ספר התרומה/הלכות איסור והיתר/סא

סימן סא

אם כן ביצים שנתבשלו במחבת חולבת בת יומא מותרי' לתתם במולייתא שקורין פשטיד"א או אפכא. וכן ירקות ששלקן במחבת חולבת שהיתה נקיה מחלב מותר לתתה בתבשיל של בשר או אפכ'. וכן קטנית שבשל בקדירה שהיתה תחלה בהחלב ועתה אין בה מותר לאוכלן בקערות של בשר או אפכא ואפילו המחבת והקדירה בת יומן הכל מותר כמו דגים שעלו בקערה שהיה בה בשר מותרין לאוכלן בכותח שהיא של חלב ואפי' נאמר עלו דוקא מותר ולא נצלו. אבל נתבשלו מותר שהטעם הראשון מתפשט במים ואיכא ג' נותני טעם של ראשון במחבת ומשם במים ומשם בביצים ואכתי היתר הוא. וכן קערות שאכלו בהן רוטב רותח של בשר היום והודחו במים רותחים במחבת חולבת שאינה בת יומא הקערו' פשיטא שמותרי' שלא קלטו רק טעם חלב מכלי שאינו בן יומו שהוא לפגם אבל המחב' נמי מותרת לבשל בה חלב עוד. משום ג' נ"ט בר נ"ט מן הבשר בקערה ומשם במים ומן המים במחבת ואכתי היתר הוא כיון שאינה בת יומא. ודוקא כשהקערות מקונחות שאין מלוכלכות מן המרק של בשר קודם שהודחו במחבת דאז ליכא רק פליטת טעם של היתר וכן הדין אם הוא אפכא קערות חולבות בנות יומן והן מקונחות מחלב והדיחן במחבת (שהיתה) [שאינה] בת יומא מבשר ומכל מקום יש לחוש לפי שהביצים והקערות והירק והקטנית נוגעות למחבת ומן המחבת גופא נכנס הטעם בביצים ובקערות ולא מן המים א"כ אין כאן רק שני נותני טעם ואמר נצלו לא. מיהו כיון דאיכא מים בכלי רוב הטעם מתפשט במים ושרי. ואם כן גם המחבת חולבת היא בת יומא כמו הקערות של בשר הן בני יומן פשיטא דהכל אסור דטעם אותן קערות של בשר נפלט במים. וטעם המחבת של חלב נפלט במים אם כן מיד נאסרו המים משום בשר וחלב שבהן. וכי חזרו ונבלעו במחבת וקערות אסרו הכל. ועוד צריך ליזהר שלא יאפו עוגה קטנה בצד פשטיד"א פן יאכל העוגה בחלב כדאמרי' אין טשין את התנור באליה ולא בצד פלדון פן יאכל העוגה עם בשר ואם אפה אסורה אותה עוגה לאכול אפי' במלח וכן תחת כלי ברזל או כלי חרס אסור לאפותן יחד אפי' לא יגעו זה עם זה דאזיל האי ומפטם להאי ואין להתיר מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט חד בעיסה של פשטיד"א או של פלדון ומשם בעוגה. דשמא היינו דוקא פליטת טעם של כלי אבל מאוכל לאוכל הכל חשוב טעם אחד. ועוד דרוב פעמים השמנונית יוצא חוץ לפשטיד"א ונוגע בעיסה של עוגה. וגם אין להתיר משום דדבר הבלוע בחתיכה ממקום אחר אינו פולט ונבלע בחתיכה אחרת בלא מים כדפירש לעיל בהלכות טפת חלב דקאמר אם לא ניער וכסה מבלע בלע מפלט לא פליט דמכל מקום רוב פעמים השמנונית יוצא לחוץ או החלב מן הפלדון ונוגע לעוגה אותו ממשות עצמו. אמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. שמואל לטעמיה דאמר מליח כרותח כבוש כמבושל. ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרי' רב חיננא. אמר רבא קסבר כי אמר שמואל מליח כרותח ה"מ היכא דאינו נאכל מחמת מלחו שנמלח כל כך הרבה שפוגם המאכל מחמת רוב המלח אבל האי כמכא דנאכל מח' מלחו שאינו מלוח רק קצת אינו כרותח והני מילי חי אבל צלי בעי קליפה ואי אית ביה פילי אסור ולא סגי בקליפה. מליח כרותח דאמר היינו אינו נאכל מחמת מלחו לא כדברי הר' יעקב שהיה אומר דוקא מליח כל כך הרבה עמו כאלו רוצה להוליכה לארץ מרחק וכה"ג בשבת חייב משום עבוד כדאמרי' (ע"ה ע"ב) פרק כלל גדול האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ומוקי לה במלח כדבעי ליה לאורחא אבל לביתיה לא משוי איניש מכליה עץ. ומחמת כן התיר גיגית מלאה בשר שחוטה שנמלחו עם בשר נבלה וזהו אינו שהרי הנהו אטמא ואטמתא דאמלחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא ומייתי עלה מליח כרותח וכי נמלחו למיזל לאורחאי. וכן רב מרי אמלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה וכדלמיזל באורחא רחיקא אמלח'. ורש"י פירש מליח כרותח היינו כי אינו נאכל מחמת מלחו היינו כמו שמולחין אותה בימות החורף כדי להתקיים כל השנה. אמנם רבינו יעקב פי' דכל מליחות שאנו עושין לבשל מיד בקדירה מקרי אין נאכלות מחמת מלחן והוא כרותח. חדא מדפי' בה"ג שיעור מליחה כשיעור צליה א"כ סוברות דיוצא הדם מחמת מליחה כעל יד צלייה א"כ מליחות שלנו שאנו עושין בכל יום להוציא הדם כדי לבשל בקדירה מיד הוו כרותח דצלי. (כ"א) ותו אמר פ' הקומץ רבה טעמא דמעטיה קרא דם ממליחה הא לאו הכי לבעי מלח הא נפק ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שמלחו וכן דם שבשלו אין עובר עליו. אלמא מליחה שרגילין לעשות בקדשים הויא כבשול. והתם קאמר אמר רבא וכן לקדירה אלמא כל המליחות של קדירה צריכות להיות כמו בשול. וכן איתא התם במלח יכול תבוננו ת"ל תמלח. מאי תבוננו אמר רב אסי יכול ליתן בו טעם כביצה. פי' מעט מלח כדי להסיר טעם התפל כביצה המיישר' האדם ת"ל תמלח הרבה. שיהא רוב מלח מקלקל את הטעם וזה אינו נאכל מחמת מלחו. הופכו וחוזר ומולחו אמר רבא וכן לקדירה אלמא כל המליחות שעושין לבשל לאלתר צריכות שיהו אין נאכלות מחמת מלחן. ויש ספרים נמי שכתוב בהן אמר רבא וכן לצלי. אך מורי רבי' יצחק בר' שמואל פי' דשבוש הוא דלצלי אין צריך מליחה כלל. חדא דדם האברים כל זמן שלא פירש מותר גמור כדאיתא פרק דם שחיטה ואותו שנפלט אין חוזר ונבלע אלא משרק שריק. (ד') והא דאמרינן פ"ק דכריתות ה' לאוין בדם חד לדם האברים היינו דוקא כשפירש דאין בו רק לאו ואין צריך מליחה לצלי משום דם הוורידין שבכרת אפילו לא פירש הלא כיון שחתוכין יוצא הדם מאליו בלא מלח כע"י מלח. (קכ"ח) וכן פ' מפנין בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת רב חסדא אמר אסור. ופריך והא ההוא בר אווזא דהוה בי רב חסדא והוה מטלטל לה משמשא לטולא. שאני בר אווזא דחזי לאומצא אלמא מותר לאכול בשר חי. וה"ה לצלי והיינו טעמא דדם שלא פירש מותר גמור הוא. וכן בשמעתי' דרב הונא חלטי ליה כבדא בחלא סבר רבינ' למימר חלא אסיר לפי שהכבד פולט הדם בחומץ. א"ל רבא אי חלא אסיר איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע שחזקו של חומץ מרככו וחוזר ובלע מה שפלט אלא אפי' חלא שרי לפי שהוא צומת הדם בתוך הכבד ואינו יוצא אלמא דם שלא פי' מותר. וכן אמר שמואל כבד שחתך עליה בשר של צלי אסור לאכלה לכבד לפי שדם בשר פי' עליו אבל גוף הבשר מותר דדם שלא פירש מותר ובשרא דאסמיק דאמרינן פ' גיד הנשה ופ' (ע"ד) כיצד צולין אי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה ש"ד משמע דצלי לא בעי מליחה. וכן פרש"י שפדיה בשפודא מידב דייב דמא ופי' בלא חתכיה ומלחיה. מיהו חתכיה צריך דאין חלוק בין לקדירה וצלי רק מליחה אבל כמו שלקדירה צריך חתיכה ה"ה לצלי שהוא תחת מליחה שצ' חתיכה. ולכך אמרנו למעלה שכמו שרגילין העולם לתת הכבד לטגן במחבת אחר שנצלה או' רבי' יעקב שכמו כן מותר לתת במחבת לאחר שנמלח והא דאמרי' (ל"ג) פ' השוחט הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפש' חותך כזית בשר בבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו. וההיא אי לבשול מיירי הלא כיון דהוא צריך לשהות במליחה שיעור צלייה א"כ קודם יצאה נפשה ומהו ממתין דקאמר אלא לצלי מיירי וקאמר מולחו ומדיחו. וי"ל דהתם כיון שחתכה קודם יציאת נפשה צריך מליחה שהדם מתקבץ שם. מיהו נר' דלבשול קא מיירי דאי לצלי טפי לא היו מבשר' דאסמי' דאמרי' דלצלי לא בעי מליחה. וכן הא דאמר בפירקי' השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה גוזל הבריות ומבליע דם באברים. ואיבעיא להו גוזל את הבריות משום שמבליע הדם באברים וכבדה ושוקלה יותר הא לדידיה ש"ד והיינו בלא מליחה לצלי או חי דאי לקדירה ולמליחה מאי קאמר או דילמא אפי' לדידיה אסור הלא בבשר' דאסמיק אמאי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה ש"ד. וכן איתא ברוב ספרים הלא לדידיה ש"ד באומצא. והא דאמרינן (י"א) פ"ק דביצה ושוין שמולחים עליו בשר בצלי לא משום שצריך מליחה בצלי אלא קמ"ל שמותר למלוח בשר על העור בי"ט מליחה מועטת כמו שרגילות למלוח לצלי ואין כאן איסור עבוד העור.