ספר הפליאה/שע
ד"ה על כן יעזוב איש את אביו[עריכה]
על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, א"ל ר' האי איש מאן הוא, א"ל בני הואיל ושמעתי דבריך הם טובים ונעימים תשלים הפרשה ותמצא חן בעיני ה' ואדבר גם אני, א"ל ר' אמר לי אבי ז"ל דהאי איש הוא תפארת ישראל שעליו נאמר ה' איש מלחמה, אביו ואמו אבעית אימא חכמה ובינה ואבע"א חסד ופחד, ודבק באשתו היא השכינה שהיא כלולה מן הכל, ומלת ודבק דביקות השפע באחרונה, ומלת יעזוב כלומר ישים כל השגחתו להשפיע לה והכוונה היא כי החסד נאחז בחכמה וע"כ האי אב והאי אב והפחד נאחז בבינה וע"כ האי אם והאי אם וע"כ אמר את אביו ואת אמו ולא אמר אביו ואמו לרבות אב לאב ואם לאם, ואין לומר יאמר את אחד ונרבה שניהם שאם יאמר את לגבי אב ירבה בדומה, וכן הדבר באם מ"מ הו' של ואת אינו צריך לכאורה ואדרבא יש לו צורך גדול כי נהי שהבעל עזב אביו מצד דרחים את אשתו משך הו' הוא דבק עם אמו וכיון דדבק עם אמו דבק גם עם אביו זהו ו"את" ואין עזיבה זו עזיבה ממש חלילה וחלילה דא"כ אם נשא אשה יפטור מכיבוד אב ואם ויניחם לגמרי ואין הדבר כן אלא מכבד אביו ואמו ומשגיח באשתו ולבו בשלימות עמה שבזה חפצים האב ואם, שמי שם את האדם לשמור את אשתו לאו האב והאם הוא שנאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ואיך יעזוב אביו ואמו וישים כל השגחתו באשתו, אביו ואמו מאי עבדי ליה הא אם למולו האב חייב למול ואם לפדותו האב חייב לפדותו ואם ללמדו תורה האב חייב ללמדו, אמו מאי עבדה ליה מניקתו ומברכתו הוא שנאמר ויניקהו דבש מסלע וכתיב ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו, ומנלן דהאי אלהים הוא האם שכן ראשו א' וסופו ם' הרי כאן א"ם, ולמולו מנ"ל דאמו פטורה שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה, יתברך שמו הגדול איך נצטער הקב"ה לכתוב בחנם אותו ומסיבתו נתבלבל העולם לישא וליתן עליו כי מצאוהו בחנם ושמחים עליו, אבל בני אם לא היה כותב אותו הייתי מחייב את האשה, א"ל ר' מלת אותו הוא טעות סופר כי האשה בלא"ה פטורה, א"ל מנלך הא, א"ל ר' א"כ שפתחת פיך אזור נא כגבור חלציך, הא כתיב וכל בכור בניך תפדה בניך ולא בנותיך וכיון שאין אחרים מצווים לפדותה היא אינה מצווה לפדות את עצמה דקרינן ביה תפדה תפדה וכל שאינו מצווה לפדות א"ע אינה מצווה לפדות אחרים וכיון שכן הוא א"כ מילה שאין בה המצוה זו וודאי אינה מצווה למול אחרים, ועוד מילה מ"ע שהז"ג הוא ונשים פטורות וא"כ אותו למה לי, א"ל מתפדה תפדה אין ראיה שהאשה יש לה דין בכור אלא שפטרה הכתוב והואיל והיא בכורה ופטרה הכתוב א"כ אין לה דין פדיון כלל אבל מילה אין לה דין מילה שתאמר כיון שפטרה א"כ פטורה מכל וכל, וא"כ אני אומר נהי שאין לה מצות מילה עכ"פ חייבת בבנה קמ"ל אותו ולא אותה, ומה שאמרת שהוא מצות עשה שהז"ג נשים פטורות אין זה ראיה דהואיל שאם עבר זמן מלין אף בלילה א"כ לא הוי הזמ"ג, א"ל ר' ואנה שכחת עבר זמנו אין מחללין לא שבת ולא יום טוב היש מ"ע בהזמן גרמא יותר מזו, מאי אית לך למימר ניליף מילה מהקהל אין זה לימוד כלל דהתם איתא היא עצמה במצות הקהל והכא ליתא במצות מילה ואפילו אם היה אפשר אדילפית מהקהל נילוף מתפילין שהם פטורים ופטורים מלקנות לבניהם, א"ל מאן לימא זה שפטורות מלקנות לבניהם אלא פרכא ראשונה דקאמרת אשה אינה בתורת מילה וישנה בתורת הקהל שפיר קאמרת דאין לה דין לימוד כלל, א"ל ר' אותו סוף סוף למה לי, א"ל בני איני יודע, א"ל ר' מה כתיב כאשר צוה אותו אלהים האי אלהים מאן הוא אם הבנים הייתי אומר היא עצמה מצווה והיא פטורה ת"ל אותו דאפ"ה שצוותה פטורה, וכי תימא אין הכי נמי לשתוק מאותו ותהיה חייבת דהשתא איהי מצווה ואיהי פטורה אלא הואיל ומצווה תהיה חייבת, וי"ל בזה דהואיל והמילה דוחק כל כוחות הטומאה שהם ערלה א"כ אין הדין דוחה הדין, ולכן צותה לאברהם שהוא משמיטה שעברה שהוא איש החסד להכרית ולבער הערלה, מ"מ מ"ע שהז"ג די לה לפטרה וא"כ למה לי אותו כי הז"ג הוא מצד שאין מלין בלילה והואיל ולילה הוא הגורם א"כ ממנו נלמוד שהאשה פטורה שהרי הלילה עצמה היא אשה ואין מלין בה וגם זה אינו קשה דנהי בזמן שהוא לילה והיא דין אינה במילה שאין דין מפנה דין מ"מ כשהוא יום שהיא רחמים מאי איכא למימר א"כ האשה יש לה צדדין ופונה אני לצד הרחמים ומחייבה לכן אמר אותו, ולפדותו דאשה פטורה מנין דכתיב כל בכר בניך תפדה איהו חייב ואיהי פטורה דכתיב וכל בכר אדם בבניך תפדה ולא בבנותיך וכל שמצוה לפדותו מצווה לפדות את עצמו וכל שאינו מצווה לפדותו אינו מצווה לפדות א"ע, וכל מי שאינו מצווה לפדות את עצמו אינו מצוה לפדות את אחרים, בכר זה למי הוא וודאי של כהן וכהן מאן הוי חסד עולם א"כ בכר לנחלה הוא של חכמת אלהים, פטר רחם הוא בכר הרומז בעטרה זה נוטל פי שנים כי הבכר של נחלה היא של חכמה והחכמה למי הוא לכתר עליון א"כ נוטל פי שנים נגד כתר וחכמה, ופטר רחם הוא העטרה שהוא בכר לעולם הגשמי למי הוא לחסד והחסד עד היסוד עד ולא עד בכלל כמה הם ה', ולכן פודהו בה' סלעים, ואומר שם הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר' יהודא אומר בנו קודם שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו, אמר ר' ירמיה הכל מודים כל היכי שאין לו אלא ה' סלעים הוא קודם לבנו דמצות האב עדיף דהוי מצות דגופו ועדיף, כי פליגו היכא דאיכא חמש סלעים משועבדים וחמש סלעים בני חורין ר' יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא בהני ה' פריק ליה לבריה ואזיל כהן וטריף ליה משועבדים לדידיה ורבנן לטעמייהו דאמרי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הלכך מצוה דידיה עדיף, שומו שמים על זאת מהו זה כדבר שאומר ר"י וכי אפי' שמצוותו תלויה על אביו אם קדם הוא ופדה את עצמו אינו משובח והלא מצוה הוא והשגחת הנפש הוא ומי שקדם הרי זה משובח וא"כ נשאר הדבר מצותו ומצות בנו מצותו קודם ואמאי פליג על הברייתא שלא כדין ובעל הברייתא הם רבנן כאמרו הוא קודם לבנו הדין עמהם אדמפלגו בזה לפלוגי בבן ואב, כי בשלמא הוא ובנו החמש סלעים הם בכח האב ולכן אומר הוא קודם לבנו והדין עמו שכל אדם קרוב לעצמו, אבל היכי שבן ואב רוצים להפדות והחמש סלעים הם בחזקת הבן מה נעשה עתה יפדה את עצמו שהרי לא חייבה התורה לפדות את אביו א"כ הוא קודם לאביו, איבעית אימא ק"ו איבעית אימא סברא, אבע"א סברא במה שלא חייבתו תורה למה יחייב א"ע, וק"ו השתא האב שחייב לפדות את בנו הוא קודם לבנו בנו שלא חייבה תורה לפדות את אביו אינו דין שהוא קודם מאביו, וא"ת אין הכי נמי שהוא קודם מאביו מכח ק"ו ומכח הסברא אוי לק"ו ואוי לסברא כי אני אומר בשלמא האב אינו מצווה על בנו בדבר שישוה גם למקום א"כ הו"ל מצוה הנשקלת שאומר לפני השם צווית לי לפדות את בני ולפדות את עצמי בוחר אני בי יותר מבבני א"כ הדין עמו ששקל הדבר בצדק אלא היכא שהבן מצווה לכבד את האב והמצווה נוגעת ושוה גם למקום א"כ הו"ל מצוה הנשקלת ונשקול גם את זה ונאמר היכא שיפדה את עצמו ולא את אביו עשה מצוה שאינו שוה למקום אבל היכא שיפדה את אביו ולא את עצמו וכו' ואפשר שתסכים גם זה לומר מכח הכבוד שקודם לפדות אביו מעצמו אני אומר שבזה אמר שלמה המלך עליו השלום והכסיל בחושך הולך שפעמים אנו נוטים לזה ופעמים לזה, וא"כ שואל אני בזה למרבע"ה למה לא הוריד גם זה הדין מבורר ושמא הוא ביררו אלא שבעלי התלמוד שכחו שהשכחה שכיחא, ור' ירמיה אמה שאמר כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו הדין עמו והאמת עמו דמצוה דגופיה עדיף, אבל במה שאמר דפליגו היכא דאיכא חמש סלעים משועבדים וחמש סלעים בני חורין דר"י סובר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ובחמש בני חורין פודה את בנו והולך הכהן ולוקח משועבדים בעד פדיון האב מטעם ששטרו קודם ויהיו משועבדים לו מקודם רבונא דעלמא הבאת את ר' יהודה בעולם השפל להחריב כי א"א בשלמא שהיתה מלוה ברורה להנתן ביד הפורע לקורעה שפיר, אבל עתה שאינו מלוה בשטר שיהיה אפשר להנתן ביד הפורע לקורעה אם זה הפורע צועק פרעתי תנו לי השטר חוב לקרעה מה תענה, א"ת לו הנה העדים יאמר יבא ס"ם ויקחם וירשיע הכהן ויבקשם פעמים, וא"ת הנה שטר שובר שפרעת יאמר לו יש אנסים בבית והם עכברים ויאכלם ע"כ הוא לחתכו מן התורה ולתתו לו וא"כ היכן הנחת שאר כל ישראל והלא לכל ישראל היה השטר הזה, ורבנן שרואים האמת עם ר"י למה חולקים עמו ואומרין מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ומצוה דידיה עדיף והמשועבדים אינו רשאי הכהן לקחת ונשאר בנו בלי תיקון וכי בנו לא יבקש דינו יאמר לכהן לך וטרוף את המשועבדים שאלו לא רצתה התורה בזה לא היה כותבו בפירוש אלא היה מרמיזו בדין י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא מדכתבו כאילו כתיבה בשטר דמי לך וטרוף, ואתה ר' אם באו לפניך שני תלמידים דקים וחריפים בלימודם אלא שאין האמת אתם ויאמרו לך הפך דברי חכמים ותרצה לדחותם ולומר להם כי דברי חכמים אמת והם יאמרו אנו רואים שהם אינם נכנסים בסברותינו מה תשיב להם אם תענה להם כסברתם א"כ תצטרך סופרים לכתוב סברתם, א"ל בני זה תדע באמת שאם התלמידים ההם הם חכמים ידעו ויכירו שאין האמת אתם ואם אינם חכמים יתבטלו במיעוטם ולכן אמור אתה מה שקבלת מאבי ז"ל, א"ל ר' א"כ הקשב, הוא לפדות ובנו לפדות ואין לו אלא ה' סלעים הוא קודם לבנו אליבא דכ"ע, ודע שכל אחד ואחד הוא פטר רחם למי שהאצילו ותפארת נקרא בכר כענין שנאמר בני בכורי ישראל, וגם העטרה נקראת בכ"ר ושניהם בני היסוד כענין אמרתי עולם חסד יבנה, וגם החסד היא הבכר שהוא ראש ההיקף ובהיות אלו בכורים א"כ יהיה הכהן כתר עליון, והאמת גם חכמת אלהים הוא בכר בעולם העליון כענין בראשית ברא אלהים, ועתה מצות החכמה קודם מן החסד ושל החסד מן הת"ת ושל התפארת מן העטרה א"כ כשאתה נותן ה' סלעים לכהן למטה נותנים למעלה גם ה"ס לקבל מן הכתר ואם אין העולם כדאי עומד השפע בחמש עליונות ואינו יורד בחמש תחתונים עד הבכר האחרון, והנה שלעולם הראשון קודם מן האחרון וכן הדין למטה שהראשון שהוא האב קודם לו לעורר למעלה ע"י פדיונו ולבוא התעוררות ממנו ממה שיבא מבנו ולעולם חמשה סלעים לא פחות שכן חמש בחמש מתחלקים, וכשהבן רוצה לפדות עצמו ואת אביו הוא קודם מאביו שאע"פ שלא יבא השפע בבן אם לא יעבור דרך אביו והנה מתברך גם האב מ"מ אין לומר יפדה הבן ובכללו נפדה גם האב כי צריך לעשות התעוררת למעשה גם האב, ומלוה הכתובה בתורה אינו לוקח הכהן דבר אע"פ שהיא כתובה כי התפארת הוא התורה וה' סלעים המשועבדים הם ה' אחרונות היורדים בעטרה ואין הכהן שהוא הכתר לוקח מהם השפע שירד כבר ע"י התפארת, אלא הואיל וירד ירד שכל דבר שיצא מן השם לטובה אינו שב אלא מתקיים וא"כ הואיל והכהן אינו לוקח למעלה השפע שבא בעטרה בה' תחתונות כן כהן למטה אינו לוקח אותם שנשתעבדו כבר, ואין לומר לפי זה אדרבא יתן הכהן ה' סלעים לבכור שכן הכהן למעלה משפיע בחמש להתברך הבכור שהרי הסלעים למעלה של כהן הוא וגם בכר של כהן הוא וע"י שמתחברים עם הכהן מתברכים והבכור נפדה ומתברך, ועוד ארז"ל ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל שנאמר וכל בכר בניך תפדה והדר לא יראו פני ריקם, ור' יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינו עוברת, ראה עתה משקל מעוות והתורה אמרה לא יהיה לך אבן ואבן, כי א"א בשלמא רבנן הדין עמהם שכן גזרה התורה וכל בכר בניך תפדה והדר לא יראו פני ריקם, אלא ר"י לדבריו יאמר ולא יראו פני ריקם וכל בכר בניך תפדה ולמה לא כתבו כך אבל הפכו כדי למצוא לחכמים ז"ל מקום לחלוק עמו, ורבנן ז"ל מה עלה בדעתם לומר שהקב"ה לא חשש בדיחוי המצות ואע"פ שנכתב כך ילכו לשאול שני נערים ויאמרו להם היכא שילך לרגל תחלה והכהנים לא יפסדו ולא יברחו מן העולם ובחזירתו מן הרגל יפדה את בנו והנה שתי מצות ושכר מרובה או שיתאחר בפדיון בנו וידחה מן הרגל כי היא מצוה עוברת והנה מצוה אחת ושכר מיעוט איזהו יותר טוב וישיבו אפי' יהיו סכלים ששתי מצות ושכר מרובה עדיף, מה יאמרו א"כ למה לא אמרה תורה ולא יראו פני ריקם וכל בכר בניך תפדה אלא מדכתיב וכל בכר בניך תפדה ולא יראו פני ריקם ש"מ פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל אין להם דין בזה כי אומר לעולם שתי מצות ושכר מרובה עדיף ואין מוקדם ומאוחר בתורה ואפילו בחד פרשתא ובחד פסוק אמרינן אין מוקדם ומאוחר והאומר כי דווקא בתרי פרשתא אינו אומר אמת, והנה ר' יהודה עד אחד שהרי הוא מודה בזה שהרי אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו והכתוב אינו מעיד כך אלא שאין מוקדם ומאוחר, ועוד ר' יהודה דקאמר שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינו עוברת וכי יודע באמת שיחזור מן הראיה וימצא בנו בחיים והלא ס"ם בעל עלילות וממית על כחוט השערה וא"כ גם הפדיון מצוה עוברת, ועוד ר' יהודה ורבנן היכן הניחו מצות עצמו ותפסו מצות בנו אחר שלימדתנו לפדות את בנו ולעלות לרגל איזהו מהם קודם ילמדנו בלפדות א"ע ולעלות לרגל איזה מהם קודם כי לדעת ר' יהודה שומע אני דווקא מצות בנו ולעלות לרגל עולה לרגל קודם דאל"כ ישמיענו מצות עצמו וכ"ש מצות בנו אלא מדנקט פדיון בנו דוקא נקט, וכי תימא ר' יהודה סובר מצותו על אביו ומצות בנו עליו ואשמעינן מצות בנו התלויה עליו וכ"ש מצות עצמו התלויה על אביו שעולה לרגל ואח"כ פודה את עצמו בזה אין לך דין שהרי אני אומר לך שאם קדם ופדה את עצמו הרי זה משובח, ורבנן דאמרי פודה ואח"כ עולה לרגל היכי שרוצה לפדות עצמו ולעלות לרגל פודה את עצמו קודם מק"ו דבנו דהשתא בנו פודה תחלה עצמו לא כ"ש בזה הדין עמהם, ודע לך האמת של דבריהם שר' יהודה סובר שאם יפדה בנו תחלה הנה פדה הבכר היא העטרה מכוחות הטומאה כי קירב חמש אחרונות אל החסד על ידי מתן הה' סלעים לכהן כי קודם שנותן אותם לכהן הבכור משועבד לכהן לפרנס הכוחות החיצוניות כי לעולם נמצאים שם ומבקשים ומתעשרים כי ט' בנים לאברהם הוא הכהן מקטורה היא הגר המצרית אע"פ שריחק הטומאה ע"י הסלעים אם עבר זמן הרגל ולא עלה ולא נראה ולא הקריב קרבן הנה שעשה שתי רעות חדא שע"י ראייתו ועלייתו וקרבנו באים אל העטרה כל ששת ימי בראשית ובהיות אלו עם העטרה כל כוחות הטומאה ספו תמו, ועוד מי יודע אם קרבנו הדור לפני הקב"ה, והנה אמת שהציל נפש מישראל מצערה אבל אם יעלה לרגל ויעשה אלו המעלות והטובות בחזירתו אף אם ימצא בנו מת מעלה עליו הכתוב כאלו בעלייתו עשה שתים, ומה שהקדים הפסוק הפדיון לומר לך אם באפשר לעשות שתיהן לא תתרשל לומר אעלה ואחזור כי אפשר שלא יספיקו בידך אלא פודה ועולה וזהו שזה מצוה עוברת, ורבנן אומרים אין הדבר כן שאם לא תפנה הבית תחלה איך תוכל לשבת לאכול בו כי אינו פנוי כי אע"פ שעלה ונראה לא פינה לגמרי כוחות הטומאה וזהו כל בכר בניך תפדה, ודע שהנצח וההוד והיסוד והעטרה כולם נקראים בני התפארת אלא שהעטרה היא בכר בעולם השפל ואומרת הבינה בעלת השררה לתפארת וליסוד בכללו אשר שניהם נקראים כל התפארת ויסוד כל בכור בניך תפדה והפדיון היא פנוי הבית מן הטומאות לגמרי וכיון שהמצוה לפניו א"כ יעשנה ואם יהיה באפשר לעלות ג"כ טובים השנים מן האחד ואם לאו הנה פנה הבית ע"י פדיונו וזהו כל בכר בניך תפדה ולא יראו פני ריקם, ואין לומר לדבריהם אינו נראה כן הפסוק שהוא אומר ולא יראו פני ריקם משמע כשיביא קרבן אינו ריקם כי מלת ריקם מורה דין כענין והבור רק וכענין ירק ירוק וכשיביא קרבן א"כ נסתלקו כולם מן הבית והנה השלום וא"כ כר' יהודה הוא אין לאומרו, כי אפ"ה שהביא קרבן אינו דומה כמו קירב חמש אחרונות בחסד וחמש ראשונות בכתר ע"י מתנה לכהן ה' סלעים שאז יורדין מלאים כל טוב, אבל בקרבן באים ה' אחרונות לקבל הקרבן וכן הדבר למעלה שצלו וכוחו של ר' יהודה אומר שעולה לרגל, ורבנן כוחם אומרים פודה את בנו והשכינה אוהבת הפדיון כי הוא הבכר, ונמנים בעלי הישיבה למעלה ומסכימים לדעתם שפודה תחלה ורבו על זה והשכינה אחרי רבים להטות ולכן הלכה כרבנן דפודה תחלה, והם היו יודעים ומכירים כ"א מה שאומר לחבירו וכך עוסקים ישיבה שלמעלה, אבל אלו שאין אמת אתם דברי חלומות מספרים ומי יוכל לפתרם. ועוד לשם ת"ר מנין שאם היה לו חמשה בנים מחמשה נשים שחייב לפדות את כולם ת"ל כל בכר בניך תפדה, פשיטא בפטר רחם תליה רחמנא מהו דתימא נילוף בכר בכר מנחלה מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשית אונו קמ"ל, חמה ירח וכוכבים אליכם אני קורא תנו קולכם בשמים על החמס הגדול הזה שהג"ש הלכה למשה מסיני וקרא שאמר וכל בכר בניך תפדה לא ידענו אם הוא פטר רחם לבדו או פטר רחם וראשית אונו והג"ש צועקת ראשית אונו, והתנא איני יודע אם היה כהן ואוהב הכהנים, או שהכהנים נדרו לו חלק כי אליו לא ילכו מצד הכעס שמחייב אותם לתת עשרים וחמש סלעים במקום שאינו חייב אלא חמש, ולא די שמפשיט עורן של ישראל ומלביש הכהנים אלא שאמר בכר הבא אחר נפלים הוי בכר לנחלה ואינו בכר לכהן אוי לאח השני שנוטל זה פי שנים וזה ישאר קרח מאותו החלק על לא חמס בכפו, ואם התורה אמרה כי את הבכר יכיר לתת לו פי שנים כשהוא פטר רחם וראשית אונו וא"ת מנ"ל נילוף בכר בכר מפטר רחם מאי אית לך למימר ג"ש שאינו מופנה הוא ראה ר' החמס ועול ואחר שאינו מופנה ואינו יכול ללמוד א"כ פשיטא דבפטר רחם תלה רחמנא ויצטרך ע"כ לתת לו טעם על הפשיטות שלו ולא ידחהו בקנה רצוץ, אבל עתה שלא השיב לו כל הצורך יחזור ויקשה על כל דבר ודבר ויאמר לו מהיכן אתה מסייעו דכתיב וכל בכור בניך תפדה. ולמה לי כל אחר שתלה רחמנא בפטר רחם א"כ כל חמשה בנים מחמש נשים חייבות הואיל והם פטר רחם וא"כ כל למה לי, אלא הכוונה הוא כך בכר לנחלה הוא חכמת אלהים הנקרא בכר והוא ראשית אונו. ואינו פטר רחם דהקב"ה קראו ראשית לומר לך שאינו פטר רחם ואין לו דין פטר רחם וא"כ כל בכר לנחלה אינו צריך להיות רק ראשית און אבל העטרה הוא בכר פטר רחם ואינו ראשית און שמן החכמה ולמטה פטר רחם נקראים, שכל נאצל נקרא פטר רחם חוץ מחכמת אלהים שהוא ראשית און ולא שייך שם דין פטר רחם, וזה התנא אומר ה' בנים מה' נשים כנגד חמש התחתונים וכוונתו בפטר רחם תלה רחמנא ואין למילף בכר בכר מנחלה. וזה ששאל פשיטא סבר כי עכ"פ יש לימוד להוסיף על דין פטר רחם ועל כן אמר התנא שלא להוסיף ורצה לדעת מהו הלימוד וכשאמרו ושב ואמר קמ"ל מיד הבין ושתק אבל לא היה לו פה לומר אין ה"נ אלא וודאי כמו שאמרתי, א"ל בני לא כך אמר לי אבי ז"ל, אבל הכי אמר לי ג' בכורים בהקף ואין לך עסק בג' רוחניות, א"ל ר' במקום הבכור דינו מבורר וכאן אגב גררה אבל הכי אמר לי אבי ז"ל נחום בני ג' בכורים יש וכולם רומזים בהקף ובמקומם תשמע בעז"ה דברים גדולים ונוראים, א"ל בני אמור אותם כאן ובמקומם אם יבואו יבואו ואם לא יבואו כבר נאמרו, א"ל ר' דע לך כי הם אינם דברים שיפסקו אבל הם חבל אחד ויצטרך לאומרה כולם, א"ל בני הרוב אוהב השם שנאמר הן אל כביר לא ימאס וא"כ אמור אותו כולו, א"ל ר' א"כ הקשב דברי נחום בנך אשר קבל מאביך ז"ל ודע באמת ארז"ל יש בכר לנחלה ואינו בכר לכהן בכור לכהן ואינו בכר לנחלה, בכר לנחלה ולכהן ויש שאינו לא בכר לנחלה ולא בכר לכהן, ואיזה בכר לנחלה ואינו בכר לכהן הבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראשו חי או בן ט' שיצא ראשו מת והמפלת מין בהמה חיה ועוף דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא בו צורת אדם, והמפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריו בכר לנחלה ואינו בכר לכהן, אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים מ"ט דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב ראשית ואידך לא חשיב, תנן הבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראשו חי או בן ט' שיצא מת קתני מיהו ראשו, מאי ראשו רובו והא ראשו קתני בדין הוא דליתני רובו ואיידי דקא בעי למיתני סיפא בן ט' שיצא ראשו מת, טעמא שיצא ראשו מת הא בן ט' שיצא ראשו חי הבא אחריו אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי, ומאי קמ"ל דכיון דנפיק ליה רישא הו"ל כילוד, תנינא הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי הוא כילוד וכ"ת קמ"ל בהמה וקמ"ל אדם דאדם מבהמה לא יליף דלית ליה פרוזדור לבהמה פי' פרוזדור אין רחם של הבהמה בין ירכיה הלכך חשיב הראש לידה אבל האשה ירכיה מכסין את הרחם אינו כילוד, בהמה מאדם לא יליף משום דחשיב פרצוף פנים דידיה הא נמי תנינא יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו, ואיזה רוב ראשו משיצא פדחתו תיובתא דשמואל תיובתא, אמר ריש לקיש פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מ"ט דכתיב יכיר, ור' יוחנן אמר אף לנחלה, בכל מקום לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר גיורת שיצא פדחת וולדה בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה, מיתיבי יכיר זו הכרת פנים ואיזה הכרת פנים זה פרצוף פנים עם החוטם תני עד החוטם ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם תני עד החוטם ת"ש פדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עד שיהיו שניהם עם החוטם ואמר אביי ואיתמא רב כהנא מאי קרא הכרת פנים ענתה בם, שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן, ומי אחמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כי אקילו בה רבנן בסופה אבל בתחלה החמירו בה, ואבע"א יכיר לחוד הכרת פנים לחוד, ראה עתה ר' אלה המשפטים כמה הם קשים וראה ר' למען השם כמה רעה גדולה עשה שמואל להכניס א"ע עם התנא אשר הוא יודע שהתנא הוא עשן והעשן קשה לעינים עד שנשאר בתיובתא אחר תיובתא מפלה שאין לה תקומה הלא תראה שנשתק כי מי הקשה עם העשן וישלם ולדברי התנא הבא אחר נפלים אינו ראשית אונו של אביו ואינו בכר של אביו שאם רצה הקב"ה להיות בכר לנחלה וכח א' של אביו לא היה בא אחר נפלים, ויעקב אבינו יאיר עינינו בזה שאמר כוחי וראשית אוני ואיך יתכן להיות בזה והלא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה אלא שמיעכה באצבע בלאו הכי לא יקרא בכר, וכן הדבר ביעקב עצמו שקנה הבכרה מעשו והפסיד נזיד עדשים בחנם שעשו לאו בכר היה וגם יעקב לא הוי בכר שהרי יצחק בא על רבקה כמה פעמים ולא נתעברה שנאמר ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ואם לא היה בא עליה מנין ידע שהיתה עקרה אלא לפי הנראה אפי' שאין ראשית אונו יקרא בכור ובלבד שלא בא אחר בן קיימא, אבל אם בא אחר נפלים לא חיישינן, מ"מ מה ראה התנא ולא למד מיעקב שהעיד שראשית אונו הוא בכר ולא הבא אחר נפלים, אבל למד מיצחק שנראה אפי' הבא אחר נפלים הוי בכר ואולי שאני יכול לסייעו לתנא בזה כי דומה בדומה אוהב, שכל עוף למינהו ישכון ואדם בדומה לו שהוא עשן ויצחק עשן ועשן מעשן יליף, מכל מקום התימא גדולה הוא על שמואל דפליג עם התנא בחד ומודה בחד דהתנא אומר שהבא אחר נפלים הוא בכר לנחלה ופטור מכהן שהנפל שקדם לו הוא פטר רחם והנה בתרתי הדין עמו שלומד מיצחק בחד, ובחד כמו שהוא בפסוק, אלא שמואל שאמר שאין הראש פוטר בנפלים וכוונתו אם אינו בן קיימא אפי' שיצא ראשו חי לא יקרא פטר רחם והבא אחריו הוא בכר לנחלה ומכהן לא נפטר, ונראה שחולק בפסוק שאמר פטר רחם ומודה לו בלימוד שלומד מיצחק. וראה ר' למען אהבת השם הניח שמואל שרשו ועקרו שהיה לו לחלוק בבכור לנחלה ולא בפסוק ולומר לתנא אפי' בכר לנחלה נמי לא הוי שכן אמר יעקב הבא אחר נפלים ואחר זרע לבטלה לא יקרא בכר, כי מיעקב נאחז שמואל ומאביו אברהם שכן שמואל חותמו שלו הוא, א"ל הוא אברהם ופתיחתו שמו הוא הוי"ה הוא יעקב שכן י"ה ברבוע ו"ה ברבוע עולה שמו הנה שמואל אברהם ויעקב וא"כ למה לא למד מיעקב לחלוק עם התנא ולומר הבא אחר נפלים אפי' לנחלה נמי ל"ה אבל הניח שרשו וחולק על הפסוק וכאשר עשה כן יעשה לו דאיתותב תיובתא ואין הלכה כמותו, ומקשים לשמואל מהמשנה דתנן הבא אחר נפלים אפי' שיצא ראשו חי ובן ט' שיצא ראשו מת ומקשה לו ואומר קתני מיהו ראשו משמע ראשו פוטר בנפלים וא"כ קשה לשמואל שאומר אין הראש פוטר בנפלים ובעבור שירא שמואל מדברי התנא כי הוא עשן שב ואמר מאי ראשו רובו כלומר מה שאמר התנא ראשו אין כוונתו דווקא ראשו חי אלא כוונתו גם רובו חי אז פוטר אבל ראשו לבד חי אינו פוטר, ראה ר' למען השם כמה תחבולות היה יודע שמואל שלא שב לומר טעיתי אלא רצה לשנות דברי התנא ולהמשיכו בכוונתו, ולא ידע שמואל שהחזק בחזקו עומד ודברי התנא לא ישובו הלא תראה שהקשה לו והא ראשו קתני משמע ראשו חי פוטר בנפלים וקשיא לשמואל, ומתרץ שמואל בדין הוא דליתני רובו ואיידי דתני בסיפא בן ט' שיצא ראשו מת טעמא שיצא מת הא יצא חי הבא אחריו אפי' לנחלה ל"ה, לכן תנא ראשו אבל פירושו רובו, ודווקא רובו חי הוא דפוטר הא ראשו חי אינו פוטר עד שמקשה לו ומאי קמ"ל דיוק של סיפא שאם יצא ראשו חי שהוא בן קיימא ה"ל כילוד תנינא, משמע שאין לדייק מסיפא שהדיו
ק של סיפא שנינו אותו, רבונא דכ"ע המקשן איך הניח את שמואל לשמוע בדבריו ולהקשות מן תנינא, ומהא נמי תנינא ישבר את דבריו ואחר שישבר את דבריו ישאר ע"כ ראשו אין פירושו רובו ויאמר לו המקשן דברי התנא באין צ"ל הם והכי קאמר אין צ"ל רובו חי דפוטר מכהן אלא אפילו ראשו חי פוטר ושאם היה אומר רובו הייתי אומר דווקא רובו חי פוטר הא ראשו חי אינו פוטר קמ"ל אפי' ראשו חי פוטר וסיפא נמי הכי קאמר אין צ"ל בן ט' שהוציא ראשו חי שהוא פוטר מכהן מק"ו דהוציא ראשו חי שאינו בן קיימא פוטר וכ"ש בן קיימא דפוטר אלא אפי' בן קיימא שהוציא ראשו מת פוטר שאם היה אומר בן קיימא שהוציא ראשו חי פוטר הייתי אומר משום דחי הוא אבל בן קיימא מת אע"ג דבן קיימא הוא אפ"ה מכהן אינו פוטר דהא מת הוא, ועוד דברי התנא אפי' שיישר אותם שמואל אינם מיושרים דקתני איזהו בכר לנחלה ולא לכהן הבא אחר נפלים אפי' שיצא ראשו חי טעמא שהוא חי ואע"פ שאינו בן קיימא הא אם היה מת אע"פ שהוא בן קיימא אינו פוטר א"כ אימא סיפא או בן ט' שיצא ראשו מת פוטר, ועוד קשה קתני סיפא או בן ט' שיצא ראשו מת טעמא שהוא בן קיימא אפי' שיצא ראשו מת הא אם לא היה בן קיימא אע"פ שיצא ראשו חי אינו פוטר א"כ אימא רישא אע"פ שיצא ראשו חי פוטר, ועוד קשה לשמואל דקא מפרש ראשו חי רובו חי כי אדרבא אני אומר ראשו חי הוא דפוטר מכהן אבל רובו חי אפי' לנחלה פוטר ואין כדברי שמואל שאומר רובו חי פוטר מכהן ולאו מנחלה הא ראשו חי אפי' מכהן אינו פוטר, ועוד קשה לדברי שמואל דקאמר בסיפא הוציא ראשו מת פוטר מכהן, אבל אם הוציא את ראשו חי אף מנחלה פוטר אדרבא אני אומר הוציא את ראשו חי ה"ה דאינו פוטר אלא מכהן וקתני מת להודיעך כחו דרישא דהואיל דהוי חי אפי' אינו בן קיימא פוטר שאם היה אומר בן ט' חי הייתי אומר שפוטר מזה ומזה מטעם שהוא חי אבל מת אינו פוטר לא מזה ולא מזה קמ"ל מת דפוטר הואיל ובן קיימא וה"ה חי אינו פוטר אלא מכהן, אבל בן ח' חי הואיל והוא חי אפי' שאינו בן קיימא פוטר מכהן ואינו כשמואל שאומר בן ט' חי פוטר אף מנחלה. ועוד המקשן שמסתייע מתנינא הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי הוא כילוד וכי תימא אשמועינן בבהמה וקמ"ל באדם דאדם מבהמה לא יליף דלית ליה פרוזדור לבהמה, בהמה מאדם לא יליף משום דקא חשיב פרצוף דידיה ומאחר שידע שבהמה מאדם לא יליף ואדם מבהמה וכו' וא"כ למה מקשה לו משם, ושמא בא לומר לנו אגב גררה דלא ילפי אהדדי נ"ל שלא יצאו מבית דין ולא ידע, מה בין אדם לבהמה שמה לי אם הרחם הוא בין הירכים או אינה בין הירכים ממה נפשך ראייה בעינן בין שהראש מכוסה בירכים ובין שאינה מכוסה בין הירכים ויצא מבית הרחם בחוץ וראו אותה ע"פ הרואים נלך ואפי' אם נעשה לו כזה, ונסכים לדבריו שאדם מבהמה לא יליף מ"מ בהמה מאדם יליף אע"פ שחשוב פרצוף דיליה שהרי כתיב אדם ובהמה תושיע ה', אבל מה נעשה שאם היה אומר זה המקשה בהמה מאדם יליף דכתיב אדם ובהמה תושיע ה' היינו מאמינים לו עכשיו שאומר שאינו לומד משום דחשיב פרצופיה נאמין לו שא"ת דיליף א"כ יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו למה לי אלא וודאי לא יליף, ושמואל אי לאו הא נמי תנינא לא איתותב ויאמר לו הכא ראשו חי פטור אפי' מנחלה כל ראשו, והתם רוב ראשו והייתי אומר שאינו פוטר אלא מכהן ולמה קיבל עליו הקושיא, ואפשר לומר אפי' בלא קושיא היה שב להודות לדברי התורה שהרי היה לו להשיב ולא השיב, וגם ראה ר' למען השם כמה היה המקשן כעוס על שמואל שלא היה די לו לומר תיובתא פעם אחד אלא כפל דבריו ושמא הוא אמר אחד וחביריו אמרו השני כי הסכימו לדעת המקשן וא"כ אין הלכה כשמואל שאם היה תיובתא אחד אפשר שהיה נמצאים לסייעו, מכל מקום ריש לקיש נפשו קשורה בנפש התנא שהוסיף ביאור לדבריו שנראה מתוך דברי שמואל בן ט' שהוציא ראשו חי הבא אחריו אפי' בכור לנחלה ל"ה טעמא שהיה כל ראשו הא רוב ראשו והוא שהוציא פדחתו מנחלה אינו פוטר הא בכל מקום פוטר והנה ריש לקיש ושמואל שוים בדיוק הסיפא, וקרא מסייעו לריש לקיש שאינו פוטר רוב ראשו בנחלה דכתיב יכיר וברוב ראשו אין הכירא, אלא לר' יוחנן דקאמר רוב ראשו דאף לנחלה פוטר א"כ יקשה לתנא דתנא בן ט' שהוציא ראשו מת פוטר מכהן אבל ראשו חי פוטר אף מנחלה, ודוקא כל ראשו חי הא רוב ראשו לא והנה שנפל תיגרא בין רבי יוחנן ובין התנא דתנא אומר רוב ראשו לא ור' יוחנן אומר רוב ראשו ככל ראשו, רבונא דכ"ע לית ליה דיין לריש לקיש שיקבול על החמס שנעשה לו והנה תנא וקרא עם ריש לקיש ושמואל דייק כר"ל ור"י לא תנא ולא קרא מסייעו ואמרו ר"י ור"ל הלכה כר' יוחנן, ושמא תאמר כי רובו ככולו בכל התורה בכ"מ ויכיר ברוב ראשו יכיר קרינן ביה ולכן אינו קובל ר"ל אם נאמר רובו ככולו א"כ יאמר רובו וכ"ש כולו, אלא מדנקט ראשו היינו כל ראשו ש"מ דווקא נקיט אבל רוב ראשו אינו פוטר מן הנחלה וא"כ אחר שכך הוא אין לנו לומר אלא חומסין אותו וכמה וותרנות גדול היה לו לריש לקיש שנתן הדין בכל מקום שרוב ראשו פוטר בכל מקום ולרבות הא דת"ר גיורת שיצא פדחת ולד שלה בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואין מביאין קרבן לידה ור"י הסכים לוותרנות שלו דקתני אף לנחלה משמע לכל דבר ואף לנחלה א"כ ר' לדברי כולם יקשה מדקא הטריח הגיורת ש"מ כילוד דמי וא"כ גם מנחלה ברוב ראשו יהא פטור, ואם אינו כילוד גם הגיורת תתחייב, והמקשה שמקשה יכיר זו הכרת פנים ואיזה הכרת פנים זה פרצוף פנים עם החוטם משמע ברוב ראשו אינו פוטר מן הנחלה וקשה לר' יוחנן דקתני אף לנחלה פוטר, ומשיב תני עד החוטם ואפשר שסבר ר' יוחנן דעם הוא טעות סופר ושב המקשן להקשות אין מעידין אלא על הפרצוף פנים עם החוטם ותירץ תני עד החוטם, יתברך שם אלהינו כ"כ נתרבה הטעותים ואפשר סופר אחד כתבו ובמקום עד כתב עם כי הורגל בלשונו עד שהקשה לו פדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עליו אלא עד שיהיו שניהם עם החוטם ואמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם, ותירץ שם ואב"א יכיר לחוד הכרת פנים לחוד, רבונא דכ"ע בעבור שלא יקשה לו יאמר ר' יוחנן יכיר לחוד והכרת פנים לחוד אדרבא יכיר והכרת פנים חד מילתא הוא, הלא קתני יכיר זהו הכרת פנים והכרת פנים זהו פרצוף פנים עם החוטם, מאי יש לך לומר עם טעות הוא אדרבא עד הוא טעות גדול דאם אינו פרצוף פנים עם החוטם מאי יכיר איכא דכתב רחמנא יכיר, אלא על כרחך לומר יכיר הכרת פרצוף פנים עם החוטם וא"כ למה לא הקשה לו כך בהכרח אבל החניף לו וכי חונפיה בתורה, ועוד האי דהשיב לו ר' יוחנן בעדות אשה ואמר שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן מאריא דאברהם זו האשה קולא בסופה וחומרא בתחלתה קולא בסופה דמפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה משיאין אותה וחומרא בתחלתה שאין מעידין עד שיהיה פדחת ופרצוף פנים עם החוטם, רבונא דכ"ע או כולא יהיה בקולא או כולא בחומרא מאי אית לך למימר פדחת בלא פרצוף דלמא לאו איהו הוא וקא פגע בערוה אשה ועבד ושפחה נמי פריצי ודלמא לא יאמרו האמת ונמצאת פגיעת ערוה, ועוד בשלמא פדחת בלא פרצוף פנים דלמא לאו איהו הוא ונמצא פגיעת ערוה שפיר אלא פרצוף פנים בלא פדחת מאי ספיקא איכא מאי אית לך למימר דלמא אתא לאחלופי להתיר פדחת בלא פרצוף פנים א"כ תאסור גם עדות שפחה ועבד דלמא אתי לאחלופי עם שאר עריות שתעיד שאינה אחותו והיא אחותו וישאנה או שאינה דודתו והיא דודתו וישאנה ואוי לה לאותה אשה שנפלה בזה ואינה יודעת היכן עומדת, ראה ר' לאהבת השם הגוזר כמה ענינים בדברי חז"ל ועכ"פ אחר שהדבר כן שהיה להם כח להשיב כל אחד לחבירו והוא לא היה משיב רק היה שותק בוודאי תורה אחרת היתה עמהם וכל אחד היה מבין לחבירו ושותק שהיכן ראית להיות ראוי לכתוב עד ולומר סמי עם ותכתוב עד אלא וודאי הכי הוא כמו שאמרתי, ועתה ר' אם רצונך שנלך לפנים ובמקומם אבארם בעז"ה הרי מה טוב ואם לאו אבאר כאן מעט ולא יתפוס הרואה מדברי כי לא אומר כל הצורך, א"ל בני השם יתן כל ברכתו עליך ותאמר כל הצורך ולא תכניס שום הרהור להרהר הרואה את דבריך כי ידעתי שלא תאמר אפי' אות אחת מדעתך, א"ל ר' א"כ הקשב דברי נחום בנך אשר למד מפי אביך ז"ל, ודע שיש בכור לנחלה ואינו לכהן הוא תפארת ישראל שנאמר בני בכורי ישראל הוא הבן שנוטל פי שנים השפעת החסד מן הימין והשפעת הפחד מן השמאל ואינו פטר רחם שעשו הנאחז מן הפחד יצא תחלה, בכור לכהן ולא לנחלה היא כ"י הנוטלת חלק העשירי מנכסי אביה ואין לה דין פי שנים והיא הנותנת לכהן ה' סלעים כי היא פטר רחם של הוד, ובכור לנחלה ולכהן הוא פחד יצחק שהוא פטר רחם לחסד, המים הרו וילדו חשך וגם הוא ראשית אצילות של חסד ובא התנא לומר אע"פ שנראה מיעקב שאין בכור אלא ראשית אונו לא בא למעט הבא אחר נפלים אלא יעקב הוא תפארת ישראל ואמר ראובן הוא הראייה היא שכינה עילאה כענין וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים הוא כחי ר"ל הכח שלי כי הוא שירכיב אותי על במתי ארץ, וראשית שהוא חכמה הוא אונו ויעקב הגשמי ידע מדתו שהוא בזה הדרך ואמר לאשתו ומיעכה באצבע לקבל הריון מיד כדי שיוליד יעקב בן שיהא כוחו ואונו בו כאשר נתבאר למעלה כח ואון כח הוא הראייה ואון הוא החכמה הנקרא ראשית, והנה יעקב דוגמת מדתו כי רבו של יעקב ירד מלמעלה ולמדו כל הצורך וכל הענין, מ"מ כל זמן שלא יצא בן קיימא הוא בן ט' חדשים כי בן שהוא היסוד הוא ט' לחדשים אין שם בן עליו והבא אחריו הוא בן הראוי להיות בכור לנחלה כי מוכרח הוא שלא לחוש לא לנפלים ולא לזרע ולא לבן קיימא מת אם לא שיצא בן קיימא חי או ראשו חי שהבא אחריו בכור אף לנחלה לא הוי מטעם שאין שם בן בבנים שאינם בן קיימא אפילו שהם חיים ולא בבני קיימא כשהם מתים, ואם לאו שהדין כך יעקב לא היה נקרא בכור שנאמר בני בכורי ישראל שהרי לא היה בכור שנולד אחר כמה ביאות אלא ודאי הכי הוא כמו שאמרתי, וגם לא תאמר כמו שהבא אחר נפלים הוא בכור לנחלה יהיה גם בכור לכהן כי לא דמי שבנחלה אמר הקב"ה כי את בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגלוי וידוע לפניו שהבכור הזה הוא אחר כמה ביאות אלא שאין לחוש לא לנפלים ולא לביאות, וגם אין לומר הקרא כי את הבכור בן השנואה יכיר הוא מדבר כשנתעברה מביאה ראשונה דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואין לומר דמיעכה באצבע שזה הדין כולי עלמא לא ידעי והכח הגדול מיצחק דלא בעינן ראשית אונו ומיעקב אין להקשות כי לא בא למעט אלא רצה להיות דוגמא במדתו בשלימות, אבל בפטר רחם העטרה היא רח"ם העולם וכשהיא סגורה אין ברכה בעולם אבל בהיות הרחם פתוחה הברכה בעולם, ואין לומר בהיות הרחם פתוחה לגמרי אז וודאי נקרא פטר רחם והוא שיצא בן קיימא להורות ירידת הרחמים מן האדם הוא תפארת אלא אפילו פתוחה כל שהוא והם הנפלים נקרא פטר רחם והלא תראה השפעת הנצח שלא נקרא אדם דרך שם יורד, ושמואל אמר שאין הנפלים וכיוצא בהם פוטרים מכהן, והנה כוונתו כי כל שפע היורד בכ"י מן הנצח אינה רשאי להשפיע לעולם השפל אם לא שיבא לה מן אדם הוא תפארת ישראל או ליטול רשות וסבר שמואל שהיה דעת התנא אם היה בן ח' אף על פי שיצא ראשו חי הואיל ואינו בן קיימא אם כן אינו פוטר אך אפי' יצא רובו חי אף על פי שאינו בן קיימא פוטר וכוונתו הואיל שיצא רובו יש שם נטילת רשות ופטר רחם הוי, ואמרו לו בהיות ראשו חי פוטר כי זה החיות נטילת רשות הוא דאם כן שאינו פוטר לא היה יוצא חי, ואמרו ליה לשמואל בעבור שאינו בן קיימא ואין שם אדם עליו ע"כ בעינן כל ראשו חי שהוא פוטר אבל אם היה בו שם אדם כגון בן תשעה אפילו שלא הוציא כל ראשו אלא רוב ראשו פוטר כי שם פתוחה ההשפעה מתפארת ישראל הנקרא אדם, וכששמע שמואל את זה מיד שתק כי הבין וידע שהוא האמת וכן הדבר למעלה מ"מ הוכרח המקשן לומר תנינא הוציא ראשו אף על פי שהחזירו הרי הוא כילוד ונאמר בבהמה לומר לנו שלא ילמוד אדם מבהמה ולא בהמה מאדם והטעם כי הבהמה נפשה מעטרה והעטרה בזמן שישראל חוטאין נסתלק החימה והנה הרחם מגולה ואז הרחם שהוא העטרה אין לה קריאה עם האדם לקחת ממנו כח שהאדם היה חומה ונסתלק, וע"כ רחם של הבהמה מגולה אבל האשה נשמתה ורחמה מכוסה בהכרח ולכן אפילו שיצא הראשו הואיל והוא מכוסה אין לה דין פתוחה, וללמוד מבהמה לא אפשר כי זאת בחומה וזאת מבלי חומה, ומה שאמרת מאדם ובהמה תושיע ה' הכוונה הוא כך הואיל והעטרה נקרא בהמה ובזמן שישראל מיושרים יושיע ה' שהוא החסד האדם והבהמה שהם ד"ו פרצופים ויושיע להיות הבהמה גם כן אדם, ור' יוחנן וריש לקיש שנחלקו ברוב ראשו כשהוא בן קיימא שריש לקיש אמר בכור לנחלה ור' יוחנן אמר אף לנחלה לא הוי וכוונתם הוא כך שר' יוחנן סבר דחיות כל דהו והוא רוב ראשו בבן קיימא על כל פנים הבא אחריו אין לו דין בכורה כלל שהרי שם אדם עליו והנה יצא שפע התפארת עליו שנקרא אדם ועל שהוא חיות מעט מזה אין ראיה לדבר שפעמים יורד השפע מעט ופעמים הרבה, ומה יש לך לומר איך ניכר בהיות מעט ששם אדם עליו הוא שאביו כואב עליו כן הדבר למעלה אפילו שיורד שפע מעט מן האדם ויפסוק יש כאב באותו מעט, והקשה לו מעדות אשה שאין מעידין אם לא שיהיה פרצוף פנים עם החוטם ואמר ר"י לעולם יש הכירא במעט חיות ובמקום עם תכתוב עד לענין הנחלה אבל לענין אשה צריך עם החוטם שבנחלה בעינין היכר חיות ובחצי הראש יש היכר חיות אבל לענין עדות אשה בעינן הכרת אדם ובחצי הראש אין שם הכרת אדם ואינו משום חומרא, כי מאחר שאין הכרת פרצוף אדם בחצי הראש מה היתר הוא כי איך יודע שזהו בעלה ובעבור שאם האשה בעיגון הוא דבר גדול ועם הבעל הוא בשלימות כענין טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא לכן כולם נאמנים אפי' אשה ושפחה ועבד שהכל נהנים בהתחברות האשה עם בעלה, מאי אית לך לומר פרצוף בלא פדחת אמאי לא הוא בעבור שיש חסרון בראש שהפדחת הוא חיות הראש ובהיות הפדחת חסר המוח מופרד משם ואפי' שנים כשרים אין נכנסין להעיד כי אין שם השגת עדות וגזירת השם הוא שאין עדות למטה בהיות הפדחת חסר והנה צדקו דברי ר"י ולא כר' לקיש שסובר שהפדחת בלא פנים אין חיות ניכר שם לענין הנחלה, ואדרבא עיקר החיות הוא שם ולכן אין הלכה כר"ל, עוד אמרו שם היו לו בנים בגיותו ונתגייר ר"י אומר אין לו בכר לנחלה וריש לקיש אמר יש לו בכר לנחלה ר"י אמר אינו בכר לנחלה דהא הוי ליה בנים, ור"ל אמר יש לו בכר לנחלה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואזדו לטעמייהו דאתמר היה לו בנים בגיותו ונתגייר ר"י אומר קיים פריה ורביה ר"ל אמר לא קיים, ר"י אומר קיים דה"ל בנים, ר"ל אומר לא קיים דגר שנתגייר כקטן כנולד דמי, וצריכה דאי אתמר בהך קמייתא בהאי קאמר ר"ל משום דבגיותן לאו בני נחלה נינהו אבל בהא אימא מודה ליה לר"י כי לא לתוהו בראה לשבת יצרה והא עביד ליה שבת, ואי אתמר בהא בהא קאמר ר"י אבל בהא אימר מודה ליה לר"ל צריכה, תנן מי שהיה לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה עודה שפחה ונשתחררה עודה נכרית ונתגיירה ומשבאתה לישראל ילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, ר' יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שתפטר רחם בישראל, ילדה ממאן אי לימא מישראל שלא היו לו בנים מאי איריא גיורת ושפחה אפי' בת ישראל נמי אלא לאו מגר שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר וקתני בכור לנחלה, לא לעולם מישראל שלא היו לו בנים ואינו בכור לכהן אצטריך ליה לאפוקי מר' יוסי הגלילי דאמר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שתפטור רחם בישראל קמ"ל דלא, ת"ש היו לו בנים בגיותו ונתגייר יש לו בכור לנחלה א"ל רבינא ואיתימא רב אחא הא וודאי ר' יוסי הגלילי הוא דאמר פטר רחם בישראל עד שיפטור רחם בישראל ויליף איהו מינה דידיה, אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים, דאיעבר ממאן אילימא מכהן או מלוי מאי איריא לויה אפי' בת ישראל נמי אלא דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב, אמר ר' פפא דאיעבר מגוי ולא תימא למ"ד אין מזהמין את הולד אלא אפי' למ"ד מזהמין את הולד לוי פסול מקרי, מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר לעולם דאיעבר מישראל ושאני התם דאמר קרא פטר רחם בפטר רחם תלה רחמנא, תנן מי שהיה לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת ונשתחררה מעוברת וילדה היא וכהנת היא ולויה היא והאשה שכבר ילדה ומי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ואינו ידוע אם הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה מכלל שכהנת ולויה פטורה, דאיעבר ממאן אילימא דאיעבר מכהן ולוי מאי איריא כהנת ולויה אפי' בת ישראל נמי ואלא דאיעבר מגוי כהנת פטורה והאמר רב פפא בדיק לן רבה כהנת שנתעברה מגוי מהו ואמינא ליה לאו היינו דרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים וא"ל הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא דתנן לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מן המעשר ואוכלת אלא כהנת כיון דאיבעלה הוי ליה זרה, הניחא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר דאיעבר מישראל מוקים ליה בדאיעברה מישראל אלא לרב פפא במאי מוקים לה, לעולם בת ישראל דאיעבר מכהן ואמאי קרי לה כהנת דבנה כהן, איתמר כהן שמת והניח בן חלל רב חסדא אמר הבן חייב לפדות א"ע רבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות א"ע כל היכא דמת האב לאחר ל' יום דכ"ע לא פליגי דאין הבן חייב לפדות א"ע שהרי האב זכה בפדיונו כי פליגי בתוך ל' רב חסדא אמר הבן חייב לפדות א"ע שהרי לא זכה האב בפדיונו רבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות את עצמו דאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה, תנן נתגיירה מעוברת בכור לכהן ואמאי לימא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה, שאני גוי דלית ליה חייס, אתמר אמר ר' שמעון יאסוניא א"ר שמעון בן לקיש כהן שמת בתוך ל' והניח בן חלל הבן חייב לפדות א"ע שלא זכה האב בפדיונו מת לאחר ל' יום אין הבן חייב לפדות א"ע שהרי זכה האב בפדיונו, וכל מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וכו' בכור לנחלה הוא דלא הוי הא כפשוט שקיל, ואמאי ליזיל לגבי האי ולדחוהו וליזיל לגבי האי ולדחוהו אמר ר' ירמיה לא נצרכא אלא לבא אחריו והכי קאמר בכור לכהן והבא אחריו אינו בכור לנחלה, ולכתבו הרשאה להדדי וכ"ת מתניתין שלא בהרשאה והא מוקמינן לה לקמן בהרשאה מסייע ליה לר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה, וראה ר' למען השם המחלוקת איך נכנס בין שני קרובים ר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן אמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר והוליד כשהוא גר אינו בכור לנחלה שהבנים שהיה לו בגיותו נחשבים בנים וריש לקיש אמר אותן בנים אין נחשבים וכאלו לא הוליד דמי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, הראית דבר גדול וקשר חזק ואמיץ שיש לו לר"ל עם יעקב אבינו ואין יודע אם מסתייעא מיעקב או מסתייע ליעקב ואומר כי מה שנשא יעקב שתי אחיות והלא קיימו האבות אפילו עירובי תבשילין משום העתיד וא"כ גם האחיות בהיתר נשא דגר שנתגייר כקטן שנולד הוא וא"כ אם זה הדין עשה משום שנתבטל האחוה מהם למה נתעוררו חז"ל לומר על שנשא שתי אחיות לא קבר רחל במערה כי היה מתבייש מהאבות, רבון כל העולמים אדם שעושה כדין יתבייש ואם לדברי האומר לאו כנולד הוא נתבייש א"כ גם את עצמו לא יקבר במערה כי יאמרו האבות לך מאתנו כי עברת בשתי אחיות שהרי יצחק אביו היה בחיים והלך והגיד לאברהם ושמא תאמר אברהם לא היה לו באפשר להוכיחו כי יאמר לו יעקב ממך למדתי שנשאת את הגר והיא שפחה מצרית ואסורה לך, ואם ישיב לו אברהם מפני שהיה חשוך בנים יש לו ליעקב תשובה להשיב חדא דהוי ליה לקחת ממשפחתו ולא מצרית, ועוד אחר שהולידה שרה את יצחק מי התירו לו ששב ולקחה דכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה והיא הגר ובליקוחין האחרונים שב והזכיר גם הראשונים כי יאמרו העולם וכי עתה לבד לקחה לו פעמים רבות לקחה, והאמת שיש לו לאברהם לאמר שבראשונה ובשניה בהיתר לקחה שהרי גיירתיה ויש לו ליעקב לשאול עוד אחר שגיירתה ושחררת אותה הרי ישראלית גמורה היא ויצאה ממנה שם שפחה וא"כ למה קראה התורה הגר שפחת שרה והיא לא היתה שפחה וכן בהרבה מקומות ומי לא יקרע בגדיו בזה שהקב"ה התיר הגיורת שהיא הישראלית לקרותה שפחה, וחז"ל אמרו הקורא לחבירו עבד חייב נדוי ילמדו מקרא ולא ידברו בסברא אלא השכל מורה שלא דנו בסברא ומקרא אין ראיה כי לא נתגיירה וא"כ ינצל יעקב מתוכחת אברהם, אבל מאביו יצחק לא ינצל ואם הדבר כן מה לי שנתבייש וקבר את רחל בחוץ מה לי אם קבר את עצמו במערה יבריחנו יצחק ולא יקבלנו שם, וא"ל א"כ יבריח את אברהם על מה שלקח שפחה שאינו רשאי כי מערה של אברהם הוא שנאמר לאברהם למקנה, ועוד אברהם הוא אביו של יצחק אבל יעקב הוא בנו ואם הדין כן לא יקבלו שם כי יצוה שלא יקברוהו שם, ועוד עד שיתבייש משתי אחיות שנשא יתבייש מאביו משתי שפחות שנשא שהשפחה אסורה ואם אברהם לא היה לו בנים ולכן נשא שפחה להוליד ממנה כי ראה שהיה זקן ועברו ימיו מ"מ למה לא התפלל על שרה כי עקרה היא ואם לא ישמענו השם אזי ישא שפחה ושמא תאמר התפלל ולא נכתב בתורה הנה דברים בלא עדות אינן דברים ויצחק היה לו ללמוד מאברהם לישא אשה אחרת לא להתפלל שישנה הב"ה את מערכתה של רבקה ע"י תפלתו של יצחק ושמא לא היה באפשר לישא אשה אחרת לפזר כוחו בשתי נשים מטעם שהיה עולה תמימה מ"מ אלו נראין סבותיהן אבל יעקב שלא היה עקר לא הוא ולא לאה א"כ למה נשא את רחל, ולא די לו בזה אלא שמיהר לבא גם אל השפחות, ושמא תאמר כי צריך יעקב לקחת ד' נשים להביא י"ב שבטים נגד ד' רוחות העולם הדין עמך אבל היה לו לחזור אחר נשים אחרות ולא לעבור בשתי אחיות, ושמא תאמר כי לא היה מוצא אחרות הנה מצריות אלפים ורבבות ושמא תאמר יעקב מחמת טירדת עבודת הצאן שכח מ"מ יצחק אביו למה לא הזכירו בכתב או באיש עתי, והנה עולים ויורדים מארץ ישראל לחרן ואחר שנשאם למה לא הכריחו לגרשם אלא ע"כ הוא ואין לך פה להשיב שגר שנתגייר כנולד הוא ובהיתר נשאם והשפחות ג"כ נתגיירו ואם קראן שפחות אח"כ כדי ליחס בני הגבירות כי לעולם לא דמי ואין לומר די בשנים מאחר שבהיתר נשאם מה לך אפי' מאה והראייה שלא גרשוהו מהמערה וא"כ שכך הוא ר' יוחנן איך אינו ירא מהחמס אבל הוא חולק עם ריש לקיש שכולה מסייע ליה, ושמא ר"י אמר אעפ"כ לאו כנולד דמי ומה שלא גרשוהו משום כרחם אב על בנים הלא תראה שלא קבר רחל במערה מפני הבושה ולא אמר לבנו ליוסף האמת ואמר לו ע"פ הדיבור קברתיה שם ולא מצינו בשום מקום שהשם אמר לו לקברה בחוץ, ראה עתה ר' מעשה אבות הנקראים מרכבה ומחלוקת ר"י ור"ל זה אומר בכה וזה אומר בכה ואוי לאותן האחין אם יקח זה פי שנים הפסיד האח האחר שהרי אין בכר לנחלה מטעם שיש לו בנים בגיותו ואם לא יקח פי שנים יפסיד העני חלק בכורתו שהרי הוא בכר וגר שנתגייר כקטן שנולד הוא ולא די להם זה המחלוקת אבל בקשו לשלוח יד ולחלוק גם בפריה ורביה ולהוסיף מחלוקת על מחלוקת ולא אמרו כי נגרר מן המחלוקת ובא מן המעט הרבה ושלא לצורך אלא שאמרו צריכה והוא שאמרו דאי תימא בנחלה ה"א דווקא בנחלה פליג ר"ל ולא מטעם דגר שנתגייר וכו' אלא מטעם דבגיותן לאו בני נחלה נינהו אבל בפריה ורביה מודה ליה לר' יוחנן דהא עשה שבת בעולם ואי אשמועינן בפריה ורביה ה"א בפריה ורביה דווקא פליג ר"י דהא עשה שבת אבל בנחלה מודה ליה לר"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד הוא צריכה, הראית צריכה שאין לה טעם ולא ריח, אני אומר לא פליגי אלא בנחלה וכי קאמר ר"ל גר שנתגייר דווקא בנחלה שאין לגוים דין נחלה אבל בפריה ורביה שיש להם מצות פריה ורביה כענין ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו ובכלל זה נכללו אפי' בעלי חיים מדכתיב ויאמר להם וכל בעלי חי במשמע וכיון שגם הגוים בכלל פריה ורביה א"כ כשהוליד בגיותו יצא ידי המצוה ולא שייך לומר גר שנתגייר וכו' אלא דווקא בנחלה דלא שייכו אבל בפריה ורביה שייכו ולעולם מורה ליה לר' יוחנן בזה, אלא שהסופר ראה את המחלוקת בנחלה ולקח לו דמיונו שבכל דבר נחלקו וא"כ מחלוקת בפריה ורביה טעות סופר הוא דאס"ד דפליג ר"ל אף בפריה ורביה דקיים לשבת אפ"ה לא נחשב לו א"כ כ"ש בנחלה דלאו בני נחלה נינהו ולמה לי להזכיר פלוגתתן בנחלה מאי אית לך למימר עכ"פ הוכרח להזכיר גם המחלוקת של נחלה כי נהי מן המחלוקת של פריה ורביה אני שומע שסובר ר"ל שגם בנחלה אין לו בנים מק"ו דפריה ורביה אבל ר' יוחנן אימא מודה ליה בנחלה מטעם דלאו בני נחלה נינהו וא"כ כדי להזכיר גם מחלוקת של ר"י מוכרח לומר פלוגתתן גם בנחלה הדין עמו בזה, אלא שאין לו מנוחה דא"כ יאמר היה לו בנים בגיותו ונתגייר ר"י אמר יש לו בנים ואינו בכר לנחלה ור"ל אל יחלוק ואל יענה ומדחולק בפריה ורביה וודאי חולק גם בנחלה מק"ו ואין שום בריה
יכולה לומר דאינו חולק דהשתא במקום שיש לו דין שבת וקיום אמרת דלא כ"ש במקום שאין לו דין נחלה שיהיה לו זה הדין בבני גיותו ולא יחשבו לו בנים הבאים בגיותו ופטור מן הנחלה אבל מדאיצטריך לחלוק בנחלה אני אומר דווקא לשם חולק שאין לו שום סיוע אבל בפריה ורביה אית ליה סיוע דשבת ומודה ליה לר"י והמחלוקת של פריה ורביה טעות סופר הוא ותמחקנה כי משבש הדעת אבל אל תאמר צריכה, ועוד ארז"ל מי שלא היה לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה וכו' ילדה ממאן אילימא מישראל שלא היה לו בנים ואותו הבן הוא בכור לנחלה אמאי נקט גיורת ושפחה אפי' בת ישראל נמי שילדה מישראל שאין לו בנים הוה בכור לנחלה ואמאי נקט גיורת ושפחה אלא לאו מגר שהיה לו. בנים בגיותו ונתגייר וקתני בכר לנחלה וקשה לר"י ומשיב לעולם מישראל שלא היה לו בנים ודקאמרת למה נקט גיורת ושפחה אפי' בת ישראל נמי בדין הוא דלתני בת ישראל אלא אמר גיורת ושפחה לומר לך שאם ילדה בעודה שפחה ונשתחררה ילדה בעודה נכרית ונתגיירה הבא אחריו אינו בכר לכהן רק לנחלה לאפוקי מדר' יוסי דאמר בכור לנחלה ולכהן שלא נפטר ממה שילדה בעודה נכרית שהרי כתיב פטר רחם בישראל קמ"ל דלא כר' יוסי, ומה טעות היתה שנסתם פיו של מקשן ויאמר מי שלא היה לו בנים קתני סתם ובגר שהיה לו בנים בגיותו ונתגייר קאי ואמר שהוא בכר לנחלה ואינו כדברי ר' יוחנן ואמר שפחה וגיורת לאפוקי מדר"י הגלילי דאס"ד מי שלא היה לו בנים בישראל ולא בגר א"כ יאמר בפירוש ישראל שלא היה לו בנים, אלא מדאמר מי לא שנא גר ול"ש ישראל בכר לנחלה ולא לכהן קשיא לר' יוחנן ולאפוקי מדר"י הגלילי מה יש לך לומר לעולם ישראל ולא גר דאס"ד אפי' גר יאמר בפירוש גר שהיה לו בנים בגיותו וכ"ש ישראל אלא מדלא אמר גר שיבא ישראל בכ"ש ש"מ ישראל דווקא ולא גוי א"כ נשקול מי שלא היה לו בנים איך נראה דבר כולל או דבר שאינו כולל, ע"כ הוא הדבר הכולל מי שהוא לא שנא גר ול"ש ישראל בכר לנחלה הוי וקשה לר' יוחנן וגיורת ושפחה לאפוקי מדר' יוסי הגלילי, ועוד הקב"ה מטיל שלום והתנא מטיל קנאה ומחלוקת יאמר בפירוש או ישראל או גר, ולא די לו זה אלא שסותר דברי ר"י הגלילי דאית ליה קרא וכל פטר רחם ואם על קרא חולק מי יסכים על סברתו, ועוד אמרו ת"ש היו לו בנים בגיותו ונתגייר יש לו בכר לנחלה אמר רבינא הא וודאי ר"י הגלילי הוא דאמר פטר רחם בישראל ויליף מינה דידה שכשם שפטר רחם מישראל אבל בגוי לא קחשיב כן בני גוי לא חשיבי אלא הבא אחריהן מישראל, ולא די לו לר' יוסי הגלילי שהורס דברי תנא מישראל אלא שחומס שאר אחים בנחלה לומר יש לו בכר בנחלה ואי לא כתוב בישראל אומר אני בכר ואפי' באומות צריך להיות פטר רחם נוהג וגזירות הכתוב הוא כדין בכורות החמור שהוא גזירת הכתוב ת"ל בישראל, ועוד אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים ומקשה דאיעבר ממאן אי נימא דאיעבר מכהן ומלוי מאי אריא לויה אפי' בת ישראל נמי אלא דאיעבר מישראל למשפחותיהם לבית אבותם כתיב וחייב בה' סלעים, ומתרץ אמר רב פפא דאיעבר מגוי ולא תימא למ"ד אין מזהמין את הולד להמשיך אחר הגוי אלא אחר אמה א"כ בן לויה הוא ופטורה אלא אפי' למ"ד מזהמין את הולד להמשיך אחר הגוי ולא אחר אמו אפ"ה מצד אמו לוי פסול מיקרי וכיון ששם לוי עליו פטור מפטר רחם אע"ג דפסול הוא ולכן אמר לויה שילדה אדרבא יקשה לרב אדא בר אהבה ויאמר לו לעולם למ"ד מזהמין את הולד מחייב בפטר רחם כי אחר שאמר מזהמין אח הולד לאו לוי פסול איקרי אלא כשאר פטר רחם וחייב מכח עצמו דבישראל הוא ואין נפטר מכח לויה דמזהמין וא"כ לא תימא אפי' למ"ד אלא אימא לעולם קשה לרב אדא למ"ד מזהמין, ויש לי עוד בזה דקאמר שם מר בריה דר"י משמיה דרבא לעולם דאיעבר מישראל ומאי אית לך למימר למשפחותיהם כתיב וחייב שאני התם דאמר קרא פטר רחם היכא דפטר רחם בלויה הולד נגרר אחר אמו דפטרה רחם בישראל כתיב להפטר מה' סלעים אע"ג דאביו ישראל והתורה לא מחייב אלא פטר רחם בישראל, יתנשא הודו והדרו של אלהינו איך בלבל מר בריה דרב יוסף את כל העולם אם כן לדבריו יצאו לוים מכלל ישראל וא"כ ברוך יהיה שהוציא אותם מכל צער וא"כ שאינם בכלל ישראל יהיו פטורים מציצית פטורים מסוכה פטורים מכל המצות האמורים בתורה שהרי אין לך מצוה שיאמר בה לוי אלא ישראל והם אינם בכלל ישראל ולא הזכירם הכתוב אלא בעבודה וא"כ במה יזכו העניים אלא ע"כ לוים בכלל ישראל הם, וא"כ אמור לי כך א"א בשלמא שהיה אומר כל פטר רחם בלוים ישראל אינם בכלל לוים דהא יש מצות בלוים שאינן בישראל אלא אי אמרת כל פטר רחם בישראל לוים בכלל ישראל הם הכי יש מצוה שישראל חייב ולוי יהא פטור, א"כ אפי' שאומר ישראל לוים בכלל ישראל הם ומה לי פטר רחם בישראל ופטר רחם דלוים לעולם בתר אבות אזלינן דאי אביו ישראל אע"ג דאמו לויה חייב ואי אביו כהן או לוי אע"ג דאמו מישראל פטור הא לויה שנתעברה מגוי חייב ואם כן איך אומר דבפטר רחם תלה רחמנא, אלא ע"כ דמגוי פטור ואי הכי לימא הכי אמר רב אדא לויה שילדה מישראל פטור וכ"ש מגוי והשתא ומה ישראל דלית מחלוקת שהולד נמשך אחריו דכתיב למשפחותם לבית אבותם פטור גוי דאיכא מחלוקת לא כ"ש דפטור אלא מדכתיב לויה סתם ש"מ נתעברה מגוי ולא מישראל וש"מ מגוי פטור מישראל חייב וא"כ קשה למר בריה דרב יוסף דאמר לעולם בישראל, ועוד אמרו מי שהיה לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה המעוברת ונשתחררה המעוברת וילדה היא וכהנת, ונתערבו הבנים ולא ידעי היא ואשה שכבר ילדה, ואשה שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ואינו ידוע אם הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון בכר לכהן ולא לנחלה ומקשה טעמא דנתערבה של ישראלית עם לויה וכהנת לכן בכר לכהן הא כהנת ולויה שנתערבו פטורין, ואלא דאיעבר ממאן אילימא מכהן או מלוי מאי אריא כהנת ולויה שנתערבו אפי' בנות ישראל שנתערבו נמי פטורין אלא דאיעברה מגוי ובת ישראל דאיעבר מגוי ונתערבו הוא דחייבת הא כהנת שנתעברה מגוי ונתערבה פטורה והא אמר רב פפא בדיק לן רבא כהנת שנתעברה מגוי מהו ואמרינן לאו היינו דר"א דאמר לויה שילדה בנה פטורה מה' סלעים ואמר לן הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא דתניא לויה שנישבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלתו, אלא כהנת כיון שנבעלה אתחלל קדושתה והוי לה זרה ולעולם לאו היינו דרב אדא וא"כ כהנת שנבעלה ונתעברה מגוי מאי הוא, הניחא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר דאיעברה מישראל פטורה דבפטר רחם תלא רחמנא ומוקים לה להא נמי שנתעברה מישראל ולכן הוא חייב הא כהנת ולויה שנתעברה מישראל פטורה, אלא ר"פ דאמר לויה דאיעבר מגוי פטורה במאי מוקים לה להא דאיתעבר מגוי וטעמא דישראלית היא ולכן חייב הא כהנת פטורה והא בדיק לה רבא, ונראה שהוא כדין וכהלכה דחייב, ומשיב לעולם בת ישראל דאיעבר מכהן והכי קאמר ילדה היא ובת ישראל שנבעלה לכהן חייב, ואמאי קרי לה כהנת משום שבנה כהן ונגררת אחר בנה ונקראת גם היא כהנת משום בנה ויאמר לו כשאומר הא כהנת ולויה פטורין דאיעבר מכהן ומגוי ומכהן פטורה דהא כהן הוא ומגוי דלא דמיא ללויה שנתעברה מגוי דהתם קיימא קדושתה, והכא נתחללה קדושתה והמשנה יעמוד כמו שהוא ואמור היא כהנת ממש, ועוד אמרו איתמר כהן שמת והניח בן חלל ר"ח אמר הבן חייב לפדות את עצמו רבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות א"ע, מת לאחר ל' יום דכ"ע ל"פ שאין הבן חייב לפדות א"ע שהרי זכה האב בפדיונו, כי פליגי בתוך ל' ר"ח אמר הבן חייב לפדות א"ע שלא זכה האב בפדיונו רבה בר"ה אמר אין חייב לפדות א"ע דקאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה: