ספר תולדות אדם וחוה/נתיב יב
נתיב שנים עשר.
דיני שבת וערב שבת וקדו' והדלק' הנר וכל דיני אפיה והטמנה ובישול וחלוקי הרשויות וההוצאות והזריקה והמוקצה וחולים ורפואתן וכל דיני גוי ודיני החצרות והמבואו' ועירוביה' והתחומי' ותפלת שבת ומוצאי שבת וההבדלה וכל דיני שבת וכל מה שכללתי בהן אשר חלקתיו לכ' חלקים והנה לך דיניו מפורשין מכל חלק וחלק מהם כל הדינים ראויי' לכל א' מהם דרך פרט ואלו הן.
החלק הראשון[עריכה]
אם נהגו אבותיו שלא ללכת בער' שבת משום מקום אל מקום אחר פיר' שבא לפני חכם ואמר שאין יכול לסבול אותו מנהג אין מתירין לו כך פשוט בפסחים ודוקא שנהגו להחמיר עליהם כמו שכתבתי בעניני המנהגות בענין ת"ח אל יהלך אדם יותר מג' פרסאות בע"ש שמא יבא לבית וחשכה לו ולא יוכלו להכין לו ואפילו שיבא לביתו וכל שכן לאכסניא כך פשוט בסוכה ונראה כי הכל לפי הענין שאם שלח שליח לפניו או צוה קודם לביתו להכין לו אין זה מן הכלל כי כל זה משום עונג שבת.
כשמקבל שבת ועוד היום גדול והתפלל של שבת בערב שבת כמו שכתבתי בחלק יום טוב אסור לעשות מלאכה אבל אם התפלל בטעות שהיה היום מעונן ואחר כך זרחה חמה מותרים לעשות מלאכה בין צבור בין יחיד כך פשוט בברכות הא דאמרינן דצריך להוסיף מחול על הקדש בשבת ויום טוב ולשבות מעט כדאמרינן ביומא זה התוספת לא ידענו כמה הוא והמחמיר תבא עליו ברכה אך אמנם נראה מדין התלמוד שאין צריך מפלג המנחה שהיא שעה ורביע קודם הלילה.
לא יצא החייט במחטו ולא הלבלר בקולמוסו ערב שבת סמוך לחשכה שמא ישכח ויכנס שבת ויצא עמו פירוש ולאו דוקא אומן אלא הוא הדין כל אדם ולאו דוקא בידו אלא אפילו תחובה בבגדו כך פשוט ומוכח בשבת וכן נראה סברת רי"ף שלא הביא אלא המשנה כצורתה והביא הא דתפלין דמדכר דכירי ולא הביא ההיא דרבה דהיא גופיה גזירה נר' דלית הלכת' כוותיה דרבה הילכך לאו דוקא חייט אומן ולאו דוקא שהוציאה בידו אלא אפילו תחובה בבגדו. ועוד פשוט חייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת סמוך לחשכה אבל בתפליו יוצא אדם סמוך לחשכה דמתוך שחייב למשמש בהם בכל שעה יזכור מהם ולא יוציאם משתחשך אך אמנה קשיא לי בערובין בההיא דלא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד נראה דפסק רי"ף כרבא ואם הלכה כרבא אינו אסור תחובה בבגדו אלא דוקא בבגדי אומן.
שורין דיו וסממנין וכרשינין מבעוד יום עם השמש שיהא עדין חמה זורחת אף על פי שמעצמן ישורו כל השבת וכן צמר ליורה אף על פי שהצבע קולט בה בכל השבת ובלבד שתהא היורה עקורה מעל האש דלא גזרי' בה שמא יחת' בגחלים וכמו כן שכסויה טחוי בענין דליכא למגזר שיגיס בה עם הכף כי המגיס בקדרה בעודה רותחת אפי' עקורה מן האש הוא כמבשל.
נותנים כמו כן אונין של פשתן לתוך התנור ללבן ומתלבנין והולכין כל השבת ולא גזרינן שמא יחתה בגחלים משום שהרוח קשה ולא יגלה אותו וכן מניחים מוגמר תחת הכלים ומתגמרים והולכים כל השבת ולא חיישינן שמא יחתה שאם יחתה יעלה עשן ויפסד וכן מניח גפרית תחת הכלים של כסף כדי לעשות בהם צורות וצריכה גפרית כמו שעושין צורפי כסף ומתגפרים כל השבת ולא גזרינן שמא יחתה שהחתוי רע לו שיעלה עשן.
וכן פורשים מצודות חיה ועופות ודגים והם נצודין בשבת וכל אלו שעושין אותם עם השמש כמו שכתבתי כך פשוט בשבת ואם פותחין מים לגנה ומתמלאת בשבת כתבתיו בעניני המים בחלק שבעה עשר ועניני הקדרה וכל עניני בישול על האש מערב שבת סמוך לחשכה כיצד אסור או מותר כתבתיו בחלק שלישי בדיני הטמנה ואם נותנין בעין או על מכה שום רפוא' מערב שבת ומתרפאת והולכת בשבת כתבתיו בחלק תשיעי בדיני הרפואות.
אין נותנים חטים לתוך ריחים של מים מע"ש אלא כדי שיטחנו מבעוד יום דהוא אסור בשבת אפילו שנתנ' מבעוד יום משום השמעת קול ואוושא מילתא בשבת דמשום שביתת כלים ליכא דהלכתא כב"ה דלית ליה שביתת כלים כך פשוט [דף סה טור א] בשב' וכן פס' רי"ף וכן דעת רוב הפסקני' ור"ת פס' כרב יוסף דאמ' שהטעם הוא משום שביתת כלים ואתי כב"ש ומאחר דקיימא לן כב"ה דאין להם איסור שביתת כלים מותר ליתן חטים ברחי' של מים מע"ש והן נטחנים והולכים כל השבת פירוש ודוקא של מי' אבל של יד ושל בהמה אסור דמצווה על שביתת בהמתו ולאות' שפסקו אסור בשל מים כל שכן בשל יד ושל בהמה וכת' המפרשי' וכל אלו שמותרים אסורים להשתמש בהם בשבת.
אם אסור להשאיל כלי או בהמה לגוי בע"ש כתבתיו בח"ב בדיני גוים. ושם כתבתי אם נותנין עורות לגוי לעבדן מע"ש ואם משאילין לו כלים משלשה ימי' קודם השבת.
טוענין בקורת בית הבד ובעגולי הגת מע"ש פירוש קודם שהיו משימין הזתים בקורות היו טוחנין אותם ברחים וכן בענבים היו דורכים אותם ברגלים ואף על פי שלא היה משים אותם תחת הקורה היה זב מהן משקה זולתי שבקורה זב יותר מחמת הכובד ואם לא לא היו נטחנות הזתים וכן הענבים דרוכות היה אסור לשום אותם תחת הקורה מע"ש ושהיה זב מהן המשקה בשבת אבל מאחר שהם דרוכו' טחונות קודם שישימם תחת הקורה מותר לשים אותם מע"ש תחת הקורה והמשק' זב מהם משתחשך ולא גזרינן שמא יסחוט בשבת וגם המשקה שזב מהן מותר בשבת דזתים וענבים שרסקן מע"ש ויצא מהם המשקה מאליו בשבת מותרי' כך פשוט בשבת ואם הקורה הטעונה עליהם הוא דבר מוקצה שאין יכול לטלטלו בשבת אסור כמו שכתבתי בח"ח.
השום והבוסר והמלילות כלומר שבלים לחים שמוציאין מהן משקה אם לא רסקן כלומר שמחוסרין דיכה מע"ש היוצא מהן בשבת אסור גזירה שמא יסחוט אבל אם רסקן כלומר שדרכן ואין מחוסרין כי אם שחיק' שהוא יותר מדריכה מותר להטעינן מע"ש כדי שתגמר סחיטתן משתחשך והיוצא מהם מותר בשבת ולא גזרינן שמא יסחוט כך פשוט בשבת כל ענין האש וההבערה והבישול והאפי' לעשותו מע"ש עם חשכה כתבתיו בח"ג בדיני ההטמנה.
רחיצת ידים ורגלים או מרחץ או מתעטף בטליתו והכל הקונים שעשה לכבוד שבת הוא מצוה משום עונג שבת כך פשוט בשבת ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין ערובי תחומים אבל מערבין ערובי חצרות וטומנין החמין כאש' אפרש בח"ג בדיני הטמנה כך פשו' בשבת.
מתי הוי לילה ואסור לעשות מלאכה בשבת בגמרא מפרש ככב א' יום ב' ככבים בין השמשות שלשה ככבים לילה ולא מככבים גדולים הנראים ביום ולא מככבים קטנים הנראים בלילה אלא בינוניים ובירושלמי כתב כל דקיימי שלשה ככבים כחצובה הוי לילה ודאי ובעבור שאין לעמוד על אמתת הדבר אי זה ככבי' נראים ביום ואי זה שאינם נראים אלא בלילה נחלקו שם חכמים אימתי הוי בין השמשות וכל בין השמשות הוא ספק מן היו' ספק מן הלילה ונותנין עליו חומרא שני ימים כגון לנדה ולספירה ולטבילה כי הוא ספק.
רבי יוסי סבר כי בין השמשות כהרף עין פירוש כשיעור קריצת העין ברפיון ולא בחזקה זה נכנס וזה יוצא כלומר הלילה נכנס והיום יוצא והוא קולא כי לדברי ר' יוסי כל בין השמשות כדברי רבי יהודה יום הוא ועל מימרא דרבי יהודה לפרשה נחלקו בגמרא רבה ורב יוסף דרבה אמר דהכי קאמר רבי יהודה איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין כלומר כי זהורי חמה מאדימין המזרח ונר' אדמימות חמה בעבים והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות הוא פירוש הכסיף השחיר התחתון כלומר תחתית של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ ועליון הוא גובהה של כיפה שאינה ממהרת להכסיף ואם הכסיף העליון והשו' לתחתון לילה [דף סה טור ב] ורב יוסף אמר דהכי קאמר רבי יהודה כשתשקע החמה וכל זמן שפני חמה מאדימין יום הכסי' התחתון ולא העליון בין השמשו' הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה.
ויש חלוק ביניהן פלגו דינקא שהוא חצי שתות כיצד רבה סבר דמתחיל בין השמשו' מיד משתשקע החמה ונמשך כדי הלוך מיל פחות רביע ולרב יוסף אח' שקיעת החמ' כדי הלוך חצי שתות מיל ונמשך מיל פחו' שליש הלכה כרבי יהודה בהכנסת שבת והלכה כרבי יוסי לענין שבת ביציאתו דאזלינן להחמיר. וכתב רי"ף עדין מספקא לן אי אליבא דרבה או דרב יוסף שנחלקו לפרש דברי רבי יהוד' הילכך עבדינן לחומרא כרבה משתשקע החמה איקדיש יומא ואסור בעשיית מלאכה עד כאן. ובתוספות הקשו מההיא דפסחים ומברכות דנראה דעד צאת הככבים יום הוא ואמרינ' התם בפסחים דמשקיעת החמה ועד צאת הככבים מהלך ארב' מילין ובכאן נראה דאפילו לרבי יהודה אחר שקיעת החמה כדי שיהלך אדם שלשה רבעי מיל דהוי לילה ותרץ רבינו תם דשני שקיעו' הן שקיעה ראשונה היא ההיא דפסחים והיא משתשקע החמה בעובי הרקיע ונסתלקה זריחתה מעל הארץ והיא הולכת עובי הרקיע כשיעור ארבע מילין והשקיעה דאמרינן הכא בשבת היא סוף השקיעה כשמתחלת לצאת מעובי הרקיע ומהלכת מאחורי הכיפה ואז פני מזרח מאדימים ואנו יש לנו להחמיר ואסור לעשות מלאכה מתחלת שקיעת החמה כדאמר רבה לבני מחוזא לדידכו דלא קים לכו בשיעור' דרבנן בעוד שיש חמה בראשי הדקלים הדליקו הנר ואם יהיה היום מעונן תעיינו בתרנגולין שמשימין עצמן בקורו' ללין ואם תהיו בשדות ולא יהיו שם תרנגולין תעיינו בעורבין שהולכים ללון.
ועוד פשוט בשבת דשש תקיעות תוקעין ערב שבת. ראשונה לבטל מלאכה שבשדות. שניה לבטל עיר וחניותיה. ג' לחלוץ תפלין. ד' להדלקת הנר ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת ומכאן דקדקו המפרשים שאם לא קבל עדין שבת שאין אסור לעשות מלאכה אחר שהדליק שהרי יכול לצלות דג קטן אחר שהדליק הנר וכבר כתבתי למעלה כי תפלת ערבית מסלקו ממלאכה בדין כשמקבל שבת ועוד היום וכו' ושם כתבתי אם התפללו בטעות כגון שהיה יום מעונן ובודאי מאח' שהחזן או ברכו לכ"ע אסור בעשיית מלאכ' אפילו שיהיה עדין יום וכמה צריך להוסיף מחול על הקדש כתבתיו למעלה חייב אדם להשכים בע"ש כדי להכין לשבת וחייב הוא בעצמו למלוח דג או לבקע עצים וכיוצא בזה לסייע להכין סעודת שבת.
וחייב להקביל ולהכין עצמו בערב במלבוש או במה שיוכל לשבת כדי לקבלו בסבר פנים יפו' כך פשוט בשבת. כבוד שבת שישלשל בגדיו למטה אם אין לו להחליף בגדי' אחרים כלומר שלא יגביהם למעלה ולא יקפלם על כתפו ואם יש לו בגדי' אחרים להחליף מחליף ולא יפסיע פסיעה גסה זולת אם לדרשא או לבית הכנסת כדאמרינ' ולא יטייל בשדהו לראות מה היא צריכה אבל משדכין קטן וגם מותר לפסוק צדקה וצריך לכבדו וצריך לעשות בו עינוג ואסור לדבר בו יותר מדאי כמו שכתבתי בח"ג כך פשוט בשבת.
מי שיש לעבור אמת המים ויכול לעבור אותה בפסיעה גסה ואפילו שידלג אותה מעבר אל עבר כלומר משפתה אל שפתה האחר מותר כי יותר טוב הוא שיפסע פסיעה גסה וידלג משירבה דרכו להקיף ולהרבות הדרך במקום אחר ואם יעבור בתוך המים שמא יפלו בגדיו ויבא לידי סחיטה כך פשוט בשבת.
חייב אדם לענג שבת בבגדים ובמיני מאכל ומי שאוכל מאכלים טובים כל ימי החול ישנה עת האכילה אם רגיל בימי החול לאכול שחרית יאחר בשבת ואם לאחר ימהר [דף סה טור ג] ויסדר שלחנו וידליקו נרות מאירין ביותר ואם לא יכול לכבדו כי אם בשום שנוי מאכל מכבדו והמתענג בשבת יש לו שכר גדול ואילו בדבר מועט ובמטה מוצעת ושלחן ערוך ונר דלוק בשעה שיבא מבית הכנסת ויסדר שלחנו אע"פי שאינו צריך אלא לכזית כך פשוט בשבת ואף על גב דבי"ט פליגי על כלו לכם או לשם או חציו בשבת צריך לכם חציו דכתיב וקראת לשבת עונג כך פשוט בפסחים.
צריך לחם משנה כלומר לבצוע ב' ככרים בשבת כלומר על ב' ככרות וכן ביום ולעשות המוציא בא' מהן ואם ירצה לעשות המוציא גדול לצורך כל סעודתו עושה ואינו נר' כרעבתן מאחר שאינו עושה כך בחול כך פשוט בשבת. ואם רוצה כל א' לאכול מככרו בהמוציא צריך לחם משנה לפני כל א' כך כתבו בתו' בפסחים. וכתב הר"מ וכן בסעודה ג' אם עושה אותה בפת צריך לחם משנה.
ג' סעודות צריך אדם לאכול בשבת ויש לו עליהם שכר גדול. כך פשוט בשבת. יש מן המפרשים שאמרו שצריך לאכול פת בסעודה שלישית וכן מוכח וכן כתב הרמ"בם ויש מהגדולים שכתבו שיכול להשלימן במיני תרגימ' כלומר בפירות והביאו ראיה ממסכת מנחות רב חייא בריה אחא בשבת וביומא טבא טרח וממלא באספרמקי ומגדים. ונראה שבסעודת שחרית וערבית אינו די בפירות וכן מוכח מההיא דאביי כי הוינן בי מר הוה מקדש אמר לן טעימו מידי ומ"מ יכול להשלים כל ג' סעודות ביום אם ירצה. ואותם שעושים ג' סעודות בשחרית שמחלקין סעודת שחרית לב' נראה דטועים הם כדאמרינן ומשיירין מזון ב' סעודות וכו'.
כשחל י"ד להיות בשבת ולא קאמ' מזון ג' סעודות משמע שאין יכול לפטור עצמו מסעודה ג' אלא לשעתה שהיא במנחה וכן כתב רבי' פרץ וכן מוכח מההיא דמדיחין כלים וכו'.
נהגו שלא לקבוע סעוד' בין מנחה למעריב בשבת וכן במדרש השותה מים בין השמשו' בשבת כאלו גוזל את המתים. ור"ת כעס על רבינו משולם על שהנהיג לאכול וכתב שפעם אחד אירע בלותי' ובא לידי סכנה ורב שר שלום ממתא מחסיא כתב כל השותה מים בע"ש כתב שתמצא במדרש השותה מים בע"ש וכו'.
אין אומרים קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח למעוטי יין שריחו רע או מגולה אף על פי שהעבירו במסננת ויין מגתו מקדש עליו ואפי' סחט אשכול של ענבי' אומר עליו קדוש היום וכן מפיה ומשוליה של חבית. וכן יין כושי בודק כלומר קצת לבן וי"א בודק כלומר חזק ובודק גופו של אדם וכן הלסטון כלומ' מתוק וכן של צמוקים וכן מזוג על כלם מקדשין כך פשוט בבתרא.
יין מבושל או שערב בו דבש רוב הפוסקים הסכימו שמקדשין בו ודקדקו מההיא שכתבתי למעלה. ורש"י כתב בתשובה שאין מקדשין עליו וכן כתב מר צמח גאון והרמ"בם. ולראשון הסכימו בתוס' ולמטה אכתוב הירושלמי בערב בו דבש. חומץ כתב ר"ת בע"ז בגמר' כי אין בקיאין בטיב חומץ כי יש שמקדשין עליו ולפי דברי הרש"בא אם מעמיד אבעבועות על גבי קרקע אינו נקרא יין.
יינמלין כלומר משקה מיין ופלפלין ודבש מקדשין עליו והוא הנקרא קונדיטון ואפילו שיהיה בו כל כך דבש או כ"כ פלפלין עד שמשתנה כך פשוט בירושלמי. דין התמד והוא החרצנים שהשליכו בהן יין כיצד מקדשין עליו וכיצד נקרא יין כתבתיו בברכת הנהנים בענין אי זה יין מברכין עליו בורא פרי הגפן.
בקדוש נהגו לומר ויכולו כדי להוציא בני ביתו שלא אמרוהו בתפלה. כך כתבו בתוספתא וכתבתיו בחי"ט. כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום עדיף כך פשוט.
אין צריך לומר קדוש בסעודה ג' דמה בלילה קדוש אח' כך ביום כך כתב רמ"ה ומהרמ"בם נראה שצריך לקדש שכת' שצריך לקבוע סעודתו על היין בכל ג' סעודו': [דף סה טור ד] דין יין פגום לקדוש כתבתיו נתיב י"ו בדין טעמו פגמו. אם התחיל לאכול בערב שבת או בערב יום טוב וקדש עליו היום אינו מפסיק כלומר שיצטרך לעקור שלחנו ולברך ברכת המזון ולא יגמור סעודתו קודם שיקדש אלא פורס מפה ומקדש ואחר כך אומר המוציא וגומר סעודתו ומברך ברכת המזון כך פשוט בפסחים. וכן כתב רי"ף שאין לברך ברכת המזון על מה שאכל ומברך ב"פ הגפן אף על פי שבירך כששתה בתחלת אכילתו שכבר נאסרה עליו אכילה ושתיה מיד שקדש היום ועל כן מברך ב"פ הגפן ומקדש ואחר כך מברך המוציא כמו שכתבתי וכמו שכתב רי"ף.
וכן כתב הרי"בג ובה"ג שצריך לברך המוציא דקדוש הוי הפסק וכן הסכימו רוב הפוסקים וכן עקר. וכמו כן אם התחיל לאכול בערב פסח וקדש עליו היום אינו מפסיק אלא עושה כסדר הזה כי אין חלוק בזה בין פסח לשאר ימי' טובי' וכן נראה סברת רי"ף וכן פסק הרז"ה והרמ"בן ואם גמרו סעודתייהו מקמיה דקדיש יומא ועוד שהיו נוטלין ידיהם לברכת המזון קדש היום אומרין תחלה ברכ' המזון על כוס ראשון ועם כוס שני אומ' קדוש היום כך מוכח בפסחים וכן כתב רי"ף אבל יש מהפוסקי' שהקשו עליו דכיון שאסור לאכול ולשתות קודם קדוש היאך ישתה ברכ' המזון הילכך אין לחלק דאפילו גמר סעודתו ולא הספיק לברך ברכת המזון עד שתחשך פורס מפה ומקדש ועושה כסדר שכתבתי וכן כתב ה"ר ישעיה וה"רא ולפי' לא יברך ברכת המזון על כוס א' וגם קדוש דאין מברכין ב' קדושות על כוס אחד שלא לעשות מצות חבילות חבילות כך פשוט. וכתבו בתוספות וההיא דיק"נהז הכל ענין א' קדוש והבדלה אבל הכא ברכת המזון וקדוש ב' ענינים הם.
יש מי שכתב כי כשגמר קודם שקדש היום דאינו מזכיר של שבת בברכת המזון כי דוקא כשלא גמר מזכיר של שבת כדאמרינן בתוספות אבל כשגמר לא. ויש מי שכתב שמזכיר של שבת מידי דהוה אמי שהתפלל בע"ש וכן נראה וכן כתב הר"אש.
בימי הקדמונים היו שולחנות קטנות ומשימין אותן בפני כל א' ונראה לפי סוגיית הגמרא כי היה השלחן ערוך במקום א' היה מקדש ואחר הקדוש מביאין לפניו השלחן אבל בזמן הזה שהשלחנות שלנו גדולות יהיה טורח גדול והפסק להביאם אחר הקדוש ולפי' נהגו להביא השלחן קודם הקדוש ולפרוס מפה ולקדש. וכתב בירושלמי דפורסין מפה כדי שלא יראה בשתו הפת פי' שהוא מוקדם בפסוק ארץ חטה וכו' והיה לו לברך עליו תחלה ואינו עושה כן אלא מקדים היין.
ושמעתי טעם אחר זכר למן שהיה כאלו מונח בקופסא שהיה טל למטה וטל למעלה וכן הפת מונח ב' מפות. אין קדוש אלא במקום סעודה פי' בין בשבת בין בי"ט ולפי' מי שקדש בבית הכנסת אפילו שתה לא יצא ידי חובתו לא מקדוש ולא מב"פ הגפן דשנוי מקו' הוי הסח הדעת פי' וחשוב כמו הסח הדעת ולא מהני תנאי כלומר אף על פי שהיה בדעתו ללכת לאכול לביתו פי' והמקדש שרוצה לאכול במקום אחר יכול לקדש לאוכלים שם דלהם הוי מקום סעודה ומאגרא לארעא הוי שנוי מקום ואם קדש באגרא והלך לאכול בארעא שהוא הבית של מטה צריך לחזור ולקדש אפי' התנה וה"ה מחדר לחדר ומבית לבית אבל מפנה לפנה כלומר מקרן זוית א' לקרן זוית אחרת שהוא הבית של מטה צריך לחזור ולקדש אפילו טרקלין גדולים מאחר שהכל בבית אח' אין צריך לחזור ולקדש כך פשוט ומוכח בפסחים.
כתב הר' נסים במגלת סתרים הא דאמרינן דאין קדוש אלא במקום סעודה דוקא כשמתחלה היה בדעתו לאכול באותו מקום שקדש ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר אבל אם מתחלה כשקדש היה בדעתו לאכול במקום אחר יצא ידי קדוש כי מהני התנאי והביא ראיה מהירושלמי ויש מי שכתב [דף סו טור א] דאינו מהני תנאי אלא בבית אחד כמו שתאמר מחדר לחדר או מעליה לבית אבל מבית לבית אחר כגון מבית הכנסת לביתו לא מהני וכן משמע בירושלמי וכן נראה עקר. ואם שומע קדוש שכנו על שלחנו הסדור לפניו ונתכוון שומע או משמיע הרי זה במקום סעודה יצא כך כתב הר' דוד הכהן.
מי שקדש או הבדיל ורוצה לשתות תוך סעודתו אין צריך לברך בפ"ה כי כבר פטר עצמו בבפ"ה שבירך בקדוש ודוקא שקדש או הבדיל סמוך לסעודתו. כך כתבו המפרשים בפסחים. וכן מוכח בברכות דיין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון כמו שכתבתי במקומו בברכת הנהנים בברכת היין.
הקדוש אף על פי שיצא מוציא אחרים ידי חובתן. כך פשוט בפסחים ובר"ה. ועוד בר"ה וה"ה לבפ"ה של קדוש היום שהוא קדושא רבא כאשר אכתוב פי' ובקדוש הלילה כמו כן בפ"ה מוציא אחרים אף על פי שיצא ואף על פי דאמרינן בר"ה דמברכ' יין אם יצא אינו מוציא בפ"ה דקדוש חובת קדוש הוא ודינו כקדוש ואף על פי שיצא מוציא.
מקדש אין צריך נר ואף על גב דאמרי' בפסחים דילמא עד דאזליתו לביתיכו מתעקר לכו שרגא וכו' ה"פ ולא תרצו לאכול בלא נר אבל אם היו רוצים לאכול בלא נר היו יכולים לקדש בלא נר וכן עקר וכן הסכימו רוב הפוסקים וכן כתב הר"אש.
המקדש בב"ה או במקום אחר שלא במקום סעודתו מאחר שלא יצא ידי חובתו כמו שכתבתי למעלה אין לו לשתות דאסור לטעום עד שיקדש כך כתבו המפרשים בפסחים. ועוד פשוט שם דקדוש שמקדשים בב"ה הוא להוציא אחרים ידי חובתן שאוכלים שם שמתאכסנים שם ונראה שאם אין שם אורחים שהיא ברכה לבטלה וכבר כתבתי למעלה סברת הר' נסים אם יצאו בקדוש בית הכנסת עם תנאי. והר' יונה כתב שאין ברכה לבטלה דהא דאמרי' אין קדוש אלא במקום סעודה אינו אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דכתיב וקראת לשבת עונג ועקר הקדוש מן התורה היינו בכניסתו כדכתיב זכור זכרהו על היין בכניסתו הילכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעי' לקדש נהגו לקדש בבית הכנס' כדי שיצאו ידי קדוש מן התורה ע"כ וזה נראה דחק גדול ולפיכך צריך עיון על המנהג.
ביום טוב שחל להיות אחר השבת אומר יקנה"ז י' יין כלומר בורא פרי הגפן. ק' קדוש. נ' נר כלומר בורא מאורי האש. ה' הבדלה. ז' זמן כלומר שהחיינו ולמטה אפרש כיצד אומר הבדלה. פי' ואין מברכין על הבשמים ואף על גב דנאמר דאין נשמה יתרה ביום טוב כשבת אגב תענוג יום טוב אינו מרגיש בחסרונה כך פשוט בפסחים פי' רש"בם דביום טוב נמי איכא לנשמה יתירה וראשון נראה עקר. ועוד פשוט אומרי' הבדלה במוצאי שבת ליום טוב אבל לא במוצאי יום טוב לשבת.
ביום טוב אחר השבת אומר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת כדי לומר מעין חתימה סמוך לחתימה ומה שנהגו להוסיף ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הקדשת והבדלת והקדשת וכו' השיב רבינו תם לרבינו אפרים משום דאמרינן המוסיף לא יוסיף על שבעה הבדלות רצו לפעמים להזכיר שבעה והוסיפום ביום טוב אחר שבת לפי שהוא מענין יום טוב ואלו הן בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגוים הרי שלשה ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינו מן המנין אלא אגב דאמרינן ליה בעלמ' אמרינן ליה הכא ובין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת דשרי אוכל נפש ביום טוב מה שאין כן בשבת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הקדשת היינו יום טוב אחרון של חג שהוא חלוק מששת ימי חול המועד שלפניו והבדלת והקדשת את עמך ישראל וכו' היינו שני הבדלות בין כהנים ולוים ובין ישראלי' וזהו מעין חתימה המבדיל בין קדש לקדש.
בליל שבת ולילי יום [דף סו טור ב] טוב יש בהם קדושה על הכוס פירוש שמזכיר שבת ויום טוב. וביום שבת ויום טוב אין בהן קדושה על הכוס כלומר שאין אומר אלא בורא פרי הגפן בקדוש כאשר אכתוב כך פשוט בפסחים ובמסכת ברכות.
המקדש בתפלה צריך לקדש על הכוס כלומר שאינו נפטר בקדוש התפלה.
מי שלא קדש בליל שבת מקדש והולך כל יום השבת אף על פי שאכל וקדוש לילה קודם לכבוד יום וכבוד לילה כגון שאין לו אלא כוס אחד כך פשוט בפסחים. ועוד פשוט אף על פי שטעם מקדש.
צריך לקדש ביום ובלילה כך פשוט בפסחים. ועוד פשוט וקדוש של יום הוא בורא פרי הגפן ולא יותר ובלילה לא תקנו ויכלו אלא בערב שבת כאלו מעיד על הקדוש ברוך הוא שברא עולמו בששה ימים ושבת בשביעי.
אם רשאים לטעום קודם שיטעום המקדש תמצא בדיני ברכת הנהנין בענייני הסעודה בדין אם המסובין רשאין לטעום ושם כתבתי כי מצוה לשתות כל אחד אף על פי שאחד מברך לכלם ונהגו לשפו' מכוס קדוש לכוס כל אחד ונראה מדין התלמו' שאינו צריך.
אם נטל ידיו ואחר כך קדש אין צריך לחזור ליטול ידיו דלא הוי קדוש הסח הדעת ולא הפסק מאחר שאין קדוש אלא במקום סעודה כמו שכתבתי למעלה כך פשוט בפסחים ופי' רש"בם ור"י ומיהו נראה לכתחלה מקדש ואחר כך נוטלין לידים כדאמרי' בברכות מוזגים ואחר כך נוטלין לידים כבית שמאי ורבינו תם כתב דהתם איירי בחול שאם יטול ידיו תחלה שמא יתעסק בשא' צרכיו ולא יאכל לאלתר ואתי לאסוחי דעתיה אבל בשבת השלחן ערוך וליכא למיחש.
אם מקדשים על הפת נחלקו הפוסקים בההיא דפסחים זמנין דחביבא ליה ריפתא מברך אריפתא וזמנין וכו' ובפירוש ההלכה נחלקו ופירש רש"בם דמקדש על הפת ואומר ויכלו ומברך ברכת המוציא ואינו פורס עד שיקדש אחרי כן ורבינו תם כתב דאין מקדשין על הפת ונהגו לקדש על הפת וכן כתבו כל הגאונים ורי"ף והרמ"בם אין מקדשין על השכר כך פשוט בפסחים ופירש רשב"ם אף על פי שהוא חמר מדינה כלו' שאין שם יין ושותין אותו במקום יין ורוב המפרשים פירשו דמיירי כי לא הוי חמר מדינה אבל אי הוי חמר מדינה מקדשין עליו וכן כתב רבינו אב"ן וכן נראה דעת ר"י וכן הסכימו רוב הגאונים.
כתוב בסדר רב עמרם אף על גב דבעלמא אין מבדילין על הפת ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת מבדילין עליו כיון דקדוש עקר מקדשין על הפת ונעשית ההבדלה טפלה ומבדילין על הפת עם הקדוש ע"כ המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא כך פשוט בפסחים וכתבו בתוספות לאו מלא לוגמיו אלא כדאמרינן ביומא כל שאלו מסלקו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו והוא פחות מרביעית כדמפרש שם ורב עמרם ורב צמח כתבו מלא לוגמיו רביעית וראשון נראה עקר. ואמרינן בעירובין ואם טעם המקדש וטעם אחד מהמסובין מלא לוגמיו יצאו כלם וכתב הר"אש כי אם שתו שנים מהם כמלא לוגמיו דאין מצטרפין ופירש מלא לוגמיו הוא מן המובחר ואם שתה פחות יצא.
בקדוש שבת חותם מקדש השבת בקדוש יום טוב חותם מקדש ישראל והזמנים כך פשוט בפסחים בקדוש אומ' וקדשנו במצותיו ואין אומר וקדשתנו במצותיך זולתי בתפלה כך פשוט בפסחים בראש השנה אם אומר בקדוש מועדים לשמחה וכו' כתבתיו בנתיב השישי בחלק ראשו' בענין והשיאנו ואם אומ' בקדוש שהחיינו בליל ב' כתבתיו בדין אומרים זמן בר"ה אומ' זמן כלומר שהחיינו ביום טוב שני של גליות וכתבתיו בנתיב הו' בעני' ראש השנה חלק ראשו' בדין אומרים זמן בראש השנ'.
אם נשים חייבות בקדוש כתבתיו נתיב כ"ז חלק ראשו' בדיני מצות שהנשים חייבות בהן מברך בורא פרי הגפן בקדוש ואחר כך מקדש [דף סו טור ג] קדוש היום לפי מה שהוא שבת או יום טוב שהיין גורם לקדוש היום שיאמר ועוד דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם מאחר שנאמרין שניהם כך פשוט בברכות מי שאין לו אלא כוס אחד צריך לקדש בו הלילה ולמחר מקדש בו הלילה ושופך ממנו לכלי אחר כדי לטעום מיין של קדוש וכדי שלא לפוגמו אינו שותה בכוס עצמו ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס ואם אין בו אלא כדי רביעית בצמצום ונחסר ממנו בלילה מוזגו למחר לקדש בו כדי להשלים בו רביעית ובלבד שיהא ראוי לשתייה אחר מזיג' כך כתבו המפרשים וכן מוכח מהירושלמי: מכבדין בית הכנסת מפני כבוד השבת כי בערב שבת לא יהי' לו פנאי כך תקן עזרא ופשוט בקמא ועוד תקן שיהו אוכלים שום בערב שבת משום עונה כך פשוט בערבי שבתות וימים טובים חוץ מפסח יכול לאכול מבעוד יום כדי להוסיף מחול על הקדש כדאמרינן.
מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס וכו' ובליל פסח כמו שכתבתי במקומו.
אסור להתענות בשבת עד שש שעות כך פשוט בירושלמי ואם מתענין בשבת תענית חלום כתבתיו בדיני תעניות.
בערבי שבתות ובערבי ימים טובים יכול לאכל עד שתחשך זולתי בפסח כמו שכתבתי בענין פסח בחלק רביעי פירוש ויכול להתחיל כך פשוט וכן כתב רי"ף ורש"בם ור"י והר"מ בם שמותר להתחיל בסעודה בערב שבת ובערב יום טוב עד שתחשך ובעל הלכות גדולות כתב שאסור להתחיל ואם התחיל לא יפסיק כאשר כתבתי בדיני קדוש וראשון עקר. ואם התחיל וקדש עליו היום היאך יעשה כתבתיו למעלה.
העושה מלאכה בערב שבת אינו רואה בה סי' ברכה לעולם אבל שמותי לא משמתינן ליה ודוקא מן המנחה ולמעלה אבל סמוך למנחה מותר כך פשוט בפסחים וכתב אבי העזרי ודוקא להשתכר אבל מתקן הוא כליו לצורך שבת וכן מי שכותב ספרים לצורך לימודו מותר כל היום.
מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור ודוקא כשהבהמה מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת להטיל מים או שתעמוד באי זה ענין שיהיה נוטלו הימנה כדי שלא יהא מחמר ולא תעשה היא עקירה והנחה אבל אם עמו נכרי אינו מניח' על החמור דאינו מצווה על שביתת נכרי ומצווה על שביתת בהמתו ואם אין עמו נכרי ויש עמו חמור או חרש שוטה וקטן מניחו על החמור ואם אין עמו אלא חרש ושוטה נותנו לשוטה ולא לחרש.
שוטה וקטן נותנו לשוטה ולא לקטן חרש וקטן בגמרא איכא מאן דאמר נותנו לחרש ואיכא מאן דאמר נותנו לקטן וכתבו הפוסקים ויעשה כמו שירצה כלומר שיתן אותה למי שירצה.
אין עמו שום אחד מכל אלו יש אחרת ולא רצו חכמים לגלות' להוליכה פחות פחות מארבע אמות כך פסוק בשבת והא דאמרינן מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי פרש"י מבעוד יום ובעלי התוספות פירשו נותן כיסו לנכרי משתחשך וכן נראה עקר יש מהמפרשים שכתבו דוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא בביתו סמוך לחשכה ושכח והוציאו לרשות הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלה.
ועוד פשוט ואם היתה חבילה מונחת לו על כתפו רץ תחתיה עד שמגיע לבית ודוקא רץ אבל קלי קלי לא שמא יעשה עקיר' והנחה והמרוצה יהיה לו הכירא ולא יעשה עקירה והנחה וכשיגיע לביתו זורקה כלאחר יד שלא יכנס מרשות הרבים לרשות היחיד וכתבו המפרשים דדוקא בחבילה התירו לרוץ דהיה לו הכיר' כמו שכתבתי אבל בכיסו לא דלא יהיה לו כיסו המרוצה הכיר' וכן כת' הרמב"ם ובתוספות כתבו דהוא הדין בכיסו וכיצד יסיר המשוי מעל הבהמה כשיגיע לביתו כתבתיו בחלק עשירי בדיני הבהמה [דף סו טור ד] פי' ובכאן התירו לטלטל כיסו דוקא למי שהחשיך דאי לא שרינן ליה יביאנו הוא בעצמו.