ספר יראים/קנח

סימן קנח (קפו)
הפקר שביעית. צוה הקב"ה שיפקיר אדם את פירות שביעית ואינו רשאי להחזיק בהם אלא כל הקודם זכה. ורשאי הזוכה לשומרן עד זמן הביעור ואז צריך להוציאם ולהפקיר מה שזכה. מה"מ דכתיב בפ' ואלה המשפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וכתיב בפ' בהר סיני והיתה שבת הארץ לבם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ותניא בתורת כהנים לך ולעבדך וגו' מה"מ ואכלו אביוני עמך יכול אין פירות שביעית מותרין אלא לענים בלבד מנין לעשירים כשהוא אומר לך ולעבדך ולאמתך הרי בע"ב עבדים ושפחות אמורים הא מה אני מקיים ואכלו אביוני עמך ענים אוכלים. לאחר הביעור אכל לא עשירים דברי ר' יהודא ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין לאחר הביעור א"כ למה נאמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה פירות אדם לאדם פירות בהמה לבהמה פי' לא יאכיל אדם פירות אדם לבהמה ולא פירות בהמה לאדם ותניא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור בארץ מכאן אמרו שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית וב"ה אומרין אוכלין וכו' ש"מ שפי' עבוד ונתקן בשביעית. לכם ולא לאחרים פי' גוים לאכלה ולא להביא ממנה מנחות ונסכים. ותניא כל תבואתה לאכול ולא לעשות זלחין ומלוגמא ואספלנית ואפיקטויזין ובזמן שכלה לחיה מן השדה צריך לכלות ולבער לבהמה שבבית דתניא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך מקיש בהמה לחיה כ"ז שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת מן הבית. בארצך בארצך הם אוכלים ולא שיוצאים חו"ל. ותניא כלה מינו בשדה כלה מינו בבית ומינו הפירות מיתכלו לחיה בשדה מפורש בתוספתא דשביעית ומייתי' לה בפסחים במקום שנהגו (נ"ב ב') ואם יש לחיה במקום אחר ממין זה (ולחיה) שבזה המקום כלה אם המקום רחוק שאין החיה הזאת גדילה על פירות שבאותו מקום צריך לבער לבהמה העומדת באותו מקים שכלה לחיה. ועל זה שנינו במס' שביעית פ"ט, ג' ארצות לביעור יהודא ועבר הירדן והגליל ג' ארצות בכל אחת ואחת. ותנן למה אמרו ג' ארצות שיהיו אוכלין באחת עד שיכלה האחרון שבה וכשכלה לחיה שבשדה כיצד יעשה כדתניא בסוף תוספתא דשביעית מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור כיצד יעשה יחלק מהם לקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתחו ואותו אחינו כל בית ישראל כל מי שירצה ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניס מהן לתוך ביתו ואוכל מהן עד שיכלה זמן הביעור בשמינית מוצאי שביעית כל פירות שגדלו בשביעית צריך לבערם בשמינית כשיכלו לחיה שבשדה וספיחים אסורים אפילו קודם זמן הביעור דקימ"ל כר"ע דתניא בת"כ ומייתינן לה בפסחים במקום שנהגו (נ"א ב') הן לא נזרע ולא נאסוף וגו' אמר ר' עקיבא וכי מאחר שאינם זורעים מהיכן אוספים מכאן לספיחים שהם אסורים פי' ספיחי תבואות, וכל ספיחי זריעות כל הבא על ידי נפילת הזרע נקרא ספיח וספיחים הנאכלים כדכתיב וכי תאמרו מה נאכל הן לא נזרע אבל ספיחים שאינם נאכלים כגון תבן וקש יש להם דין ספיחי אילנות להתירם עד הביעור ולאסור בהן (להפסידם) ולסחורה ואותם הנאכלים אמר ר' עקיבא דכתיב בקרא הן לא (נזרע) ולא נאסוף וגו' אבל ספיחי אילנות מותרים ומסקינן בפסחים כר"ע ובספיחי כרוב שהוא כאילן קימ"ל כרבנן דגזרו אטו שאר ספיחים דתניא ר' שמעון אומר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק שדה. וחכמים אומרים כל הספיחים אסורים ותרווייהו אליבא דר"ע דתניא הן לא נזרע וגו' ופלוגתא דר"ע ורבנן בקודם זמן הביעור כדמוכח במנחות פ"א (ה' ב') דאמרינן התם גבי מנחת העומר שכן מתרת חדש ומתרת בשביעית שכן מתרת ספיחים כר"ע דאמר ספיחים אסורים ובשנה שביעית אינו זמן הביעור כי אם בשנה שמינית, כדתנן במסכת שביעית (פ"ט מ"ז) מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית פי' פירות של שביעית משתרד רביעה שניה שבבר יבשו וכלו אבל קודם לכן ראוים התבן והקש למאכל (הבהמות) ומיתסרא שריפתן דכתיב לאכלה ולא להפסד וברביעה שניה תבן וקש שביעית ליתה. ועוד תניא במקום שנהגו (נ"ג א') אוכלים בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת בגרוגרות עד הנכה בתמרים עד החג כל אלו זמנים אינם יכולים להיות בשביעית מפירות שביעית, ובאיזה פירות נוהג בהן שביעית כדתנן בשביעית פ"ז [מאימתי נהנין לשורפן ולא מתסרא משום לאכלה ולא להפסד משתרד רביעה שניה שמאותו] כלל אמרו בשביעית [כי אסור לשריפה] כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים פי' גדולי קרקע שצובעין בו ולא עפר כי עפר שצובעין בו אין בו שביעית כדתנן בשביעית ומייתינן לה בע"ז פ"א (י"ד א') כל שיש לו עיקר יש לו שביעית ושאין לו עיקר אין לו שביעית פי' למעוטי עפר אפילו צובעין בו ותורניתא דאמרינן בע"ז דליתה בשביעית עפר הוא וצובעין בו כל אלו נשמרים אינו מתקיים בארץ, פי' שכלה לחיה שבשדה, יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור, וכשם שהוא חייב להפקיר פירות שביעית כך הוא חייב להפקיר חלופי פירות שביעית שכל הנלקח ונחלף בפירות שביעית נתפש בקדושת שביעית כדתניא בת"כ ומייתינן לה בע"ז פרק ר"י (עבודה זרה נ"ד ב') יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קדש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית כן ת"ל (תהיה) הרי היא בקדושתה נמצאת אומר אחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור, כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית לקח בבשר דגים נכנסו דגים יצא בשר וכו'. ואע"ג דהאי קרא ביובל כתיב ולא בשביעית הא מני רבנן היא דאמרי אין היובל נוהג אלא א"כ יהא עמו שביעית ואחרי שיובל תלוי בשביעית חשבינן לקדש דיובל כאלו הוא כתיב בשביעית, והא דאמרינן בערכין (ל"ב ב') מנו יובלות לקדש שמיטין האי תנא הוא דאמר דבין לר' יהודה בין לרבנן שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל נוהג. דתניא בת"כ, מנין עשה שביעית ת"ל והיו לך שבע שבתות שנים תשע וארבעים שנה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל ואין יובל נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית ודלא כר' דאמר בגיטין בהשולח ששמיטת קרקעות מדרבנן מטעם שאין יובל אלא בזמן שכל יושביה עליה. ותניא בירושלמי בהשולח וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם .