ספר יראים/נו
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
וו השלישי.
חייבי לאוין ל"ג.
גיד תנשה, ערל, תושב ושכיר [בתרומה] בן נכר, אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, בשר בחלב, מנחת כהן לא תאכל, נבילה, וטריפה, שלא לאכל בהמה טמאה, עוף טמא, שקץ העוף, שרץ הארץ, שרץ המים, חגב טמא, שלא לשקץ את הגוף, קדש טמא, ערלה, כלאי הכרם, לא תאכלו על הדם, לחם וקלי וכרמל לא תאכלו, נזיר יין ושכר וחומץ ומשרת ענבים לא ישתה, לחים ויבשים וחרצנים וזג לא יאכל [מן המעשר] (בשר מן החי, מע"ש), ובכורות חוץ לחומה צרופי איסורים שלא לאכול, מעשר, וקדשים שלא לאכול באנינות, ושלא לאוכלם בטומאת עצמם:
סימן נו (קמז)
גיד הנשה. פירשו חכמינו ז"ל בפ' גיד הנשה (חולין צ"ג ב') אמר רב יהודא (אמר) שמואל ב' גידין הם, פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו, חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו, והזהירה תורה עליו בפ' וישלח דכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. וכף הירך היינו בשר השופי שקורין פולפא בלע"ז והיא עשויה בשיפוע כמין כף. ותנן (פ"ט ב') גיד הנשה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בדקה ובגסה בירך של ימין ובירך של שמאל. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. וטעמא שנוהג בכולם שהרי כף הירך סתמא כתיב ולא חלק בה הכתוב ועוף אין לו כף א"ל אביי לרב יוסף והא קא חזינן דאית ליה. אית ליה ולא עגיל וכף משמע עגיל. ובעי ר' ירמיה אית ליה לעוף ועגיל לבהמה ולא עגיל מאי בתר עיגולא אזלינן או בתר מיניה אזלינן ואיתוקם בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. הלכך אי חזינן (עגיל) לעוף אסור וצריך לנקרו בירך בהמה. מיהו לא מחזרינן עלה דאזלינן בתר רובא ורוב עופות לא עגילי.
תנן (צ"ו א') האוכל כזית מגיד הנשה סופג את הארבעים, אכלו (ואין בו כזית) סופג את הארבעים. ותנן (פ"ט ב') נוהג בשליל, ר"י אומר אינו נוהג בשליל. תניא (צ"ב ב') גיד הגשה מחטט אחריו בכ"מ שהוא דברי ר' מאיר ר' יהודא אומר גוממו עם השופי. אע"ג דר' מאיר ור' יהודא אמרינן בעירובין בחומרי דר"מ קימ"ל כוותיה כדאמרינן בכתובות באע"פ (נ"ז א') הלכה כר' מאיר בגזרותיו:
תולדות גיד הגשה, שומנו וקנוקנותיו. שומנו, דתניא חותך שומנו מעיקרו דברי ר"מ, ר"י אומר גוממו עם השופי וכר"מ קימ"לן כחומרותיו, ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפסחים בכיצד צולין (פ"ג א') דתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר, ואמרינן מאי עבידתיהו. אי גידי בשר ליכליגהו ואי גידי צואר לישדנהו. ואמרינן לא נצרכה אלא לשומנו של גיד. וביבמות בהחולץ (מ"ב ב') אמרינן, סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, הלכך כר"מ קימ"לן שצריך לחתוך שומן שסביב [שומן] הגיד מעיקרו:
קנוקנות. היינו גידין הדקין הנמצאים בעצם וצריך להזהר להוציא כולם והן מדרבנן, כדאמר רב אשי (צ"ב ב') גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות. וגיד החיצון הסמוך לבשר הוי תולדה כדפירשתי לעיל, חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו ושומן הגיד משום גזירת הגיד נאסר ולא משום גזירת חֵלב, הלכך צריך לנקר ירך של חיה כירך של בהמה, שהרי גיד הגשה נוהג בבהמה. והלשון מוכיח שמטעם גיד נאסר, כדתנן שומנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור, מדקאמר שומנו של גיד למדנו דמשום גיד נאסר, ושומן הגיד חמור מן הגיד דאילו גיד אינו אוסר (דבר אחר) דתניא (צ"ט ב') ר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין בגידין נותן טעם ומסקינן כוותיה בפ' גיד הגשה הלכך גיד שנמלח או נתבשל עם דבר אחר ואין שומן הגיד מחובר בו ומכיר הגיד נוטלו [והאחר] (והיותר) מותר:
שומן הגיד אסור בנותן טעם כשאר איסורין שבתורה, כדאמרינן בגיד הגשה (צ"ז ב') הנהו אטמהתא דאימלחן בי ריש גלותא בגידי דנשייהו פי' שומנן, רבינא אסר ורב אחא שרי, ומסקינן דלא שרי אלא מטעם דלא הוי מלוח כרותח אלא כרותח דצלי. ובגיד הצלוי עם הבשר אמרינן התם (צ"ו ב') ירך שנצלה בה גיד הנשה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ובכחוש קאמר. אבל נתבשל או שומן שנצלה אוסר בנותן טעם ככל איסורין שבתורה. וגיד הנשה לאוסרו בהנאה ספק בידי, דשמא קימל"ן כר' אבהו אמר ר"א דאמר בפסחים בפ' כל שעה (פסחים כ"א ב') כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואיסור הנאה משמע. ולדיליה לא מישתרי גיד הנשה בהנאה אלא משום דסבר יש בגידין בנותן טעם, ובשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ואנן פסקינן בחולין פ' גיד הנשה כר' ישמעאל (בנו של ריב"ב) דאמר אין בגידין בנ"ט. הלכך אין להתיר גיד הנשה מטעם כשהותרה נבילה הותרה חלבה וגידה, הלכך אסור בהנאה לדברי ר' אבהו. ונראה דהלכה כר' אבהו, דהא ר"ש אוסר בהנאה מטעם דאית ליה (אין) בגידין בנותן טעם ולא מצינו איסור הנאה בגיד אלא מטעמא דר' אבהו, אלמא ר"ש כר' אבהו קאי ולא אשכחן עליה דר' שמעון בהא דאית ליה דלא יאכלו לגיד אסור בהנאה משמע, דמאן דשרי בהנאה לאו משום דלית ליה דר' אבוה אלא משום דאית ליה יש בגידין בנ"ט, וכשהותרה נבילה הותרה חלבה וגידה. והא דלא פריך מניה לחזקיה דפליג עליה דר' אבוה משום דסבר חזקיה מאן דשרי משום דלית ליה דר' אבוה ושינוייא דחיקא נינהו. הלכך כר' אבהו קימ"ל. ומעתה יש לספק גם א"ת גיד הנשה אסור בהנאה שומנו שהוא מטעם גיד אם גזרו להיות כיוצא בו, או יש לומר ששומנו בהנאה שרי שהרי אם היינו אומרים יש בגידין נותן טעם היה הגיד מותר מטעם כשהותרה נבילה הותר גיד, שומנו כיון שיש בנ"ט יהיה מותר מטעם הותר נבילה, דאי לאו הכי, מצינו שומנו של גיד הגשה חמור מן הגיד. ועל סברא זאת יש להקשות קצת אטמהתא דאימלחן ביה ריש גלותא יוכיחו שיכלת לְהֵאָסֵר בשמנות מטעם שומן הגיד ולא היו נאסרות מטעם גיד. וקשיא זאת אינה. דהתם בטעמא תליא מילתא והבא בטעמא תליא מילתא, הלכך אין צריך, זה יוכיח נכון, סוף סברתו נ"ל גיד אסור בהנאה ושומנו מותר:
וו השלישי.
חייבי לאוין ל"ג.
גיד תנשה, ערל, תושב ושכיר [בתרומה] בן נכר, אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, בשר בחלב, מנחת כהן לא תאכל, נבילה, וטריפה, שלא לאכל בהמה טמאה, עוף טמא, שקץ העוף, שרץ הארץ, שרץ המים, חגב טמא, שלא לשקץ את הגוף, קדש טמא, ערלה, כלאי הכרם, לא תאכלו על הדם, לחם וקלי וכרמל לא תאכלו, נזיר יין ושכר וחומץ ומשרת ענבים לא ישתה, לחים ויבשים וחרצנים וזג לא יאכל [מן המעשר] (בשר מן החי, מע"ש), ובכורות חוץ לחומה צרופי איסורים שלא לאכול, מעשר, וקדשים שלא לאכול באנינות, ושלא לאוכלם בטומאת עצמם:
סימן נו (קמז)
גיד הנשה. פירשו חכמינו ז"ל בפ' גיד הנשה (חולין צ"ג ב') אמר רב יהודא (אמר) שמואל ב' גידין הם, פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו, חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו, והזהירה תורה עליו בפ' וישלח דכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. וכף הירך היינו בשר השופי שקורין פולפא בלע"ז והיא עשויה בשיפוע כמין כף. ותנן (פ"ט ב') גיד הנשה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בדקה ובגסה בירך של ימין ובירך של שמאל. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. וטעמא שנוהג בכולם שהרי כף הירך סתמא כתיב ולא חלק בה הכתוב ועוף אין לו כף א"ל אביי לרב יוסף והא קא חזינן דאית ליה. אית ליה ולא עגיל וכף משמע עגיל. ובעי ר' ירמיה אית ליה לעוף ועגיל לבהמה ולא עגיל מאי בתר עיגולא אזלינן או בתר מיניה אזלינן ואיתוקם בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. הלכך אי חזינן (עגיל) לעוף אסור וצריך לנקרו בירך בהמה. מיהו לא מחזרינן עלה דאזלינן בתר רובא ורוב עופות לא עגילי.
תנן (צ"ו א') האוכל כזית מגיד הנשה סופג את הארבעים, אכלו (ואין בו כזית) סופג את הארבעים. ותנן (פ"ט ב') נוהג בשליל, ר"י אומר אינו נוהג בשליל. תניא (צ"ב ב') גיד הגשה מחטט אחריו בכ"מ שהוא דברי ר' מאיר ר' יהודא אומר גוממו עם השופי. אע"ג דר' מאיר ור' יהודא אמרינן בעירובין בחומרי דר"מ קימ"ל כוותיה כדאמרינן בכתובות באע"פ (נ"ז א') הלכה כר' מאיר בגזרותיו:
תולדות גיד הגשה, שומנו וקנוקנותיו. שומנו, דתניא חותך שומנו מעיקרו דברי ר"מ, ר"י אומר גוממו עם השופי וכר"מ קימ"לן כחומרותיו, ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפסחים בכיצד צולין (פ"ג א') דתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר, ואמרינן מאי עבידתיהו. אי גידי בשר ליכליגהו ואי גידי צואר לישדנהו. ואמרינן לא נצרכה אלא לשומנו של גיד. וביבמות בהחולץ (מ"ב ב') אמרינן, סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, הלכך כר"מ קימ"לן שצריך לחתוך שומן שסביב [שומן] הגיד מעיקרו:
קנוקנות. היינו גידין הדקין הנמצאים בעצם וצריך להזהר להוציא כולם והן מדרבנן, כדאמר רב אשי (צ"ב ב') גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות. וגיד החיצון הסמוך לבשר הוי תולדה כדפירשתי לעיל, חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו ושומן הגיד משום גזירת הגיד נאסר ולא משום גזירת חֵלב, הלכך צריך לנקר ירך של חיה כירך של בהמה, שהרי גיד הגשה נוהג בבהמה. והלשון מוכיח שמטעם גיד נאסר, כדתנן שומנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור, מדקאמר שומנו של גיד למדנו דמשום גיד נאסר, ושומן הגיד חמור מן הגיד דאילו גיד אינו אוסר (דבר אחר) דתניא (צ"ט ב') ר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין בגידין נותן טעם ומסקינן כוותיה בפ' גיד הגשה הלכך גיד שנמלח או נתבשל עם דבר אחר ואין שומן הגיד מחובר בו ומכיר הגיד נוטלו [והאחר] (והיותר) מותר:
שומן הגיד אסור בנותן טעם כשאר איסורין שבתורה, כדאמרינן בגיד הגשה (צ"ז ב') הנהו אטמהתא דאימלחן בי ריש גלותא בגידי דנשייהו פי' שומנן, רבינא אסר ורב אחא שרי, ומסקינן דלא שרי אלא מטעם דלא הוי מלוח כרותח אלא כרותח דצלי. ובגיד הצלוי עם הבשר אמרינן התם (צ"ו ב') ירך שנצלה בה גיד הנשה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ובכחוש קאמר. אבל נתבשל או שומן שנצלה אוסר בנותן טעם ככל איסורין שבתורה. וגיד הנשה לאוסרו בהנאה ספק בידי, דשמא קימל"ן כר' אבהו אמר ר"א דאמר בפסחים בפ' כל שעה (פסחים כ"א ב') כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואיסור הנאה משמע. ולדיליה לא מישתרי גיד הנשה בהנאה אלא משום דסבר יש בגידין בנותן טעם, ובשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ואנן פסקינן בחולין פ' גיד הנשה כר' ישמעאל (בנו של ריב"ב) דאמר אין בגידין בנ"ט. הלכך אין להתיר גיד הנשה מטעם כשהותרה נבילה הותרה חלבה וגידה, הלכך אסור בהנאה לדברי ר' אבהו. ונראה דהלכה כר' אבהו, דהא ר"ש אוסר בהנאה מטעם דאית ליה (אין) בגידין בנותן טעם ולא מצינו איסור הנאה בגיד אלא מטעמא דר' אבהו, אלמא ר"ש כר' אבהו קאי ולא אשכחן עליה דר' שמעון בהא דאית ליה דלא יאכלו לגיד אסור בהנאה משמע, דמאן דשרי בהנאה לאו משום דלית ליה דר' אבוה אלא משום דאית ליה יש בגידין בנ"ט, וכשהותרה נבילה הותרה חלבה וגידה. והא דלא פריך מניה לחזקיה דפליג עליה דר' אבוה משום דסבר חזקיה מאן דשרי משום דלית ליה דר' אבוה ושינוייא דחיקא נינהו. הלכך כר' אבהו קימ"ל. ומעתה יש לספק גם א"ת גיד הנשה אסור בהנאה שומנו שהוא מטעם גיד אם גזרו להיות כיוצא בו, או יש לומר ששומנו בהנאה שרי שהרי אם היינו אומרים יש בגידין נותן טעם היה הגיד מותר מטעם כשהותרה נבילה הותר גיד, שומנו כיון שיש בנ"ט יהיה מותר מטעם הותר נבילה, דאי לאו הכי, מצינו שומנו של גיד הגשה חמור מן הגיד. ועל סברא זאת יש להקשות קצת אטמהתא דאימלחן ביה ריש גלותא יוכיחו שיכלת לְהֵאָסֵר בשמנות מטעם שומן הגיד ולא היו נאסרות מטעם גיד. וקשיא זאת אינה. דהתם בטעמא תליא מילתא והבא בטעמא תליא מילתא, הלכך אין צריך, זה יוכיח נכון, סוף סברתו נ"ל גיד אסור בהנאה ושומנו מותר: