ספר הפליאה/שעד
ד"ה עוד אמר שם כתב לכהן שהוא חייב לו[עריכה]
עוד אמר שם כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים בנו אינו פדוי אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומה טעם אמרו אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות וכן אמר רב ששת בנו פדוי לכשיתן, תני תנא קמיה דר"י בנו פדוי לכשיתן א"ל זו דברי ר' יוסי בר יהודא סתימאה ואמרי לה זו דברי ר"ש בן אליעזר סתימאה אבל חכמים אומרים אין בנו פדוי וכן הלכתא דאין בנו פדוי, שמע ר' מה רעה עשה השטר אע"פ שנתן הכסף לא הועיל ושמא דעתם הוא ששב הפדיון הזה על השעה שנתן השטר וכאלו מהאי שעתא היה הפדיון ולכן לא נפדה והאומר גזירה הוא סובר עתה שנתן הכסף הוא הפדיון וכוונת החכמים הוא כי הכהן בשעת מתן השטר שם כוונתו בשטר לשמרו ולהחזיקו שלא יפסד ואפי' עתה שנתן הכסף שב במחשבת השטר ולכן אין בנו פדוי כי החזיק השטר למפרע שהיה רוצה להתישו ולהחלישו והדין עמהם, והאומר בנו פדוי סובר כי במתן הכסף נתבטל כוונת השטר וחוזקו וכאלו עתה הוא התחלת הפדיון, וגם במתיבתא דרקיע הכי הוא דאתיא מהמדה הנקרא אמת מ"מ אלו ואלו דברי תורה הם וגם אם רצה הכהן לתתם במתנה שפיר דמי דמתן הכהן פדיון גדול, ועוד ארז"ל תנינא להא דתנו רבנן נתנם לעשרה כהנים בבת אחת יצא, בזה אחר זה יצא, נטלו והחזירו יצא, וכן היה מנהגו של ר' טרפון שהיה נוטל ומחזיר וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו, הלכה זו ותו לא אלא אימא אף הלכה זו, וראה כוונתם איך היו מדקדקים לקרב הסלעים עם הכהן ואח"כ להחזירם ולמהרם עם השפע מלאים ואיך שכחו החזרה והמתנה וכל הדינים האלו במקומם יתבארו בע"ה עד שלא יפתח אדם פיו בהם לדבר ולהרהר אחריהם כי אלו מעט מן המעט, ואגב גררא אלו מצות שאדם חייב לעשות לבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה מנלן כתיב ולמדתם אותם את בניכם, וראה באמת שהתורה שבכתב והוא הבן נכתב מתורה קדומה והוא האב, אך תורה שבע"פ היא כנסת ישראל אין צריך למילף כי היא תחת הבן וע"י הבן מתברכת מ"מ הבן צריך למילף לעצמו לעורר עליו רחמים מחכמה עלאה וזהו שנתעוררו חז"ל להרמיז בדבריהם ולומר והיכא דלא אגמריה אבוהו מחייב איהו לאגמורי לנפשיה שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, ואיהי מנלן דלא מחייב למגמר דכתיב ולמדתם קרי ביה ולמדתים כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד, ומנין שאחרים אינם מצווים ללמדה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם, ואיהי מנלן דלא מחייבה למיגמר דכתיב ולמדתם כל שאחרים מצווים ללמדם מצווה ללמוד וכל שאין אחרים מצווים ללמדם אינה מחויבת ללמוד, והכוונה אחר שניתנה תחת הבן אין האב מוכרח עליה אלא על הבן, וא"ל אחר שמקבלת מן הבן הוא תורה שבכתב והיא מבארת דבריו כי אין מתיבתא דרקיע משיגים מה שלמעלה. ממנה א"כ ילמדו התורה שבע"פ דא"כ אתה מפרידה וקובע לה מקום ואין ללמדה תורה שבכתב ותורה שבע"פ כמו שהוא למעלה כי הכתב לבן והיא תחתיו מ"מ אין מעכבין, וללמד היא את בנה זהו הדבר שאינו לעולם שהאשה אין לימודה מגעת בבן מ"מ הרשות בידה אבל אין חיוב, והרשות בידה מטעם שעוסקת למעלה בתורת הבן לבאר דבריו. עוד ארז"ל שם תנו רבנן הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר"י אומר אם היה בנו זריז ומעולה ממנו ותלמודו מתקיים בידו הוא קודם לאביו. וראה והבן שדבריהם אמת ועליהם אין לפרכס שהרי תורה שבכתב נקרא גם חסד שנאמר ותורת חסד על לשונה. ותפארת יאמר בו בן החסד כי החסד אב ההיקף, וראה והבן שהחסד והת"ת יוצאים מתורה קדומה וא"כ שניהם רוצים ללמוד ותורת חסד קודם שהוא האב היכי שרוצה בתורה קדומה ואמר ר"י אם הבן זריז ומעולה ממנו כוונתו אם תפארת ישראל הוא אוהב לקבל התורה מתורה עלאה יותר ממה שאוהב האב שהוא החסד שהבן הוא הת"ת זריז וממולא מן הפחד וזהו ותלמודו מתקיים בידו שאותו שפע הבא אליו מן הפחד יורד בידו הוא כ"י ורוצה ללמוד מחכמה עלאה כלומר לקבל שפע מן שם להתיש החריפות. הוא קודם לבנו שכל זריזות וחריפות מוליד כעס והכעס מן הפחד וזהו כל מאן דמרתח אורייתא דמרתח ליה, ואין לומר אדרבא לא יוסיף ללמוד פן יוסיף אליו הכעס והנה רעה בבן אינו כן כי תוספת הלימוד הוא בקיאות והבקיאות מתורה קדומה וזהו הוא ללמוד להיות בקי ובנו ללמוד להיות בקי הוא קודם לבנו ואומר ר"י אם בנו זריז ומעולה ומבקש הבקיאות מחכמה עלאה מצד החריפות בנו קודם ואביו אין צריך לבטל לימוד בנו שהוא חריף עבור האב שאינו חריף כי הוא למעלה מן הפחד, וע"כ צריכין הדברים לעשות למטה כדי שיעשה גם התעוררות למעלה. וראייתו של ר"י ממעשה דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוהו לקמיה דאביי והנה שקדם את בנו בסברו שהוא חריף ממנו וכי אתא חזייה דלא הוי קא מחדדי שמעתתיה א"ל תוב את דאנא עדיפנא ממך ואתה אינך יכול לבקיאות וכשאבא אני לבקיאות תתברך גם אתה וכוונתו לעורר רחמים על החסד וממנו יתברך גם תפארת ישראל לסוף הלך במתיבתא דאביי שמע אביי דקא אתא הוי מזיק בי מדרשא דאביי דכי הוי עיילי אפי' ביה תרי אף ביממא הוי מיתזקי ואמר להו אביי לא ליתוב ליה אושפיזי אפשר דמתרחיש ניסא על בת בההוא בי רבנן אידמי ליה כתנינא דז' רישין נפל על אפוהי וכל כריעה דכרע נתר חד רישא למחר אמר להו אלולי דאיתרחיש ניסא סכנתין, ראה ר' כמה היה אביי אכזרי בלי רחמים ואביי ורבא כל דבריהם באפשר ודלמא הם. דההוא גברא דאזיל גביה רבא וא"ל אמר לי מארי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך וא"ל רבא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דהאי גברא סומק טפי וחייבו ליהרוג בדלמא מי הרגו לזה לאו רבא הנותן עצה בדלמא ולא היה יותר טוב לומר איני יודע, וכן אביי אפשר דמתרחיש ניסא ואי לאו אתרחיש ניסא מי הזיקו לאו אביי דדן באפשר, ושמא אביי קים ליה א"כ למה אמר אפשר ואביי למה למד שם ושמא ינזק אחד מן התלמידים וא"כ איך היו נכנסים ויוצאים הנכנס תחלה עד שיכנוס חבירו ינזק וכן היוצא אחרון ושמא שער גדול היה שהיו נכנסין ג' ויוצאים ג' בפעם אחת. והכוונה הוא שלעולם מזיקים שכיחים בי מדרשות וכן הדבר למעלה כל כוחות החיצונים כולם מסבבין למתיבתא דרקיע שמחמת לימודם מעוררים השפע ונהנים גם הם ועל שעם הישיבה שלמטה תורה שבע"פ ע"כ באים שמה בדוגמתן למעלה וזהו שאמרו תלמיד חכם צריך שמירה דבזמן שהוא עוסק תורתו משמרתו ובזמן דלא עסיק מסבבין ליה ותלוי הדבר בזכותו אי ליכא אנשים עמו, ואביי היה חכם גדול והכיר בר' אחא בר יעקב שעכ"פ יבא כנגדו המזיק וידע שיוכל באמת לבטלו בתפלתו אך בלא תפלה היה אצלו ספק. וראה והבן שזה הוא מהניסים הנגלים שראוהו הרבה פעמים ומאז לא ראוהו יותר וא"כ נס מפורסם הוא אם לא שהסמיך גאולה לתפלה ובכל כריעה היה מוריד כח מן הגואל והיה מתיש כחו מדוגמת של זה המזיק עד שנחלשו כל כוחותיו למעלה. וראה והבן שבא המזיק בכל כח מההיקף החיצון על שהיה כלול מתוקף הדין וע"כ הוכרח ר' יעקב להתפלל ולכרוע אבל ביום בלא תפלה היה מחלישו ואי לאו דידע אביי זה לא היה מניחו כי היה נכנס ערב בעדו ומאין לו לאביי שהקב"ה יתננו ביד רב אחא בר יעקב, ואין לשאול א"כ אביי למה לא התפלל עם כל בני הישיבה לבערו משם דאביי סבר הסומך על הנס אין עושין לו הנס אבל רב אחא בר יעקב ידע באמת שעושין לו. ודע באמת שאביי אמר הסומך על הנס אין עושין לו נס אבל מי שעושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, ורב אחא בר יעקב גדול היה בעיון תפלה אדרבא הוסיף זכות. עוד אמר שם ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה ואם א"א לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ור' יוחנן אמר רחיים בצווארו ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו לבני ארץ ישראל ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ולבני בבל ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה. ודבר תימה הוא ושברון גדול הוא זה שאם ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה אם ידע לקיים שניהם שפיר ואי לא ידע הנה שביטל מפריה ורביה ועתיד לחזור עכ"פ שאינו דוגמא עליונה כי הוא בלא בנים והנה ילך לו להתאכסן במקום דלא ידע, וראה והבן שתורתו רעתו ושמא תאמר כי תורתו משמרתו ולא ימות אני ראיתי אנשים גדולים שלא נשאו ומתו וגם ישא אשה ויטרד במזונותיה ולא ילמד ובמה יזכה לעוה"ב שלא יחזור, ואם תאמר שיכול לעשות שניהם ה"מ למי שיוכל, למי שאינו יוכל מה יעשה אלא ע"כ להפסיד אחד ואותו הפסד מפסידו ומה יהיה עליו. ודע ר' שאין להם שום מחלוקת בשום ענין רק כדי להעמיד האדם להיות בדוגמא העליונה ור' יהודה אומר בא"י בזמן שישראל שרוין על אדמתם ישא אשה כי האשה הרוחניות היא עם תפארת ישראל וכשיעשה הדוגמא אז יעורר השפע עליהם והנה קיימת כל העולם ועצמך, וא"ר יוחנן אין זה הדבר בחוץ לארץ כי רחיים בצווארו כלומר השפע היורד בעולם מכוחות הטומאה. ואם ישא אשה תחלה הנה החזיק האשה הרוחנית החיצונית לקבל ממנה אבל אל יעשה כך אלא ילמוד לעורר השפע בזאת התורה ואח"כ ישא אשה, והנה הוא בשלימות כי הודה באמת על האמת נכון וטהור ואם לא ישא לגמרי ובלבד שלא יוציא כוונתו מלימודו כלל כעין בן עזאי הרשות בידו, האמת ידע שצריך קיום והוראה גם בפריה ורביה והנה דבריהם סתומים ולכן שב ואמר ולא פליגי הא לן והא להו וגלה מעט, ואם על האשה כשרה טהורה ונקיה ואם באולי חלק מנפשו שירד עמו מן השמים צריך האדם לדקדק מתי ישאנה ואימתי ק"ו שפחה או פנויה שהבא בשפחה היא הקדישה שמכניס הפלגש ולא זה לבד ימחה שמו מספר החיים אלא שמעיד עדות שקר לעצמו שהאיש משפיע בקדישה בלא אמצעי ואין הדבר כן שכל חיות הקדישה הבא מפנים הוא ע"י האשה ואוי לאותו אדם ולבניו ולכל אשר לו וי ואוי לאוכלין מפתו והנהנין ממנו ואוי לשכניו וכל הרואים אותו בכל שעה ורגע וי ואוי השוכנים תוך ארבע אמותיו כי טמא חותם הקודש בקדישה ימחה שמם וזכרם המוצאים היתר מן יהודה שבא על תמר בסברו שהיא קדישה ומה למלך עם הדיוט כ"ש שהקב"ה זימן לו את תמר, והנה תמר היתה צריכה בהכרח כח וממשלה מן המלך והמלך ימשול בה, יכריתם השם אותם שעושים דמיונות ומדמין שלא כדין והורסים התורה והנה הוכחה בדבר שאם היתה הקדישה אסורה למלך יהודה לא היה מבקש לבא עליה חלילה וחלילה. וא"ת שיהודה ביקש לעבור כי היצר נצחו א"כ לא היה נכתב בתורה שיקח אדם דמיון ממנו להפסד אבל עתה שכתוב מעשה דיהודה וחזר וכתב לא יהיה קדש בבני ישראל וקדישה בבנות ישראל יש לנו לדעת כי לא דבר רק הוא ולכן אמר ולדבקה בו דבר שלא אפשר אלא הדביקות הוא שיחזור לבקש אחר דברים הנסתרים בתורה והנראים הפכים והם באמת אינם הפכיים, וא"ל א"כ לא יכתבם כי הדבר מוכרח ואתה תשתדל להשיגם ועד שתמלא את גופך דברים סרוחים ותזיין בגופך בגדים יקרים וטובים ולמחר תפשוט אותם בבושת פנים למה לא מלאת נפשך סודות נעלמים ודרכי התורה המיושרים והם הם המלבושים היקרים ישפוט השם על האדם ששמח בממונו ובבגדיו על התכלית כי יצרו מפתהו וסובר שאין לו אחרית ולעולם יחיה כן יאבדו כל אויבך ה'. וגם ראה ר' והבן רעה גדולה שעושין בועלי הפנויות בסברם שאין איסור בדבר ואם היה יודע שגחלים חותה על ראשו היה בוחר ליטבע בים מלבא בפנויות כי הוא מעיד שדוגמתו הפוך מבלי בעל וימחה שמו של זה ג"כ אע"פ שהיא פנויה מ"מ לא ניתנה להפקר ותועבת השם גם שניהם, וכל בר ישראל יתרחק מהם פן יטעום גם הוא מאותו האיסור ויכנוס ערב בעדו לרעה רק תתרחק ממנו ותתחבר עם האיש שנשא אשה בקדושין וחופה ושומר הברית כי עליו נאמר ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, א"ל בני ברוך שהחזירך וכמה הראית כחך הגדול וחזק. ושמא יבא הזמן שקויתי גם אני ואז תראה סודות אלהים באיזה דרך הם, א"ל א"כ נראה לך רבי שנעלם ממני דבר ממה שאמרת עד הנה. וממה שתאמר עד הסוף והתכלית הנני בחנני ונסני א"ל א"כ מהו על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, א"ל כבר אמרתי א"ל לא אמרת דבר, א"ל ר' דע לך הדבר שירדתי לסוף דעתך ושמעני. דע לך שמלת על רומז בכת"ר עליו"ן הוא שנאמר ותתפלל חנה על ה'. ומלת כן בת"ת הנקרא איש הוא שנאמר ה' איש מלחמה ועל שמלת כ"ן הנעלם שלו סינ"י כ"ף נ"ן והם אותיות שאינם מצטיירים ועולים ע', והע' מצטייר נ' ו' ז' עטרה ת"ת ויסו"ד והנה הכל במלת כ"ן, ואמר הכתר הנקרא ע"ל למדה הנקרא כן. יעזוב איש את אביו ואת אמו הם חכמ"ה ובינ"ה ודבק באשתו היא סינ"י הכלולה עמה בכח וישגיח בה כי זה הוא רצון המלך שהוא על ורצון האב והאם, ויתברכו הכל בק' ברכות זהו ע"ל העולה ק' שמשם הק' ברכות יורדות אבל אין עזיבה ממש, והנה ר' הלואי שיהיה לך פה לדבר כי רוב שנים יודיעו חכמה ואם תמלא מלת יעזב יו"ד עי"ן זי"ן בי"ת הנעלם עולה תק"ם זהו אע"פ שאמרתי לך יעזוב מצד אחד לבקש מן על הגוזר תקום מפני שיבה, כלומר אפ"ה הקימה והכח אשלמנה לך גם ע"י השיבה הם האבות: