ספר יראים/קמח
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
סימן קמח (קפג)
מצות חלה. צוה הב"ה בפ' שלח לך אנשים דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ וכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. ותניא בספרי אשר אני מביא אתכם שמה מכאן אתה אומר פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ חייבים יצאו מכאן לשם ר' אליעזר מחייב (דכתיב) והיה באכלכם מלחם הארץ בין בארץ בין בחוץ לארץ ר"ע פוטר דכתיב שמה וקימ"ל כדברי המחמיר. ותנן במס' חלה פ"א ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות ע' א') חמשה דברים חייבים בחלה החטה והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה פי' בירושלמי בבלול ופי' שבלל הקמחים ועירבם ביחד ועשה מהן עיסה אבל בנשוך לא פי' בנשוך ככרות הנושכות זו לזו שעשה עיסה מכל מין לבדו ואח"כ עירב העיסות והנשיכן זו בזו אז אינם מצטרפין זה עם זה כדתנן במסכת חלה (פ"ד מ"ב) החיטין אינם מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין השעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין.
ושמעתי תירוץ אחר באלו שתי המשניות דהכי קאמר ומצטרפין זה עם זה כמפורש במקום אחר וההיא דירושלמי עיקר.
מנא ה"מ דאלו לבד חייבין, דתניא בספרי ומייתי לן במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות ע' ב') מלחם הארץ למה נאמר לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם שומע אני שאר פירות במשמע הרי אתה דן נאמר כאן לחם ונאמר להלן לחם דכתיב לחם עני מה עני האמור להלן חמשת מינין אף לחם האמור כאן חמשת מינין והתם מנלן דתנא דבי ר' ישמעאל ותנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא ידי חובתו בהן בפסח בגון חיטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון יצאו אורז ודוחן והפרגנין ושומשמין שאינם באים לידי חמוץ אלא לידי סרחון.
ותנן במסכת חלה פ"ג אוכלין ארעי מן העיסה עד שתגלגל בחיטים (ותטמטם) בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה כיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם חמש רבעים קמח. ותניא בספרי ראשית עריסותיכם מכאן אמרו אוכלין עראי מן העיסה וכו' כדתנן לעיל. ותנן נכרי שנתן לישראל עיסה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור ר"ע הולך אחר הקרימה בתנור אם תבא בידי ישראל קודם קרימת עיסה קרינא ביה והלכתא כחכמים. ותניא הרי שלא הפריש חלה מן העיסה שומע אני שלא יפריש מן הלחם ת"ל כתבואת גורן. ואחרי שהוקשה לתרומה גדולה אין לה שעור כתרומה גדולה.
ויש בספרי ברייתא דורשת מן המקרא שעור לחלה ונ"ל אסמכתא בעלמא דתניא תתנו לה' תרומה למה נאמר לפי שהוא אומר חלה תרימו תרומה אבל לא שמענו שיעור חלה ה"ל תתנו לה' תרומה עד שיהא בה כדי מתנה לכהן מכאן אתה אומר שיעור חלה של בעה"ב אחד מכ"ד ונחתום אחד טמאה ובמקום שיש כהן מקבל צריך לתת כשעור שאמרו חכמים. ותנן בחלה פ"ב העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שינשכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. וקימ"לן כר' אליעזר באלו עוברין בפסח (מ"ח ב') וכי קאמר ר"א דמהני צירוף להחמיר לחייב עיסה הנילושת שלא כשעור כדתנן העושה עיסתו קבין קבין וכדמייתיה לה בפסחים באלו עוברין נשי דנהוג למיפא קפיזא בפסחא אבל היה שעור עיסה אין צרוף סל פוטר זה את זה דלא אשכחן צירוף סל אלא לגבי מעלות קדש בהגיגה פ' חומר בקדש (נ' ') דתנן הסל מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה. ותנן נמי בהלה פ"ב ומייתי לה בסוטה פרק כשם (ל' א') ר' אליעזר אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכשעור באמצע כדי ליטול מן המוקף מדמצריך ר' אליעזר חוט של בצק אלמא צירוף סל (לא) מהני היכא דנילושת כשיעור. ויש להשיב דברי לצדדים ואין בהם ממש. והלוקח מצות בפסח ונותנן בכלי לאחר אפייתן ומצטרפן על ידי כלי אחר שנילושה כשיעור שלא כדין עושה ואוכל טבל דרבנן. וכמה שיעור עיסה כדתנן בחלה פ"ב. חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הן וסיבן ומורסנן. ותנן בעדיות בפ"ק ומייתי לה בשבת בפ"ק (ט"ו א') שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבים בחלה משהגדילו (המדות) אמרו חמשת רבעים קמח מחייבינן בחלה וקיי"ל כרבנן. וטעמא דכולהו דתניא בעירובין בכיצד משתתפין (פ"ג א') ראשית עריסותיכם כדי עיסת מדבר וכמה עיסת מדבר עשירית האיפה כשתתן העומר על י"ח קבין שהיא נמצאת יהיה עומר עישורו ונמצא עומר קביים. ושמאי סבר שעור עומר כהלל מיהו עיסת מדבר קב היפה שכל אחד היה מחלק לשני עיסות עיסה בבקר ועיסה בערב והלל סבר כל העומר היה לש בכת אחת ורבנן סברי עומר עשיר(ית) איפה מלוגין איפה י"ח קבין תיקח עישורו של י"ח קבין וזהו עומר והם חמשת רבעי קמח צפורניות שהם ז' מדבריות, כך מפורש הטעם (בירושלמי):
תנן בחלה פ"ב (מ"ה) המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל היא ביד בהן פי' שאמר בעודו קמת יחול עליו שם חלה אבל הפריש קמח ואמר כשתעשה עיסה יחיל עליו שם חלה חלתו חלה אעפ"י שהיא פטורה עתה. בשבת במפנין (קכ"ז ב') ובברכות פ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ז א') ובפסחים פ' כל שעה (פסחים ל"ה ב') ובביצה פ"א (י"ג ב') אמר ר' אבהו אמר ר"ש בן לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' וגו'. למדנו שהתורם בעודו (בשבלים) פטור שפטור כגון שאמר לא יחול שם תרומה עד שתמרח ויגיע לחיוב ובענין הזה מועיל דקימ"לן כר"א בן יעקב דאמר בקדושין פרק האומר (ס"ב ב') יתר על כן אמר ר"א בן יעקב פיחת ערוגה זו לשכיבאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים. ותנן בחלה פ"א (מ"ה) עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטור מן החלה, תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה, פי' סופגנין שאינה בעין עיסה שלישתה דקה ודקה, פי' תחלתה לישתה סופה אפייתה סופגנין, כגון שנאפת שלא כעין לחם בחמה או באילפס למאן דפטר, ה"ל לחם לחמשת שלישתם עבה תחלתה עיסה הוי חייבת בחלה ונקראת לחם לכל דבר להמוציא לנטילת ידים לברכת המזון לעירוב. ואם לישתם רכה דהוי תחלתה סופגנין ואפייתם כעין לחם כמו שהרתיח מבפנים והדביק מבפנים אוי הרתיח ולבסוף הדביק איזה שיהיה לחם הוא לכל דבר. ואם היתה לישתה סופגנין ובאפייתה הדביק מבפנים ולבסוף הרתיח מבחוץ דאיכא תרתי לריעותא נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל בפסחים פ' כל שעה (פסחים ל"ז א') דאיתמר מעשה אילפס ריש לקיש אמר פטורים ור"י אמר חייבים והלכתא כר"י והתם מוכח דפלוגתייהו בדאיכא תרתי לרעותא, הדביקה בפנים והרתיח מבחוץ אחר הדביקה אבל אי איכא חדא לרעותא הרתחה קודם הדבקה או הדביק והרתיח מבפנים כולי עלמא מודו דחייב דהא דמו לאפיית תנור קצת הלכך אפילו לישתו רכה כגו' דהיינו תחלתה סופגנין אחרי אפייתן כעין תנור חייב כר' יוחנן דלא מפיק מכעין תנור לר"י אלא א"כ עשאה בחמה או חלטן במים אבל באילפס או בדפוס של ברזל אפילו הדביק מבפנים והרתיח אח"כ מבחוץ חייב דכעין תנורא חשבינן ליה.
ויש לדקדק דלית הלכתא בר"י אהא קרא מותבינן ליה והוזקק לומר תנאי היא אלא מתוך קשיא שהקשה ר' יוחנן היינו ת"ק וההיא קשיא נדחית דאמר דכולי עלמא מעשה אילפס פטורים וחזר ואפאו בתנור איכא בינייהו הלכך יש לומר שחזר בו ר' יוחנן מזה דמניין לו לחלוק על הברייתא דאיתותב מינה אחרי שאין לו ראיה דתנאי היא. ואע"ג דרב ור"י הלכה כר"י לא אמרינן תנא הוא ופליג כדאמרינן לגבי רב והכי מוכח בהדיא בכתובות פ"א (ח' א') והא דלא חשיב ליה בהדי הנהו דאמרי' בהחולץ (ל"ו א') ריש לקיש ור"י הלכה כר' יוחנן לבד מהני תלת לא חשיב אלא אותם שעמדו במחלוקת קתני אבל בהאי י"ל הדר ביה דהא איתותב, הלכך היכא דאיכא תרתי לריעותא הדביק מבפנים והרתיח אח"כ מבחוץ המיקל לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה. ומנלן כשאפייתן דומה לתנור (נקרא) לחם דכתיב ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד וכדדמי ליה נקרא לחם והבי עיקר כדפרשתי שלא נחלקו ר"י וריש לקיש בחלה באפייתה אלא כגון שהיתה תחלתה בלישתה סופגנין אבל היתה תחלתה עיסה בכל ענין שתאפה לחם מקרי כדתנן בהדיא תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה.
והא דאמרינן ביבמות בפ' החולץ (יבמות מ' א') חלוט מצה הוא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה לחם איקרי ההיא בתחלתה סופגנין מיירי אבל תחלתה עיסה אפילו לא הדר אפייה בתנור לחם איקרי. והא דאמרינן בפסחים פ' כל שעה (פסחים ל"ו ב') לחם עני פרט לחלוט ואשישה פי' לחם פרט לחלוט עני פרט לאשישה ההיא בתחלתה סופגנין ולא הדר אפייה בתנור מיירי. ואם עשאן כעין לחם מתחלתה וסופה ונתנה ברותחים ונימוח לא הוי להם. כדתניא בברכות (פ' כיצד) מברכין (ל"ז א') הכוסס את החיטה מברך עליה בפה"א טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא לחם מן הארץ ולבסוף ג' ברכות אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהן ב"מ מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ושיעור מחייתן כמה שתקרא פרוסות קיימות מפורש במנחות פ' אלו נקמצות (ע"ה ב') דאמרינן התם מאי הוי עלה אמר רב ששת אפילו פרורין שאין בהן כזית מברך עליהן המוציא לחם מן הארץ. אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא:
אע"פ שהחלה הוקשה לתרומה גדולה הפקר חייב בה מה שאין כן בתרומה גדולה, דתניא מראשית עריסותיכם (חלה תרימו תרומה) להביא לקט שכחה. ופאה שחייבים בחלה. וצריכה עיסה שתעשה לצורך אכילת אדם דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ ותנן (חלה פ"א מ"ח) עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת אין הרועים אוכלים ממנה אינה חייבת בחלה. וכשם שמוזהרין ישראל להפריש ושלא לאוכלה בלא טבילה כך מוזהרים הכהנים. דתניא (בספרי) בפ' ויקח קרח כן תרימו גם אתם תרומת ה' להזהיר כהנים על שלהם. ר' שמעון אומר אינו צריך ומה חלה שאינה נוהגת בכל הפירות נוהגת בפירות כהנים וכו' ובחלה אעפ"י שהיא ניתנת לכהן פשיט ליה לר' שמעון שהכהנים מוזהרים על שלהם יותר מהתרומה וכתיב עריסותיכם אבל ישראל ומעריסותיכם לא ממעטינן אלא עיסת נר אבל כהנים חייבים אף בשלהם ולת"ק דר"ש מנין י"ל דנפקא ליה מדנקראת חלה תרומה.
תולדה לחלה. גזרו חכמים להפריש חלה בחוץ לארץ. ואמרינן בבכורות פ' עד כמה (בכורות כ"ז א') אמר שמואל תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ואמר שמואל אין תרומת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו ואי ליכא כהן קטן ואי ליכא כהן גדול שרוצה לטבול ולאוכלה שקיל ליה בריש עיסה ושדי ליה כתנורא והדר מפריש חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל ליה כהן גדול בימי טומאתו וכהן גדול שטבל לקירויו והעריב שמשו הוא ליה ככהן קטן ובמקום דליכא כהן או איכא ואינו רוצה לקבלה אינו צריך להפריש כי אם חלה אחת דכיון דליכא כהן דאכיל ליה ליכא היכירא לתורת חלה.
ונראה הדבר לומר. שכל גזרות שגזרו חכמים בחוץ לארץ אטו ארץ ישראל לא גזרו אלא בקרובים לארץ ישראל כדאשכחן דברים שחלקו בקרובות לרחוקות. כדתנן במסכת ידים פרק (ד' בו ביום) אמרו עמון (ומואב) מה הם גזר ר' טרפון מעשר עני גזר ר' אלעזר בן עזריה מעשר שני. ותנן אמר ר' טרפון מצרים מפני שהיא קרובה עשאוה מעשר עני כדי שיסמכו עניי ישראל עליהן בשביעית אף עמון ומואב מפני שהן קרובים וכו'.
ויש לדחות. כי יש להסב פירוש המשנה לצדדים אחרים ויש להביא ראיה אחרת מעבודה זרה שלהן בפ"א דאפי' דאמר כבוש יחיד לאו שמיה כבוש החמירו בסוריא יותר משאר חו"ל אלמא לפי קורבתן החמירו גזרתן. ונראה שעל סברא זו סמכו בני אספמיא ושאר ארצות שיש להן שדות וכרמים שלא לעשר פירותיהן כי אחר שגזרת חכמים חלוקות בין קרוב לרחוק הבא לומר שגזרו על הרחוקות עליו להביא ראיה וכי מפלגינן בין קרוב לרחוק דוקא במצותם שחובתם אינה יכולה להיות בארץ כי אם ברחוק אבל מצות חלה שחובת עיסה זאת יכולה להיות בארץ כאשר פירשנו למעלה פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה אין חילוק בין קרוב לרחוק אחרי שפירות הללו שעשה מהן יכול להוליכן לארץ לכן אין ללמוד איסור זה מאיסור מכירות ושכירות שדות בתים וכרמים שחלקו חכמים בין קרוב לרחוק מע"ז פ"ד .
יען לתמוה קצת. האיך יכול לתרום חלה מן העיסה לאחר חימוצה שהרי חמץ ושאור מכח חמוצם נותנים טעם כדאמרינן בפסחים (ל' ב') הני אגני דמחוזא וכו' ומאחר שהעיסה טבולה לחלה משעת גלגולה והורמה לה לאיסור דבר אחר כדאשכחן בזרוע בשלה שאמרה תורה ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וקודם לקיחת כהן היה אוסר אם לא מטעם מוטל היה הזרוע המתקדש בלקיחת כהן לאחר בישולה אוסר שאר האיל. כדאמרינן בחולין בגיד הגשה (צ"ח א') האומר כל איסורין שבתורה בק"ג לא למדוה אלא מזרוע בשלה. ואמנם יש לחלוק בין זרוע בשלה המבוררת להלוקח מחלה שאינה מבוררת וצריך הוראת בני ועוד שרגילות נשים ללוש בשתי ככרות ומתחמצות ומחמיצות בהן עיסה מרובה. והתורמת חלה סמוך לגלגול העיסה קודם חימוצה תשיגנה ברכה עד בלי די אמן יהי רצון יאמר השם לצרותינו די: