ספר יראים/ק

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



עמוד השלישי
איסורי הנאה ט"ו, ע"ז, תקרובותיה, ומשמשיה, חמץ, הקדש, שער נזיר, פטר חמור, בשר בחלב, חולין שנשחטו בעזרה, ערלה, וכלאי הכרם, שור הנסקל, עגלה ערופה, מת, צפרי מצורע: תשעה מהן שנינו בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין נ"ו ב') דתנן המקדש את האשה בערלה ובכלאי הכרם בשור הנסקל ועגלה ערופה בצפורי מצורע בשער נזיר בפטר חמור בבשר בחלב בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת, לפי שכולן איסורי הנאה נינהו ואין בהן שוה פרוטה. ותנן בע"ז באין מעמידין אלו דברים של גוים אסורים ואיסורן איסור הנאה יין נסך וע"ז: סימן ק (סח)
עבודה זרה. דכתיב בפ' עקב פסילי אלהיהם תשרפון באש ולא תחמד כסף וזהב [אשר] עליהם. וסמך ליה ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו. וחרם אסור הנאה הוא דכתיב בעיר הנדחת החרם אותה ואת כל אשר בה וכתיב ואת כל שללה הקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וע"ז נקראת כל דבר שעשאו אלוה גוי או ישראל: תנן בע"ז פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"א ב') ע"ז של נכרי אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד והתם מפרש טעמא דתרווייהו, וכר' עקיבא קימל"ן דסתם לן תנא כוותיה ואמרינן ביבמות בהחולץ (מ"ב ב') מחלוקת בברייתא וסתם במתניתין הלכה בסתם. ודבר שעבדו גוי או ישראל או קבלו עליו באלוה מאהבת אדם או מיראתו שלא היה בלב המקבל כונת אלהות אלא מאהבת המלך או מיראתו עשה כן, אם נעשית ע"ז בכך, נחלקו אביי ורבא בסנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין ס"א ב') דאתמר העובד ע"ז מאהבה או מיראה, פי' עובד ע"ז כדרכה ולא עבדה לשם אלהות ואותה ע"ז לא עבדוה עובדיה מעולם אלא מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב לא תשתחוה להם ולא תעבדם קרינן ביה ורבא אמר פטור דמאחר שלא עבדוה עובדיה אלא מאהבה ומיראה לא קרינא ביה לא תשתחוה לאלהיהם, שאינה נקראת ע"ז להתחייב עובדה אלא שנעשית מתחלה ע"ז לשם אלהות. פי' בקוצר. העובד ע"ז שלא נעשית ע"ז שלא מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב ורבא אמר פטור וקימ"ל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. וכאשר אמר רבא שאינה נקראת ע"ז לחייב עובדה כך אינה ע"ז לענין אסור (הנאה): רבותי פרשו העובד ע"ז מאהבה ומיראה, שזה שעבדה. לא עבדה לשם אלהות אלא מיראת המלך, אעפ"י שנעבדה מכמה בני אדם לשם אלהות הואיל וזה עכשו שעבדה מיראה עבדה, אביי אמר חייב ורבא אמר פטור. ואי אפשר לפרש כך דתנן (שם ס' ב') הפוער עצמו לפעור אע"ג דמתכון לביזויה והזורק אבן למרקוליס חייב ואע"ג דמיכון למירגמיה. ועוד אמרינן בע"ז יהרג ואל יעבור (ע"ד א') וכך מוכחת סוגיא שהפירוש כמו שפרשתי, דמייתי עלה יכול אפילו נעבד כהמן דמיראה הוה פי' לא עבדו ולא השתחוה אדם בלבו לשם אלהות אלא מיראה:


עמוד השלישי
איסורי הנאה ט"ו, ע"ז, תקרובותיה, ומשמשיה, חמץ, הקדש, שער נזיר, פטר חמור, בשר בחלב, חולין שנשחטו בעזרה, ערלה, וכלאי הכרם, שור הנסקל, עגלה ערופה, מת, צפרי מצורע: תשעה מהן שנינו בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין נ"ו ב') דתנן המקדש את האשה בערלה ובכלאי הכרם בשור הנסקל ועגלה ערופה בצפורי מצורע בשער נזיר בפטר חמור בבשר בחלב בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת, לפי שכולן איסורי הנאה נינהו ואין בהן שוה פרוטה. ותנן בע"ז באין מעמידין אלו דברים של גוים אסורים ואיסורן איסור הנאה יין נסך וע"ז: סימן ק (סח)
עבודה זרה. דכתיב בפ' עקב פסילי אלהיהם תשרפון באש ולא תחמד כסף וזהב [אשר] עליהם. וסמך ליה ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו. וחרם אסור הנאה הוא דכתיב בעיר הנדחת החרם אותה ואת כל אשר בה וכתיב ואת כל שללה הקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וע"ז נקראת כל דבר שעשאו אלוה גוי או ישראל: תנן בע"ז פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"א ב') ע"ז של נכרי אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד והתם מפרש טעמא דתרווייהו, וכר' עקיבא קימל"ן דסתם לן תנא כוותיה ואמרינן ביבמות בהחולץ (מ"ב ב') מחלוקת בברייתא וסתם במתניתין הלכה בסתם. ודבר שעבדו גוי או ישראל או קבלו עליו באלוה מאהבת אדם או מיראתו שלא היה בלב המקבל כונת אלהות אלא מאהבת המלך או מיראתו עשה כן, אם נעשית ע"ז בכך, נחלקו אביי ורבא בסנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין ס"א ב') דאתמר העובד ע"ז מאהבה או מיראה, פי' עובד ע"ז כדרכה ולא עבדה לשם אלהות ואותה ע"ז לא עבדוה עובדיה מעולם אלא מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב לא תשתחוה להם ולא תעבדם קרינן ביה ורבא אמר פטור דמאחר שלא עבדוה עובדיה אלא מאהבה ומיראה לא קרינא ביה לא תשתחוה לאלהיהם, שאינה נקראת ע"ז להתחייב עובדה אלא שנעשית מתחלה ע"ז לשם אלהות. פי' בקוצר. העובד ע"ז שלא נעשית ע"ז שלא מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב ורבא אמר פטור וקימ"ל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. וכאשר אמר רבא שאינה נקראת ע"ז לחייב עובדה כך אינה ע"ז לענין אסור (הנאה): רבותי פרשו העובד ע"ז מאהבה ומיראה, שזה שעבדה. לא עבדה לשם אלהות אלא מיראת המלך, אעפ"י שנעבדה מכמה בני אדם לשם אלהות הואיל וזה עכשו שעבדה מיראה עבדה, אביי אמר חייב ורבא אמר פטור. ואי אפשר לפרש כך דתנן (שם ס' ב') הפוער עצמו לפעור אע"ג דמתכון לביזויה והזורק אבן למרקוליס חייב ואע"ג דמיכון למירגמיה. ועוד אמרינן בע"ז יהרג ואל יעבור (ע"ד א') וכך מוכחת סוגיא שהפירוש כמו שפרשתי, דמייתי עלה יכול אפילו נעבד כהמן דמיראה הוה פי' לא עבדו ולא השתחוה אדם בלבו לשם אלהות אלא מיראה: