ספר יראים/רלא

סימן רלא (לה)
יראת חכמים. כתוב בפ' ואתחנן את ה' אלהיך תירא ותניא בב"ק פ' שור שנגח ד' וה' שוורים (מ"א ב') ובקדושין (נ"ז א') ובפסחים פ"ב (כ"ב ב') שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא מיד פירש אמרו לו תלמידיו (רבי) כל אתין שבתורה שדרשת מה תהא עליהן א"ל כשם שאני מקבל שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח. ואע"ג דאיכא תנאי בב"ק דלא דריש אתין כר"ע (קיי"ל) דהתם בשור שנגח קיימי ריה"ג ור"ע ומשמעות העמסוני בחדא שטתא והוו להו רבים. ועוד ר' שמעון בבכורות פ"א (ו' ב') גבי את (הגמל) אמרינן נפקא אסור חלבו מאת. ואין להקשות דר' שמעון אדר' שמעון דאמרינן במנחות גבי את כל המנחה ר' שמעון לא דריש. הא לא קשיא די"ל התם מים תבר ליה דאורחיה למכתב את טפי מלח כתב את הגמל. אי נמי יש לומר דמשמעות דריש את בכל מקום. ובמנחות בפרק ב' את לא דריש לדרש זו כי אם לדרשה אחרינא. ובמ' הראשו' הוזקקנו לתרץ דר' שמעון אדר' שמעון עצמו דאשכחן בכתובות פ' מציאת האשה (כתובות ס"ז ב') בב"מ פרק אלו מציאות (בבא מציעא ל"א ב') גבי העבט תעביטנו דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם. ובזבחים בהשוחט ומעלה (ק"ח ב') גבי איש איש א"ל דברה תורה כלשון בני אדם. והוצרכנו לתרץ דנראה לר' שמעון דגבי העבט תעביטנו אורחי' דקרא וגבי איש איש לאו אורחיה דקרא. ולר' יהודה הוזקקנו לומר סברתו למפרע דדריש בכתובות העבט תעביט ולא אמר דברה תורה כלשון בני אדם. ובע"ז פ' אין מעמידין (עבודה זרה כ"ז א') א"ר יהודה המול ימול כלשון בני אדם. ור' יוסי דריש התם המול ימול לרבות מילה שלא לשמה. ולר' יוסי הוזקקנו לומר סברתו דר' יוסי דריש המול ולא אמר דברה תורה בלשון בני אדם. ובזבחים פ' השוחט גבי איש איש דדריש ליה ר' שמעון שנים ור' יוסי אמר דברה תורה בלשון בני אדם. ובנדה פ' בנות כותיים (ל"ב ב') דריש ר' יהודה איש איש והמול ימול לא דריש. אלמא פליגי תנאי בסברא זאת שזה אומר הכי אורחיה דקרא וזה אומר אין אורחיה דקרא כאשר הבנתי ראיה דר' שמעון ור' יהודה ור' יוסי במקום אחד דורש בכל המקרא ובמקום אחר אית להו דרבנן ובמקום. אחר אית להו דברה תורה כלשון בני אדם. ור' שמעון דדריש את הגמל ולא דריש את המנחה אלמא באורחיה דקרא פליגי. נחזור לפירוש מצות יראת חכמים דהלכה כר' עקיבא דרבים נינהו. ועוד דסתם משנה כמותו דתנן במצות מורא רבך במורא שמים. למדנו שחייב אדם לירוא מחכמי התורה ולומדיה שלמד מהם תורה וכמה ילמוד מחם שצריך לנהוג בו מורא כל שלמד ממנו פרק אחד או הלכה אחת. כדתנן באבות (פ"י) הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או אפילו דבור אחד צריך לנהוג בו כבוד. ומכבוד נלמוד מורא שכשם שאמרה תורה והדרת פני זקן זה שקנה חכמה ממנו בדבור אחד כך יש לומר תירא בלמד ממנו אפילו דבור אחד. ואשר שמו אחד יצילנו מפחד.