ספר יראים/לה
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
סימן לה
יבמה לשוק. בין נתאלמנה מן הנשואין בין נתאלמנה מן הארוסין אם יש למת אח מן האב אסורה לכל אדם בלאו עד שתחלוץ דכתיב בפ' כי תצא כי ישבו אחים יחדו ומת אהד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ויבמה. ובאחים מן האב הכתוב מדבר, דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב ביבמות בתחילת כיצד [י"ז ב'] ואם היבמה ערוה ליבם בכרת לא מיבעיא ושריא לשוק בלא חליצה אלא אפילו צרתה וצרת צרתה עד סוף העולם מפטרא בלא חליצה, כדתנן בפ' כיצד ביבמות (כ' א') כל שאסורן איסור ערוד, לא חולצת ולא מתייבמת. ותנן (ריש יבמות) חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם בתו ובת בתו. וכולהו מפקי' מקראי ביבמות פ"א (ח' א') דמקשינן לאחות אשה ובאחות אשת כתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה יבמה יבא עליה, מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצור. ואמר רחמנא לא תקח. והיכן הוקשו כדר' יונה, כתיב ונכרתו הנפשות העושות, ואע"ג דבההוא קרא איכא לאקושי לאשת אח אמרינן ביבמות פ"א (שם) לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, וטעמא דבעל כרחנו היקש להחמיר אתא דאי לקולא לישתוק קרא מיניה דאיסורא מנלן שכל דבר ישנו בחזקת היתר עד שימצא האיסור בפירוש, כדאמרינן בחולין פ"ב (ל"ז א') מסוכנת ממאי דשריא וממאי דאסירא. והיינו דאמרינן בחולין פ' גיד הנשה (חולין צ"ח ב') אדגמרת מפר ושעיר דמין במינו לא בטיל ליגמר מזרוע בשלה דבטיל. היינו דאמרינן בפסחים פ' אלו עוברין (פסחים מ"ג ב') אע"ג דהשווה הכתוב אשת לאיש לכל עונשין שבתורה, הוצרך לרבות נשים לאכילת חמץ, שהייתי מקיש לקולא דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, והני נשי הואיל וליתנהו בקום אכול מצה, דהוה ליה מ"ע שהז"ג איתנהו באכילת חמץ. והיינו דאמרינן בשבת פ' ר"ע (פ"ג ב') טומאת ע"ז דרבנן קולא ולחומרא לקולא מקשינן הא אם היתה טומאת ע"ז דאורייתא לחומרא מקשינן התם היינו טעמא דהוקש שרץ ונדה לע"ז על כרחינו ללמוד חומרא וטומאה באה. דאי להקל לבד לישתוק מיניה, וביון דלא מצינן לאפוקי שלא ילמדו חומרא מוקמינן כוליה הקישא לחומרא, אי לאו משום דטומאת ע"ז דרבנן. והיינו נמי טעמא דאמרינן בתענית בשלשה פרקים (כ"ז א') גבי כהן מברך דאיתקש למשרת ואיתקש לנזיר ואמרינן אסמכתא דרבנן ולקולא, ואי לאו הוי אסמכתא הוד. מקשינן לחומרא דלא מצינן לאפוקי היקש שלא ילמד חומרא, הלכך אי לאו דהוי אסמכתא מקשינן לחומרא:
סימן לה
יבמה לשוק. בין נתאלמנה מן הנשואין בין נתאלמנה מן הארוסין אם יש למת אח מן האב אסורה לכל אדם בלאו עד שתחלוץ דכתיב בפ' כי תצא כי ישבו אחים יחדו ומת אהד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ויבמה. ובאחים מן האב הכתוב מדבר, דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב ביבמות בתחילת כיצד [י"ז ב'] ואם היבמה ערוה ליבם בכרת לא מיבעיא ושריא לשוק בלא חליצה אלא אפילו צרתה וצרת צרתה עד סוף העולם מפטרא בלא חליצה, כדתנן בפ' כיצד ביבמות (כ' א') כל שאסורן איסור ערוד, לא חולצת ולא מתייבמת. ותנן (ריש יבמות) חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם בתו ובת בתו. וכולהו מפקי' מקראי ביבמות פ"א (ח' א') דמקשינן לאחות אשה ובאחות אשת כתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה יבמה יבא עליה, מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצור. ואמר רחמנא לא תקח. והיכן הוקשו כדר' יונה, כתיב ונכרתו הנפשות העושות, ואע"ג דבההוא קרא איכא לאקושי לאשת אח אמרינן ביבמות פ"א (שם) לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, וטעמא דבעל כרחנו היקש להחמיר אתא דאי לקולא לישתוק קרא מיניה דאיסורא מנלן שכל דבר ישנו בחזקת היתר עד שימצא האיסור בפירוש, כדאמרינן בחולין פ"ב (ל"ז א') מסוכנת ממאי דשריא וממאי דאסירא. והיינו דאמרינן בחולין פ' גיד הנשה (חולין צ"ח ב') אדגמרת מפר ושעיר דמין במינו לא בטיל ליגמר מזרוע בשלה דבטיל. היינו דאמרינן בפסחים פ' אלו עוברין (פסחים מ"ג ב') אע"ג דהשווה הכתוב אשת לאיש לכל עונשין שבתורה, הוצרך לרבות נשים לאכילת חמץ, שהייתי מקיש לקולא דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, והני נשי הואיל וליתנהו בקום אכול מצה, דהוה ליה מ"ע שהז"ג איתנהו באכילת חמץ. והיינו דאמרינן בשבת פ' ר"ע (פ"ג ב') טומאת ע"ז דרבנן קולא ולחומרא לקולא מקשינן הא אם היתה טומאת ע"ז דאורייתא לחומרא מקשינן התם היינו טעמא דהוקש שרץ ונדה לע"ז על כרחינו ללמוד חומרא וטומאה באה. דאי להקל לבד לישתוק מיניה, וביון דלא מצינן לאפוקי שלא ילמדו חומרא מוקמינן כוליה הקישא לחומרא, אי לאו משום דטומאת ע"ז דרבנן. והיינו נמי טעמא דאמרינן בתענית בשלשה פרקים (כ"ז א') גבי כהן מברך דאיתקש למשרת ואיתקש לנזיר ואמרינן אסמכתא דרבנן ולקולא, ואי לאו הוי אסמכתא הוד. מקשינן לחומרא דלא מצינן לאפוקי היקש שלא ילמד חומרא, הלכך אי לאו דהוי אסמכתא מקשינן לחומרא: