ספר יראים/תכב

סימן תכב (קכד)
לולב צוה הב"ה שיטלו ישראל בגבולין ד' מינים ביום הראשון של חג ובמקדש ז' ימים דכתיב בפ' אמור אל הכהנים ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ותניא (בת"כ) לפני ה' אלהיכם פי' במקדש שבעת ימים ולא בגבולין שבעת ימים משחרב בהמ"ק התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ותניא בת"כ ומייתינן לה בפרק לולב הגזול (סוכה מ"א ב') ולקחתם שיהא לקיחה תמה לכל אחד ואחד לכם משלכם להוציא את הגזול ואת השאול מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון בלולבו של חברו אלא א"כ נותנין לו במתנה ואמר רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וצריך שיחזירהו לו ויקיים תנאו. תנן (כ"ט ב') לולב הגזול והיבש פסול יבש משום דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא גזול לפני יאוש דלכם בעינן ולאו דידיה הוא, לאחר יאוש משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ושאול לא מפסיל אלא ביו"ט הראשון אבל בשאר יומי כשר דתנן (מ"א ב') ושאר ימי החג אדם יוצא י"ח בלולבו של חבירו אבל גזול אסור אפי' בשאר יומי. תנן של אשירה ושל עיר הנדחת פסול ודוקא באשירה דישראל דלית ליה ביטול אבל אשירה של נכרי דאית ליה ביטול לכתחילה לא יטול ואם נטל כשר דבמקום דלית ליה ביטול כתותי מיכתת שיעוריה דאמר רבא (ל"א ב') לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר ומוקמינן ליה בע"ז דנכרי. ותנן (כ"ט ב') נקטם ראשו נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר פירש רב פפא (ל"ב א') נפרצו כחופיא נפרדו דמפרד אפרודי. תניא (ל"א ב') לולב כפות כווץ סדוק עקום דומה למגל פסול מוץ פי' כמין הוצין כזה הרות פסול פירוש קשה בחריות של דקל סדוק פירש רב פפא דעביד בהמנק פי' נסדק הרבה כזה אמר רבא (ל"ב א') האי לולבא דסליק בהדיא הוצא פסול פי' מצד אחד יוצאין עליו כזה אמר ר' מתנן אר"י בן לוי נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה התיומת ופסול פי' שני עלים עליונים אמצעיים ששם השזרה כלה נחלקו זה מזה ונעלים השזרה עם החלקה של מטה תיומת שמדובקים כתאומים כך פירשו רבותי ושמעתי אפילו נחלקו העלין בלא השדרה נחלקה קרי ביה. וכל לולב שאין ראשו של זה מניע לצד עקרו של זה פסול ותנן (כ"ט ב') כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר פירש שזרו של לולב צריך שלשה לבד טפח היוצא מן הערבה וההדס דאמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן (ל"ב ב') שזרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח ופירש דמתני' ג' טפחים וכדי לנענע בו. פירשתי כפות תמרים צא ולמד ענף עץ עבות דתניא ענף עץ עבות עץ שענפיו חופין את עצו הוי אומר זה הדס ואימא הרדופני אמר רבא האמת והשלום אהבו ותניא עבות כשר שאינו עבות פסול ה"ד עבות אמר ר"י אמר שמואל דקיימי תלתא תלתא טרפי בחד קינא ותנן נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוטו כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת ומשכחת לה באסא מצראה דקיימא ז' ז' טרפי בחד קינא. תנן הדס הגזול והיבש פסול נקטם ראשו או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול וכאשר פירשתי הטעמים בלולב כך הם בהדס דבקרא חדא כתיבי ענביו מרובין מעליו פי' רב חסדא (ל"ג ב') דבר זה רבינו הקדוש אמרו המקום יהא בעזרו לא שנו אלא שחורות אבל ירוקות מינא דהדס נינהו. ותנן אם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט וטעמא משום זה אלי ואנוהו. ערבי נחל, תניא (ל"ג ב') ערבי נחל שמגדלות על הנחל ד"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל ותניא אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מנין ת"ל ערבי נחל מכל מקום אבא שאול אומר (ל"ד א') ערבי נחל שתים אחת ללולב ואחת למקדש ורבנן למקדש מנא להו הלכתא גמירי לה דאמר רב אשי משום ר' נחוניא בן הקנה איש בקעת בית חורון עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלמ"מ ותניא אידך ערבי נחל שגדילות על הנחל פרט לצפצפה שגדילה בין ההרים פי' דרכן לגדל על הנחל בעינן ואפי' גדילה בין ההרים כשרה כאשר רבינו למעלה פרט לדרכה להתגדל בין ההרים. תניא איזו היא ערבה ואיזו היא צפצפה ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיה דומה למגל. תניא (ל"ד ב') ר' ישמעאל אומר ג' הדסים וב' ערבות ולולב אחד ואתרוג אחד אפילו ב' קטומים ואחד שאינו קטום ר"ט אומר אפילו שלשתן קטומים וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ט והא דתנן נקטם ראשו פסול לכתחילה קאמר ויחזור אחר אחר ואי ליכא אחר יברך עליה ואשכחן דקתני פסול במקום דכשר בדיעבד בדתנן במנחות (כ"ו א') ובפסחים מייתינן לה פ' כ"צ (ט"ז ב') נטמאו שיריה איבדו או נשרפו כמדת ר"א בשרה כמדת ר"י פסולה ומוקמינן לה התם בפסחים לכתחילה ודיעבד כשר ולא יטעה המעיין שם כי ראיה גדולה היא אמר רב יהודה אמר שמואל (ל"ב ב') שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ד' כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח פי' שדרו של לולב דאמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח. אתרוג דכתיב פרי עץ הדר ותניא (ל"ה א') פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג רבי אומר אל תקרא הדר אלא הידור וכו' בן עזאי אומר אל תקרי הדר אלא הדור שכן בלשון יון קורין למים הדור ואיזה דבר גדל על כל מים הוי אומר זה אתרוג רבנן אמרי אל תקרי הדר אלא דבר הדר באילנו משנה לשנה. תנן (ל"ד ב') אתרוג הגזול והיבש פסול, יבש דהדר בעינן, גזול לפני יאוש לכם בעינן וליכא לאחר יאוש הו"ל מצוה הבאה בעבירה. תנן של אשירה ושל עיר הנדחת פסול ודוקא באשירה דישראל דכיון דלית ליה ביטול כתותי מכתת שיעוריה אבל דעובד כוכבים לכתחילה לא יטול ואם נטל כשר כאשר פירשנו למעלה בלולב. תגן של ערלה ושל תרומה טמאה פסול של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר. תנן עלתה חזזית על רובו ניטלה פטמתו נסדק נקלף ניקב והסר כל שהוא פסול. אמר רב חסדא (ל"ה ב') דבר זה רבינו הקדוש אמרו והמקום יהיה בעזרו עלתה חזזית על מעוטו כשר ל"ש אלא במקום אחד אבל בשנים או בשלשה מקומות הו"ל מנומר ופסיל ואע"ג דלא תנן פסול במנומר תנא ושייר ובברייתא (ל"ו א') תנא ליה אמר רבא (ל"ה ב') ועל חוטמו אפילו משהו פסול. ניטל פטמתו תנא ר' יצחק בן אלעזר ניטלה בוכנתי פרש"י זצ"ל בשני פנים האחד פטמתו ראשו העליון והוא נקרא פיטמא כדתנן הפיטמא של רימון והוא בוכנתו לפי שהוא עשוי כעין בוכנא פילון בלע"ז זה לשון מורינו הזקן רבינו יעקב ב"ר יקר ורבינו יצחק הלוי פירש פיטמתו ועוקצו שניהם בזנבו, עוקצו ששנינו ניטל עוקצו כשר שניטל עוקצו מה שחוץ לגומא של אתרוג פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו ולפיכך פסול והיינו דתני רב יצחק בוכנתו שנכנס בתוך האתרוג במו בוכנא הנכנס ומכה באסיתא ולשון רבינו יעקב זכר לברכה נראה לי לפי שלא מצינו בשום מקום עוקץ זנב. ויש לתמוה על דברי רבינו יצחק הלוי למה ליה למיתני היינו חסר כל שהוא דתני פסול. ניקב תני עולא בר חנינא (ל"ו א') ניקב נקב מפולש במה שהוא שאינו מפולש בכאיסר פי' אניקב ולא חסר קאי דמכשר תנא דמתניתין קאתא האי תנא למימר דאי הוי מפולש מצידו לצידו פסול בנקב כל שהוא אפילו נקב של מחט שאין בו חסרון ונקב שאינו מפולש בכאיסר אם רהב בכאיסר אע"פ שלא חסר פסול כגון שתחב בו יתד עבה ומתניתין בפחות מכאיסר וכשאינו מפולש עד כאן פירש"י ואיני יודע מניין לו דאניקב ולא חסר קאי כי נראה היה דאניקב וחסר כל שהוא דפסול קאי וקאמר האי תנא האי דפסלינן בחסר כל שהוא בניקב מפולש אבל בשאינו מפולש עד שיחסר בכאיסר והשתא אתי שפיר פירוש רבינו יעקב ב"ר יקר שפי' פטמתו ראשו העליון וקאמר תנא דמתניתין אע"ג דבשאר מקומות של אתרוג חסרון בכאיסר בעינן נטול ראשו העליון אפילו לא יהיה בו חסרון בכאיסר פסול ופירוש זה נראה לי עיקר ואתרוג חסר בלא כאיסר כשר והא דתנן חסר כל שהוא פסול בנקב מפולש. תניא (ל"ו א') אתרוג תפוח סרוח כבוש שלוק כושי לבן מנומר פסול כדור פסול ויש אומרים אף התיום אתרוג הבוסר ר"ע פוסל וחכמים מכשירין גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול וטעמא דכולהו דהדר בעינן וליכא אתרוג הכושי כשר פי' גדל בארץ בוש ושחור כשר דאורחיה הוא דומה לכושי פסול פי' גדל כאן והוא שחור דלאו אורחיה הוא נדמה הוא ופסול אמרינן בסוכה (ל"ו ב') ר' חנינא מטבל בה ונפיק ביה ואוקימנא ביו"ט שני, אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר דמאיס. תנן (ל"ד ב') שיעור אתרוג קטן ר"מ אומר כאגוז ר"י אומר כביצה והגדול כדי שיאחז שתים בידו אחת דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אפי' אחת בשתי ידיו וקימ"ל כר' יהודה בקטן וכר' יוסי בגדול. וכשם שפירשנו שיוצא בשאר ימים בלולב שאול כך יוצא אדם בשאר מינין בשאול, ואלו ג' מינין לולב הדס וערבה מצוה לאגדם יחד ואם לא אגדם כשר דתניא (י"א ב') לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר ר' יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול וטעמא דר"י דיליף לקיחה לקיחה מאגדת איזוב מה להלן באגודה אף כאן באגודה ותניא לולב מצוה לאוגדו לא אגדו כשר ומוקמינן להו לרבנן ומאי מצוה משום זה אלי ואנוהו ותנן (ל"ו ב') אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה ר"מ אומר אף בחוט של משיחה ר"י לטעמיה דאמר לולב שאינו אגוד פסול וקימ"ל כר"מ דהא קימ"ל כרבנן דאמרי לולב א"צ אגד, וצריך שיאגדנו שני קשרים זה על זה דתניא (ל"ג ב') הותר אגודו ביו"ט אוגדו כאגודה של ירק ואינו אוגדו אגד גמור דאסור לאוגדו ביו"ט ומוקמינן לה אליבא דרבנן דאמרי אין מצוה לאוגדו אלא משום זה אלי ואנוהו אלמא בחול דיכול לאוגדו אוגדו אגד הנאסר בשבת וביו"ט ואינו נאסר אלא שני קשרים זה על זה דהוו של קיימא דאמרינן בשבת פרק כלל גדול (שבת ע"ד ב'). עלה דהך דתנן והתופר ב' תפירות והא לא קיימא ומשנינן בשקשרן פי' אחר שתי תפירות קשר קשר אחת וקתני דמשום תופר חייב ולא משום קושר אלמא קשר אחד לא מיתסר וכן פרש"י זצ"ל שהאוגדו כאגודה של ירק לאו אגודה היא אפילו אליבא דרבנן דכי היכי דמצריך ר' יהודה אגד שלא לפסול מצריכי רבנן למצוה. ומניין לנו דאתרוג אין צריך שיהא עמהם באגודה דתניא (ל"ד ב') ר' אליעזר אומר יכול יאגדם כולם בבת אחת אמרת וכי נאמר וכפות והלא לא נאמר אלא כפות ומניין שמעכבין זא"ז ת"ל ולקחתם לקיחה תמה בעינן. וקימ"ל כרבא דאמר (ל"ז א') לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ומין במינו אינו חוצץ (שם ב') ואינו יוצא בהם אלא דרך גדילתם ואמר רבא (ל"ז ב') לולב בימין ואתרוג בשמאל מ"ט האי שלשה מינין והאי מינא חדא א"ל ר' ירמיה לר' זירא מ"ט מברכינן על הלולב א"ל הואיל ובמינו גבוה, וצוו חכמים לנענע לולב בשעת ההלל ולהתפאר במצוה כדתנן בסוכה להיכן היו מנענעים בהודו לה' תהילה וסוף פי' הודו ראשון והודו אחרון ובאנא ה' הושיעה נא דברי ב"ש וב"ה אומרים באנא ה' הצליחה נא פי' ואף באנא ה' הצליחה נא והלכה כב"ה ותנן לענין שתי הלחם מוליך ומביא מעלה ומוריד דכתיב אשר הונף ואשר הורם ואמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו ואמר רבא (ל"ח א') וכן בלולב. וכי מברך מברך בעודו מונה לפניו קודם שיטלנו דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ואי לאחר שיטלנו משנטלו יצא בו וי"ל דלא נפיק דהא פסקינן לעיל (סי' תי"ט) בתקיעות שופר דמצות צריכות כוונה הלכך כל כמה דלא מכוין לצאת לא נפיק והא דמקשינן בשלהי לולב הגזול (מ"ב א') על דתנן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא לולבו בר"ה פטור. ומקשינן מדאגביה נפיק ביה וכו' ולא מתרצינן בשאינו מתכוין לצאת התם היינו דמשום טירדא דדבר מצוה פטרי ליה אי מתכוין. שלא לצאת לא מיקרי טרוד לדבר מצות . תולדה לנטילת לולב דתנן (מ"א א') משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש. ותניא בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ו א') העושה לולב לעצמו פי' למצותו מברך בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו לזמן הזה נטלו לצאת מברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת לולב ואילו לעשות מצוה לא דאמרינן במנחות (מ"ב ב') כל מצוה דלא מגמרה בעשייתה לא מברכינן בעשייתה ולמעלה פירשנוה גבי ציצית (סי' ת"א). תנן בסוכה פ' לולב הגזול (סוכה ל"ח א') מי שבא בדרך ואין בידו לולב לכשיכנס לביתו יטלנו על שולחנו לא נטל שחרית יטלנו ערבית שכל היום כשר ללולב ותנן במגילה (כ' ב') כל היום כשר לנטילת לולב. ואמר רבא (סוכה ל"ז ב') הדם של מצוה אסור להריח בו דכיון דלריחא עביד מריחא איתקצי אתרוג של מצוה מותר להריח בו דכיון דלאכילה קאי מאכילה איתקצי מריח לא איתקצי, ואינו יוצא י"ח אא"כ היו לו אלו ד' מינין שלו לבדו בלא שותפות דלכם משלכם (בעינן) פי' של כל אחד ואחד דאמרינן בב"ב שלהי פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ז ב') אמר רבב"ח א"ר יוחנן האחין שקנו אתרוג בשותפות הבית נטלו אחד מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא. תניא (ל"א א') לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ולא דבר אחר. אע"פ שפסלנו יבשים בלולב הדס וערבה אינו בלולב מברכינן איבשים משום דלא איפשר לן והיא לנו בשעת הדחק ומנלן דבשעת הדחק מברכינן איבשים דתניא בלולב הגזול (שם) יבשין פסולין ר"י אומר יבשין כשרין אמר ר' יהודה מעשה באנשי כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהן ולבני בניהן אמרו להן אין שעת הדחק ראיה אלמא בשעת הדחק אפילו לרבנן שפיר דמי ומברכינן, וצריך להזהר שלא יגזול אלו ד' מינין אפילו לעובד כוכבים ואע"ג דגזל עובד כוכבים שרי כל כמה דלא נפיק מרשות עובד כוכבים לא מיקרי לכם דאמר רב הונא (ל' א') להנהו דמזבני אוונכרי כי זבניתון מעובדי כוכבים אסא לא תגזון אתון אלא ליגזו אינהו וליתבו לכו מ"ט סתם כנענים גזלי ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת הלכך ליגזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בעלים בידא דידהו ושינוי רשות בידא דידכו ומוקמינן (שם ע"ב) למיפק אוונכרי גופייהו אבל לדידן הוי יאוש בעלים בידא דאוונכרי ושינוי רשות בידא דידן ושרי וקסבר ייאוש כלי שינוי רשות לא קני וש"מ מהכא גזל כנעני שרי דהא לאחר קנין לא פסלינן ליה משום מצוה הבאה בעבירה הלכך שרי אך שלא יהיה חלול השם בדבר. אמר ר' זירא (מ"ו ב') לא ליקני אינש לינוקא ביו"ט ראשון מ"ט ינוקא מקנא קני אקנויי לא אקני אישתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו. וצריך להקיף בכל יום את הארון או דבר אחר זכר להקפת המזבח דתנן בפ' לולב וערבה (סוכה מ"ה א') בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת ואומר אנא ה' הושיעה נא ר"י אומר אני והוא הושיעה נא ומיפלגי אמוראי (מ"ג ב') במה מקיפין בלולב או בערבה ולא ידעינן הלכתא כמאן (הלכך) אם אין לולב אין היקף וצריך ליטול ערבה בז' של חג והוא הלכה למשה מסיני דאמר ר' נחוניא איש בקעת בית חורון עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ואמרינן (מ"ד ב') רב שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא שלא לברך אבל מטעם דלא הוי אלא מנהג לא היה מונע מלברך דהא יו"ט שני של גליות אמרינן במסכת יו"ט פ"א (ד' ב') דלא הוי אלא מנהגא ותקנו עליו כמה ברכות קדוש ותפלה ושהחיינו הלכך הלל דר"ח דמנהג הוי מברכינן עליה כך פי' רבינו יעקב זצ"ל. ורש"י ז"ל לא היה מברך אהלל דראש חדש מטעם דלא הוי אלא מנהג וראייתו מכאן ומפרש דמטעם דלא הוי אלא מנהג היה מונע רב מלברך. אמר ר' אמי ערבה יש לה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ואפי' אגבהה והדר אגבהה. ומסקינן (מ"ו ב') כאביי דאמר אתרוג ולולב שמיני ספק שביעי אסורין תשיעי ספק שמיני מותרין פי' דלכולא יומא איתקצאי ואיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא הלכך אסור ליהנות בערבה לאחר נטילתה אם לא התנה עליה מעיקרא דכולי יומא איתקצאי ולפי שראיתי בני אדם צולין בעצי ערבה בשר לאחר נטילתה כתבתיו ומנהג טוב וכשר לתת הלולב והערבה במים כדי שלא ייבשו ובימי חכמים היה מנהג כדתנן (מ"ב א') מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת ר"י אומר בשבת מחזירין ביום טוב מוסיפין במועד מחליפין וכל קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב. והיכא דאיקלע יו"ט הראשון של חג בשבת לא מפקינן ליה להושענא ולא מברכינן ביה ואע"ג דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ואמרי רבנן (מ"ג א') ביום ואפי' בשבת להתיר מכשירין לר' אליעזר הני מילי במקדש אבל בגבולין לא מ"ט. אמר רבא גזירה שמא יטלינו בידו ויעבירנה ד' אמות ברה"ר והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה: