ספר יראים/קצא

סימן קצא (מא)
רכיל לא תלך. צוה היוצר בפ' קדשים לא תעשו עול במשפט. לא תלך רכיל בעמך ואמרינן בנערה שנתפתתה (מ"ו א') אזהרה למוציא שם רע (מנין) מלא תלך רכיל בעמך. ר' נתן אומר ונשמרת מכל דבר רע ור' נתן מ"ט לא אמר מלא תלך רכיל ההוא אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה ר' אומר כרוכל שמטעים את דבריו מנין לדיין שלא יאמר אני מזכה וחברי מחייבים אבל מה אעשה שחברי רבו עלי לכך נאמר לא תלך רכיל בעמך ולדברי המוציא אזהרה למוציא שם רע מכאן. הוזקקתי לכתוב מה שפירשו חכמים בערכין (ט"ו ב') היכי דמי לישנא בישא כגון דאמר לא משתכח נורא אלא בפלניא דשכיחי בשרא וכוורי פי' אפילו זה הוי לשון הרע כיון דמפקיד ביה בלשון לישנא בישא הוא כ"ש האומר גנאי וקיי"ל כר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פי' לראות אם יבא (אותו) פלוני שאמרתי עליו שלא אמרתי דבר שלא הייתי אומר בפני בעלים דהכי קיי"ל דהא קם ליה רבא כוותיה. דאמר רבא פ' יש בערכין להקל כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. אמר ליה אביי ב"ש חוצפא דלישנא בישא א"ל אנא כר' יוסי סבירא ליה דאמר ר"י וכו'. וטעמא דר' יוסי סבירא ליה מדכתיב הולכי רכיל נחשת וברזל פי' שאומר עצמו אוהבו והוא שונאו לומר עליו רעות שלא בפניו ומשמע בשני ענינים נחשת וברזל. ונלמוד נמי מרכילותו של ציבא דכתיב וירגל בעבדך אל אדני המלך (והתם) שלא בפני מפיבושת הוה ולא היה רוצה ציבא לומר בשעה שישמע מפיבושת וילמוד סתום מן המפורש. ואפילו על עסקי חברו וממונו אסור להוציא דבה כגון שרוצה לתת מתנה לחבירו ובא אחר וגינה אותו על שקר ונמצא מוציא דבה. כדאמרינן בערכין פ' יש בערכין להקל (ט"ו א') לא נחתם נזר דינם של אבותינו אלא בשביל שהוציאו דבה על הארץ. ואמר ר' שמעון בן לקיש וימותו מוציאי דבת הארץ רעת במגפה לפני ה' על דבת הארץ מתו. ותניא ר' אליעזר (בן) פרטא אומר בא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע מנלן ממרגלים ומה מוציא שם רע על העצים ועל האבנים כך המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה. תולדות לשה"ר. דאמר רב פפא בב"ב (קס"ד ב') אמר רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם (אל) יספר אדם בגנותו של חברו שמתוך שמרבה בשבחו בא לידי גנותו. פי' אל ירבה לספר כי מתוך שירבה לספר בא לומר זה הגנות שלו אבל סיפור טובה בלא ריבוי מותר כדתנן (אבות פ"ג מ"ח) ה' תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי הוא היה מונה שבחן.