ספר יראים/רכט

סימן רכט, רל (רסז, רסח)
טעינה ופריקה. צוה הבורא את ישראל שהרואה את חברו שצריך לטעון משאו על בהמתו או לפרוק שיסייעהו. פריקה דכתיב בפ' משפטים כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו (עזב תעזב עמו) ושונאך לאו למעוטי אוהבך אלא בשונא הוצרך להזהיר שלא יחדל בשביל שנאתו. ועוד כדתניא (ב"מ ל"ב ב') אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. טעינה צוה עליה הכתוב בפ' כי תצא דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו. ומפרש באלו מציאות (ל"ב א') דבטעינה אמר קרא דכתיב נופל בדרך דאיהו וטונייהו רמו באורחא דכתיב הקם תקים פי' תסייעהו לטעון. ותנן באלו מציאות פרק וטען אפילו ד' וה' פעמים חייב שנאמר עזב תעזוב. ואמרינן בגמרא (ל"א א') עזוב מאה פעמים משמע תעזוב אין לי אלא בעליו עמו אין בעליו עמו מנין. ת"ל תעזוב. ואמרינן נמי בהקם תקים עמו כי האי גונא פי' אין בעליו אלא לשם החמור אבל אם ישנם ואינם רוצים לסייע פטור. כדתנן הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו. היה זקן או חולה פי' בעל המשוי חייב. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון פי' לפרוק בחנם אבל לא לטעון בחנם אלא בשכר ר"ש אומר אף לטעון נמי בחנם וקיימא לן כרבנן וטעמא דרבנן מפרש התם דסברי מסיימי קראי ואי סלקא דעתך תרווייהו (בחנם) נכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא טעינה דלית לה צער בע"ח. מחייב פריקה דאית ליה צער בע"ח לא כל שכן למאי הלכתא כתבינהו רחמנא לומר (לך) טעינה בשכר פריקה בחנם. וכשם שפטרנו למעלה בעמוד רביעי והוא בבית הקברות ומלאכה שלו מרובה משל חברו במציאה פטור כך הוא פטור בפריקה וטעינה דחדא טעמא נינהו וכל שכן שפטר הכתוב זקן ואינה לפי כבודו במציאה ומשום דכתיב והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם ובפריקת כתיב וחדלת דמשמע נמי פעמים שאתה חדל והיכי דמי אינה לפי כבודו כדאמר רבא באלו מציאות (ל' ב') כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר וכל שבשלו פורק וטוען בשל חברו נמי פורק וטוען. דיני פריקה וטעינה פירשתי יותר למעלה בלאו דחמור נופל לא תראה (סי' ר"ח).