ספר יראים/צד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



סימן צד (קט)
אכילת מרורים. צוה יוצרנו בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסח שיאכל פסח על מרורים, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח איכא מרור בזמן דליכא פסח ליכא מרור. תנן בכל שעה (ל"ט א') אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. בחזרת בעולשין בתמכה בחרחבינה ומרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין. אבל לא שלוקין ולא מבושלין ויוצאין בקלח שלהן ומצטרפין לכזית. ואמרינן התם א"ל רב רחומי לאביי וממאי דהאי מרור ירקא ואימא מרירתא דכופיא. אמר ליה כמצה מה מצה גדולי קרקע אף מרור גדולי קרקע אי מה מצה נקחת בכסף מעשר אף מרור נמי, אי מזה מצה מינין הרבה אף מרור נמי מינין הרבה: יש לשאול היכי קאמר ואימא תרי, הא תניא בכל לשון רבים דמשמע טובא ויש לדבר סוף דכל משמע טובא היינו טעמא דאמרינן מנין שאפילו ק' ת"ל עדים, במכות פ"א במשנה (ה' ב') והיינו טעמא דאמרינן לענין זבה ימים שנים ולא אמרינן מאה דאין לדבר סוף ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש הכא נמי נימא מרורים ק'. ואיכא למימר כיון דמרורין אינם שקולים שיש מרור יותר מחבר, מוקמינן בתרי מרורים יותר וכיון דמרבינן מה מצה מינין הרבה כולי' האי כי מיני מצה לא אשכחנא מרים יותר מן האחרים: תולדות למרור. שלא בזמן פסח, כדאמר רבא בשלהי פסחים (ק"כ א') מצה בזמן הזה דאורייתא מרור דרבנן. ואע"ג דפליג עליה רב אחא בר יעקב ואומר זה וזה דרבנן, כרבא קיימא לן דתניא התם כוותיה. וצריך שיאכל מן המרור כזית דאכילה כתיב ביה ואכילה בכזית:


סימן צד (קט)
אכילת מרורים. צוה יוצרנו בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסח שיאכל פסח על מרורים, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח איכא מרור בזמן דליכא פסח ליכא מרור. תנן בכל שעה (ל"ט א') אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. בחזרת בעולשין בתמכה בחרחבינה ומרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין. אבל לא שלוקין ולא מבושלין ויוצאין בקלח שלהן ומצטרפין לכזית. ואמרינן התם א"ל רב רחומי לאביי וממאי דהאי מרור ירקא ואימא מרירתא דכופיא. אמר ליה כמצה מה מצה גדולי קרקע אף מרור גדולי קרקע אי מה מצה נקחת בכסף מעשר אף מרור נמי, אי מזה מצה מינין הרבה אף מרור נמי מינין הרבה: יש לשאול היכי קאמר ואימא תרי, הא תניא בכל לשון רבים דמשמע טובא ויש לדבר סוף דכל משמע טובא היינו טעמא דאמרינן מנין שאפילו ק' ת"ל עדים, במכות פ"א במשנה (ה' ב') והיינו טעמא דאמרינן לענין זבה ימים שנים ולא אמרינן מאה דאין לדבר סוף ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש הכא נמי נימא מרורים ק'. ואיכא למימר כיון דמרורין אינם שקולים שיש מרור יותר מחבר, מוקמינן בתרי מרורים יותר וכיון דמרבינן מה מצה מינין הרבה כולי' האי כי מיני מצה לא אשכחנא מרים יותר מן האחרים: תולדות למרור. שלא בזמן פסח, כדאמר רבא בשלהי פסחים (ק"כ א') מצה בזמן הזה דאורייתא מרוו דרבנן. ואע"ג דפליג עליה רב אחא בר יעקב ואומר זה וזה דרבנן, כרבא קיימא לן דתניא התם כוותיה. וצריך שיאכל מן המרור כזית דאכילה כתיב ביה ואכילה בכזית: