ספר יראים/פא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



סימן פא (קלו)
בשר מן החי. הזהיר הכתוב בפ' אלה תולדות נח. אך בשר דמו בנפשו לא תאכל, הכל בכלל בני נח הם והזהיר בפרשת ראה אנכי לא תאכל הנפש עם הבשר, ותניא בת"כ ומייתי לה בסנהדרין בד' מיתות לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ר' חנינא בן גמליאל אומר זה הדם מן החי. ואבר יבש מן החי ואינם נוהגים בישראל אלא בטהורים. דקימ"ל כרבנן דתניא בחולין פ' גיד הנשה (חולין ק"א ב') אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים, שנאמר רק חזק לבלתי אכל הדם. כל שאתה מצֻוָה על דמו אתה מצוה על אבריו דברי ר"א וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורים שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר אתה מצוה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצוה על אבריו. ר' מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. וטעמא אמר רב יוסף דכתיב בההוא ענינא וזבחת מבקרך ומצאנך [הזכר] וקימ"ל כרבנן דאמרי שנוהג בכל טהורים. ואמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בבן נח מוזהר על הטמאים בטהורים ובל אבר וחתיכת בשר המדולדלין שאין רוב בשר קיים נקרא אבר וכשר מן החי כתלוש כולו ' כדתנן בחולין בבהמה המקשה (ע"ו א') נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. ואמר רב (ע"ו ב') למעלה (מן הארכובה) אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור, אלמא בשאין רוב בשר קיים כתלוש חשבינן ליה. ואמר עולא אמר ר"י עור הרי הוא כבשר הלכך נתלש העצם והבשר והעור מבחוץ קיים מותר. ואם אין העור קיים ובאנו להתירו מטעם בשר צריך לעיין ולראות שיהא הבשר בריא. דהא איבעיא לן בבהמה המקשה (ע"ז א') נתמסמס מהו, ונשאר בתיקו ואמרינן הבי דמי נתמסמס, כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי. ומי שאינו בקי במוני וכיו"ב צריך להחמיר על עצמו כי ספק איסור תורה הוא. וכל דבר הבא מן החי כגון שתן או מי חלב דלא איקרי חלב מיתסר משום לא תאכל הנפש עם הבשר. ולמעלה פרשתי בלאו דלא תאכל בשר בחלב (סי' ס"ג) ובלאו דשרץ העוף (סי' ס"ט) ולפנים אפרשנו בעמוד שביעי בלאו דלא תבשל גדי בשר בחלב (סי' שי"ב):


סימן פא (קלו)
בשר מן החי. הזהיר הכתוב בפ' אלה תולדות נח. אך בשר דמו בנפשו לא תאכל, הכל בכלל בני נח הם והזהיר בפרשת ראה אנכי לא תאכל הנפש עם הבשר, ותניא בת"כ ומייתי לה בסנהדרין בד' מיתות לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ר' חנינא בן גמליאל אומר זה הדם מן החי. ואבר יבש מן החי ואינם נוהגים בישראל אלא בטהורים. דקימ"ל כרבנן דתניא בחולין פ' גיד הנשה (חולין ק"א ב') אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים, שנאמר רק חזק לבלתי אכל הדם. כל שאתה מצֻוָה על דמו אתה מצוה על אבריו דברי ר"א וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורים שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר אתה מצוה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצוה על אבריו. ר' מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. וטעמא אמר רב יוסף דכתיב בההוא ענינא וזבחת מבקרך ומצאנך [הזכר] וקימ"ל כרבנן דאמרי שנוהג בכל טהורים. ואמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בבן נח מוזהר על הטמאים בטהורים ובל אבר וחתיכת בשר המדולדלין שאין רוב בשר קיים נקרא אבר וכשר מן החי כתלוש כולו ' כדתנן בחולין בבהמה המקשה (ע"ו א') נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. ואמר רב (ע"ו ב') למעלה (מן הארכובה) אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור, אלמא בשאין רוב בשר קיים כתלוש חשבינן ליה. ואמר עולא אמר ר"י עור הרי הוא כבשר הלכך נתלש העצם והבשר והעור מבחוץ קיים מותר. ואם אין העור קיים ובאנו להתירו מטעם בשר צריך לעיין ולראות שיהא הבשר בריא. דהא איבעיא לן בבהמה המקשה (ע"ז א') נתמסמס מהו, ונשאר בתיקו ואמרינן הבי דמי נתמסמס, כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי. ומי שאינו בקי במוני וכיו"ב צריך להחמיר על עצמו כי ספק איסור תורה הוא. וכל דבר הבא מן החי כגון שתן או מי חלב דלא איקרי חלב מיתסר משום לא תאכל הנפש עם הבשר. ולמעלה פרשתי בלאו דלא תאכל בשר בחלב (סי' ס"ג) ובלאו דשרץ העוף (סי' ס"ט) ולפנים אפרשנו בעמוד שביעי בלאו דלא תבשל גדי בשר בחלב (סי' שי"ב):