים עושין יין נסך כמו שכתבתי, דהתם מלו משום אימת רבן, והכא בא להתגייר. כך פסקו התוספות בעבודה זרה על ההיא דגר תושב. וגר שמל וטהל, יינו מותר בשתיה מיד. גוים בזמן הזה, כתוב בשם רש"י שמצא בתשובת הגאונים שאינם יודעים וה"ל כמי שאינם יודעים בטיב ע"ז, ואם נגעו ביין ישראל לא נאסר בהנאה אלא בשתיה וכן סתם יינם. ולפי זה מותר לישראל ליקח יין נסך מגוי בחובו, ואם נגע גוי ביין ישראל מותר למוכרו לגוים, עד כאן. ותמהו עליו כי לא מצינו מגע גוי מותר בהנאה, לבד מאותו גוי שנגעו כמו שאכתוב למטה שמותר ליקח ממנו ההיזיק שעשה כשנגעו. וי"א כי בזמן הזה יין שלנו שנגע בו הגוי מותר בהנאה, אבל סתם יינם אסור בהנאה, וכן נראה עקר. והרמב"ם כתב י"ל שכל מקום שאמרנו בענין זה ביין שלנו שהוא אסור בשתיה ומותר בהנאה מפני צד נגיעה שנגע בו גוי, כשהוא עובד ע"ז, אבל אם היה איסורו בכלל גוי שאינו עובד ע"ז, כגון ישמעאל שנגע ביין שלנו שלא בכוונה, או טפח על פי החבית, הרי זה מותר בשתיה. אבל במפקיד יין ביד גר תושב או ששלחו עמו והפליג או שהניח חנותו פתוחה בחצר גר תושב, הרי זה אסור בשתיה, שכל חשש של חילוף וזיוף, יראה לי שכל הגוים שוים בו, והואיל ונעשה יין ברשותם נאסר בשתיה עכ"פ, ע"כ במאכלות אסורות פי"ג. ועוד כתב כי הנוצרים עובדי ע"ז הם, ויינם אסור בהנאה והישמעאלים אינם עובדי ע"ז, ויננם אסור בשתיה ומותר בהנאה ע"כ.

תמד שעושין משמרי' של יין, או שעושין עם מים שמשימי' בחרצני', יאסור אותו במגע גוי, בהלכות קצרות שכתבתי בחלק זה תמצאנו. גוי שנכנס לחנות ישראל ואמר לו, יש לך יין למכור, אמר לו לאו, ובא הגוי ושם ידו בתוך הכלי שדולי' מהחבית ושכשך - - ואמר כי זה איננו יין, ובא ישראל בכעס והשליך בחבית מה שהיה בכלי שנגעו בו הגוי, ומכר החבית חוץ מדמי היין שהיה בכלי כי נאסר מה שבכלי אפילו בהנאה, וכן אגנדרמין גוי, כלומר טועם היינות, שקדח במנקת והעלה יין לתוך פיו, או טעם מהכוס והחזירו לחבית אסור, אף על גב דהוי שכשוך גרוע שלא כוון אלא לטעום, והוו כל אלו מגע גוי בגופן בכוונה, ואלו השנים עדיפי לאיסור ממדדו בקנה או ביד, כי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שלא נתכוון אלא למדוד, אבל הכא בדלי כעס הגוי שלא רצה למכור לו יין ושכשך להרע כדי שימכרנו לו, ואגרדמים גם כן דרכו לנסך מה ששותה, כי אומר שזה לא יזיק לבעל היין. וי"א כי דלי ואגרדמים לא נאסר משום שכשוך אלא משום תערובת, לפי טעם זה לא דמי כלל למדדו בקנה וההיא דכוס שהחזירו לחבית ימכר החבית חוץ מדמי היין, הכוס כי לא נאסר בהנאה כי אם מה שבכוס כמו בדלי שכתבתי, וכמו יין שנפל לבור כמו שאכתוב, וההיא דמנקת נאסר בהנאה כל מה שבחבית, כי מגע פיו עושה יין נסך אפילו לא נגע בידו, ופיו וידיו שוין לעשות יין נסך לאסור בהנאה, ורגליו ושאר גופו לאסור בשתיה בלבד. פי' מנקת - קנה חלול שמניחין בפי החבית כשחותמים אותו, וכשרוצים לטעום החבית פותחין פי הקנה שראשו אחד חוץ לחבית ומושך בפיו דרך מציצה ושותה מהיין דרך הקנה.

ועדו פשוט, גוי שהושיט ידו לחבית של יין וסבור שהי' של שמן, ונמצאת שהיא של יין, מותר בהנאה, כי זהו מגע גוי שלא בכוונת נסוך. כל זה פשוט בע"ז (פרק רבי ישמעאל). ישראלים חשובים שישבו לשתות יין ואמרו לאדם אחר שלא היו מכירין, תא ואשקיין והשקן ולא נגע ביין אלא דמוריק אוריק ונמצא גוי, יש מי שאוסר אפי' בהנאה, שבודאי יאמר הגוי, אנשים חשובים כאלו אי אפשר שלא ישתו יין ואינו שכר, ונתכוון לנסך, ואפילו מוריק הם לא הרגישו יפה לפי שהיו סבורים שהיה יהודי והוא נגע. ויש מי שהתיר אפילו בשתיה, כי יאמר אנשים כאלו לא יאמרו לי להשקותם אם היו שותים יין, ובודאי שכר הוא, כי היה בלילה ולא הכיר אם היה יין ולא הכיר גם בריחו כי היה חדש ולא נסך כלל, כי חשב שהיה שכר ולא נגע כי מוריק אוריק, וכחו של גוי שלא בכוונה לא גזרו בו רבנן. וכחו בכוונה י"א שאסור בהנאה כדין נסוך, ויש אומרים שמותר בהנאה, ולמטה אכתבנו, כך פשוט.

יין שמזגו גוי אסור בשתיה, כי כדי לדקדק במזיגה לערב עם המי' נגע ביין, כך מוכח בעבודה זרה (שם). אבל גוי שלא כיוון למזיגה או שזרק מים ביין בלא כוונת מזיגה, מותר בשתיה פירוש בדיעבד, ואפילו שקלות המים יורד מיד הגוי ליין, לא נאסר משום נצוק דלא אמרו נצוק הוי חבור אלא יין ביין, אבל מים ביין לא. וכן במקום שנהגו למזוג בצונן ומזג הגוי בחמין או בהפך מותר, ולפי מנהגנו אין חלוק בין צונן לחמין.

גוי שזרק ענבים לגת בעוטה שהתחיל היין להמשך, אסור לכתחלה, שמא נגע בזריקה אבל בדיעבד מותר אפילו בשתיה, דלא דמי למזיגה שמדקדק ביותר, כך פשוט. יש מקומות שנוהגין להביא הענבים מן הכרם בכלים של עץ כדי שלא יאבד היין היוצא מהענבים ונקראי' דרדורין. וכתב הרשב"א י"מ שאסור להביא הענבים מן הכרם בדרדורין לגת ע"י גוי, לפי שהענבים נסחטים והיין מתאסף בשולי הדרדורין ונמצא גוי שופך יין צלול לגת, ואם סייעו ישראל בנתינתו לגת מותר ואפילו לכתר לה, שהרי יש כאן כח מעורב בו, עבר והביא הגוי לבדו ושפכן לגת, שהיין מזלף על הענבים מותר לפי שעדיין לא נדרכו הענבים ולא נמשך יינם, ואין הגוי מתכוין לשפיכת הענבים ואין דרכן של מנסכין כן.

גוי שנפל לו אתרוג אם שום דבר לתוך חבית של יין, והושיט ידו בחבית והאתרוג בידו והוציאו, אסור אפילו בהנאה, ואם כבשו לו ידו תוך החבית בענין שלא ישכשך עד שהריקו כל החבית מהיין דרך הברזא, מותר בהנאה. ומה שלא אסר היין בהכנסה לבד, יש אומרים משום שהיה טרוד ונבהל להוציא האתרוג, ועם כל זה אם הוציאה הוא בעצמו ולא כבשו לו ידו כמו שכתבתי ביניא היה עושה יין נסך, כי כבר נסתלק אונסו ובהילותו. ויש אומרי' שבהכנסה היה סבור שהוא שמן ובהוצאה ידע שהוא יין כמו שכתבתי שלא הרגיש מתחלה שהיה יין, ויש אומרי' דגוי שהכניס ידו מתחלה ביין והיה סבור שהיה שמן, ואחר שנודע לו שהיה יין משך ידו מותר בהנאה, כי מגע שלא בכוונה קרינן בו, שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, שלא נתכוון לנסך כיון שהוציא ידו מיד שידע שהיה יין. ומה שכתבתי שכובשין לו ידו עד שמריקין כל החבית מן היין. כתב הרשב"א ויראה לי שאין למדין מדברים אלו למקום אח', שאין אנו בקיאין לדון בדברים אלו המוכיחים, ואין לנו אלא מה שמנו חז"ל עד כאן. גוי שנסך יינו של ישראל אף על פי שהיין אסור בהנאה, מותר ליקח דמי היין מהגוי עצמו שנסכו, כי כבר נשרף וכלה היין ואינו נוטל אלא דמי נזקו כמו שהיה לוקח מישראל אם נסכו לו, כך פשוט בעבודה זרה (פרק ר' ישמעאל).