ספר הפליאה/שפט
ד"ה ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ[עריכה]
ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן. נסתלק מן הפנים שאינם מאירים כי ה' שם וישב בארץ נוד שעמד במקומו קדמת עדן הוא ת"ת ישראל להיות בידו כל דבר בעולם השפל כי המליכוהו למלך על ו' קצוות, וקין הגשמי יצא מלפני ה' פטור לשעה שלא יהרגהו הדין וישב בארץ נוד שהשלים עם הארץ שלא להרגו, קדמת עדן ולא אמר וישב בארץ נוד מלא בו' לומר לך שנתכפר מלת נע וישב בנד עד בא הזמן להנקם ממנו ובעבור שעתיד קין לחזור ולהודות במה שקלקל על כן עולה שמו יהו"ה כענין י' פעמים ה' ה' פעמים י' ו' פעמים ה' ה' פעמים ו', ואם תחלוק שמו הוא עולה פ"ף מדת הדין הרפה והקשה ולומר לך שעד סוף השמטה משם מתנהג ומתחזק, והנה עשירית פ"ף עולה ו"י והנה ו"י בא"ת ב"ש הוא ו"ף י"ם הרי פנו, הפ' אין למלאותו כי האות הנעלם שלו אינו נקרא, אבל המ' תמלאהו כי הנעלם שלו נקרא. וא"כ הוי לו ו"ף י"ם פ' ומ' ומ' הוא פ' והנה פ"ף לומר לך שהויה מפ"ף בא וקין ששב בתשובה זהו תשובתו שהניח אביו ואמו זקנים תשי כח והלך ומי יאכילם ומי יכניסם ומי יוציאם ואם תאמר עדיין חזקים הם הדין עמך מ"מ במה יתנחמו העניים שהם אבלים מהבל והניחם גם זה והלך לו וא"כ עליהם היו כולנה ואוי לקין בעל התשובה. ושמא חשב העני פן יבא לכלל הכעס ויבא להכות אביו או אמו ויתחייב חנק ותחת שלש לא יוכל שאת חנק הריגה בליעה. ומנלן דמכה אביו ואמו בחנק דכתיב מכה אביו ואמו מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק, ומנלן דבהכאה לבד חייב אפי' בלא מיתה דכתיב ומכה איש ומת, וכתיב והוכה ומת ש"מ כל היכא דאיכא סתם הכאה הוא בלא מיתה ואצטריך למכתב מכה איש ומת ואצטריך כל מכה נפש דאי כתב רחמנא מכה איש ולא כתב כל מכה נפש ה"א איש דבר מצוה אין, קטן לא, כתב רחמנא כל מכה נפש, ואי כתב כל מכה נפש ולא כתב מכה איש הייתי אומר אפי' נפלים במשמע כתב רחמנא מכה אישי וצריכא. ראה עתה ר' חרבן העולם שזה העני לא המית אביו ואמו ימות בחנק והתורה לא אמרה כן כי אמרה מכה אביו ואמו סתם כדי ללמוד ממקום אחר כי נלאה לכתוב בכל מקום הכאה ומיתה וא"כ כתבו סתם נאמר כאן מכה אביו ונאמר להלן מכה איש ומת מה התם הכאה שיש בו מיתה אף כאן הכאה שיש בו מיתה אבל הכאה שאין בו מיתה לא יענש אותו העני במיתה רק בעונש אחר. וא"ת מה הפרש בין אביו לאחר יעשו הפרש באביו ימות במיתה חמורה ובאחר במיתה קלה ועכ"פ אני רואה ר' שתעשה לי אלף רעות ואלף הפוכים לא יעברו לפני לכלום כי תוכל להשיב ולומר ולא ישמיענו רק באחר וכ"ש באביו יש לי להשיב דאצטריך לאפוקי מן המ"ד עונשין מן הדין קמ"ל דאין עונשין מן הדין, ועוד תוכל להשיב לי שאיני יכול ללמוד ג"ש ממכה איש ומת מטעם דכתיב כל מכה נפש ומת וה"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין שתי תשובות בדבר חדא דמלמדין ואפי' אין מלמדין והכתיב והוכה ומת דה"ל ג' כתובים ואליבא דכ"ע מלמדין שאלו רצתה התורה דאין מלמדין היה די בשנים אלא מדאצטרכו ג' ש"מ שאין להם דין דאין מלמדין אלא לצורך דבר אחר נכתבו ולכן בא הג' ולעולם מלמדין, וא"כ במקום שלא המית לא ימות העני כי אין עול כתיב, מה יש לך לומר גז"ש שאינו מופנה שכ"א אין מופנה דאצטריך לגופיה א"כ אני אדון בענין אחר נאמר כאן מכה איש ונאמר כל מכה נפש הצד השוה שבהם הכאה שיש בו מיתה אף אני אביא מכה אביו הכאה שיש בו מיתה, ועוד מה זה שארז"ל אצטריך מכה איש ואצטריך כל מכה נפש ולמה איצטרכו יאמר מכה נפש איש מות יומת דבשלמא אי היה כתב מכה איש נפש מות יומת הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש ונפש ואע"פ שגם זה טעות גדול הוא לאמרו אפ"ה אני מסכים כי לא בעל דברים אנכי, אלא יכתוב מכה נפש איש שומע אני אפי' קטן. איש ולא נפלים מה יש לך לומר מכה נפש איש נפש של איש א"כ אני משיב נפש מאי אצטריך אם שניהם באיש יאמר איש לבדו אלא מדאצטריך נפש אפילו אשה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס במשמע, ואצטריך איש ולא נפלים ואל ירע בעינך שאם תמצא לומר לי בזה תירוץ דחוק אני ארויח כמה אותיות בתורה השוים כל העולם כולה, ועכשיו אכך מכה אשר לא יוכל להרפא יכתוב קרא כל מכה נפש ולא נפל מות יומת כדי שארויח י' אותיות והם כל העולם, ועתה הכל ידוע ומובן כל מכה נפש איש ואשה וקטן וטומטום ואנדרוגניס ובעבור שנכללים בה גם הנפלים יאמר ולא נפל ואל יאמר מכה איש ומת מות יומת, והנה שאני מחליף ו' אותיות בי"ו אותיות היש אונאה גדולה מזו ועכ"פ אני מכירך ר' שלא תניחני לנוח כי תאמר לי אם היה אומר ולא נפל הייתי אומר ההורג נפל עובר בלאו לכן לא אמרו לומר לך דאפי' בלאו אינו עובר והשתא אצטריכו שניהם כזה מוכרח אני לשקול איזהו יותר טוב או להרויח י' אותיות בתורה וילקה הוא. או להפסיד האותיות בכדי שלא ילקה, וא"ת להפסיד האותיות ולא ילקה אדרבא אני אומר ארויח האותיות וילקה ותרתי טיבותא איכא הכא חדא ריוח האותיות ועוד שיתכפר עונו של זה דנהי שאינו חייב הריגה מ"מ מלקות יתחייב על שציער הנפש כדי שיתכפר, עכ"פ תוכל לומר שהתורה עצמה מדאצטריך לכתבה ש"מ יותר טוב להפסיד האותיות ממה שילקה שאם לא תאמר כן א"כ אמאי אצטריכו, אדרבא אני אומר המשקל בידי ניתן וארויח האותיות וילקה, וא"ת למאי אצטריכו אני אומר חסרון ידיעה יש כאן, ועוד אמרו שם שזה חומר במקלל מבמכה שמקלל לאחר מיתה חייב והמכה לאחר מיתה פטור, ת"ר אביו ואמו קלל לאחר מיתה שיכול והלא דין הוא אחר שחייב במכה וחייב במקלל ומה המכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך לא חייב בו לאחר מיתה מקלל שלא עשה בו שלא בעמך כבעמך א"ד שלא חייב לאחר מיתה הניחא לר"י דמייתר ליה קרא אביו ואמו אלא לר' יאשיה מא"ל. דתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות טומטום ואנדרוגנוס ת"ל אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו, אביו ולא אמו אמו ולא אביו מנין ת"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחת ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו נפקא ליה ממקלל אביו מות יומת, ואידך האי מבע"ל לרבות טומטום ואנדרוגניס ותיפוק ליה מאיש איש דברה תורה כלשון בני אדם, וליתני נמי חומר במכה מבמקלל שבמכה עשה בו שלא בעמך כבעמך משא"כ במקלל קסבר לא מקשינן הכאה לקללה. ראה ר' והבן דבריהם ותמה אביו ואמו קלל לאחר מיתה שיכול הואיל וחייב במכה וחייב במקלל מה המכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך לא חייב לאחר מיתה מקלל שלא עשה בו שלא בעמך כבעמך אינו דין שלא חייב לאחר מיתה ת"ל אביו ואמו קלל לאחר מיתה. ועתה ר' יש לך לרקד ומה קללה שלא עשה בו שלא בעמך כבעמך חייב לאחר מיתה הכאה שעשה בו שלא בעמך כבעמך א"ד שחייב לאחר מיתה וא"כ קשה לתנא שאמר המכה לאחר מיתה דפטור. מה יש לך לומר מקלל ממכה יליף אי לאו קרא דאביו ואמו קילל אבל מכה ממקלל לא יליף לחייב לאחר מיתה אני שואל בזה מ"ש דהאי יליף מהא והא לא יליף מהאי. ועוד למה לא עשה מקלל שלא בעמך כבעמך שהדין נותן מק"ו דמכה. ומה הכאה שלא השווה אותו למקום עשה בו שלא בעמך כבעמך מקלל שהשווה ברכת אב ואם לברכת המקום לא כ"ש שיעשה שלא בעמך כבעמך ואם הדין נותן כן מה סיבה היה ונתקלקל והלא הדין של קיום ולא של הריסה הוא. ועוד נאמר מה מקלל שהשוה למקום לא עשה שלא בעמך כבעמך מכה שלא השווה א"ד שלא יעשה בעמך כבעמך. ועוד שב ואמר הניחא לר"י דמייתר ליה קרא אלא לר' יאשיה שלא מייתר ליה קרא מאי איכא למימר דר"י סבר אם קלל אחד מהם חייב א"כ אביו ואמו קלל ל"ל אלא לאחר מיתה ור' יאשיה אמר אי לאו אביו ואמו קלל הייתי אומר אינו חייב עד שיקלל שניהם לכן אמר איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו ואמר אביו ואמו קילל שניהם לומר או זה או זה. ואחד לאחר מיתה ור' יאשיה כ"כ גדול היה רבו של ר"י יאמר כדברים האלו א"כ טעמא דכתב רחמנא קרא יתירא הא לאו הכי ה"א אינו חייב עד שיקלל שניהם א"כ יחדיו דכתב רחמא גבי חרישה למה לי וכ"ת אצטריך לרבות היושב והדש והמנהיג. עתה פנית לי השער להכנס כי אדרבא אני אומר הדש והמנהיג והיושב פטורים ויחדיו למה לי לגבי חרישה, אצטריך שלא להתיר חרישת אדם וחמור דאי לאו יחדיו ה"א אין לי אלא שור וחמור שאר בהמה חיה ועוף מנין ת"ל לא תחרוש מ"מ א"כ למה נאמר בשור וחמור בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם וכדי שלא תתיר זה אצטריך יחדיו לומר לך יחדיו מ"מ ואפי' אדם ושור ושאר בהמה חיה ועוף. ועוד בשלמא יחדיו דכתב גבי חרישה לא אצטריך דע"כ הוא בא לומר לא תחרוש בשור וחמור שניהם יחדיו קאמר דאי לא תימא הכי במה יחרוש אם לא יחרוש בשור או בחמור. ומשום דלא אפשר לחלקם אייתר מלת יחדיו ודרשי ליה לענין אחר אלא הכא דאפשר לומר או אביו או אמו א"כ שהוא כדברך היה מן הדין לומר יחדיו, אלא ע"כ מדלא אמר או זה או זה קאמר. ועוד דשם אמר שור וחמור ולא שור ואדם למה יצטער העני עם השור והלא קרא צועק לא תחרוש בשור וחמור יחדיו לא תחרוש כלל בשור וחמור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא מה יש לך לומר יחדיו חזר וכלל אין הכי נמי אלא שהדש והיושב ומנהיג פטור, ומ"מ ר' יאשיה כחו גדול וחזק ולא יניחנו לנוח כי יאמר לנו מדאצטריך לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו משמע שיחדיו מיותר מטעם שצמר ופשתים יחדיו משתמע דאיך תאמר ע"כ הוא בא לומר שניהם ויחדיו אצטריך לומר לנו חיבור ע"י דבר אחר הוי חיבור כר' חנינא דאמר לא יקשור סרק של צמר וסרק של פשתן לחגור בו מתניו אע"פ שהרצועה באמצע. ונראה עורות התפורים בפשתן בטליתות של צמר אסורות דחיבור ע"י דבר אחר הוי חיבור וכי פליגו רבנן עליה דלא הוי חיבור אומר אני בקצתו אבל בכולא לא, סוף סוף מה לשם שניהם אף כאן שניהם דהיינו אביו ואמו חייב אין לו דין בזה כי אני אקשה בענין שיסתתמו כל טענותיו ואומר טעמא דכתב רחמנא אביו ואמו קלל. הא לאו הכי הייתי אומר עד שיקלל שניהם הדין עמך כי ו' ואמו מוסיף מ"מ עד שיכתוב אביו ואמו קילל יכתוב את ויאמר ומקלל את אביו ואת אמו מי לא תנן את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר ואמרינן אתא את והפסיק הענין הני בארבעה עשר והני בחמשה עשר. ה"נ אתי את והפסיק מה יש לך לומר אותו ואת בנו יוכיחו דכתיב ואת ואפ"ה עד שישחוט שניהם ביום א' וה"נ עד שיקלל שניהם וא"כ עתה החזקתני את דכתב רחמנא לגבי אותו ואת בנו למה לי, והכא נהי שמלת את אינו מתוקן מ"מ יכתוב ומקלל אביו או אמו וע"כ הוא או זה או זה היאך טרח קרא וכתב אביו ואמו קלל במקום או אחד אלא מדקא טרח קרא ומקלל אביו ואמו או זה או זה משתמע. אביו ואמו קילל לאחר מיתה אצטריך וקשה לר' יאשיה ור"י דקא משבח הקב"ה מיליה דתניא אביתר בני כך אומר יונתן בני כך אומר למה החריב העניים דא"כ דמשתמע או זה או זה עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו תינח בלא תחרוש דכתיב יחדיו הא לאו הכי הייתי אומר או זה או זה א"כ לא הנחת חיים שאם לא יחרוש בשור או בחמור א"כ במה יחרוש ימות וכי תימא יחרוש במרא וחצינא שאינו יודע עד היכן מגיע צער הבהמות לעשות להם מנוחה וע"כ אסרם לגמרי ולעולם או זה או זה משתמע וכדי שלא תאסר אותם לגמרי אמר יחדיו לומר לך דווקא שניהם אסור אבל אחד אחר מותר א"כ תשוב לי בשעטנז אי לאו דכתב יחדיו מה הייתי אומר או זה או זה. רבונו דכולא עלמא היש בעולם בושה וכלימה כזה שאם לא ילבש בגדי צמר ופשתן א"כ מה ילבש בגדי סרוקין של זהב או סרוקין של משי והכתיב כי לא יחדל אביון וא"כ מי שאין ידו משגת ע"כ הוא מוכרח להראות הערוה והלא אסור להראות בשר ערוה וגם כן ימנע מלקרות קריאת שמע שלבו רואה את ערוה ונמצא שהיחוד מתמעט אלא על כרחך שניהם כאחת ויחדיו בא לומר חיבור על ידי דבר אחר הוי חיבור, הכא נמי עד שיקלל שניהם כי אין לחלק בין זה לזה שהתורה לא ניתנה לסתור ואם כן לאחר מיתה מנא ליה לר' יונתן, וכי תימא יליף גם הוא ממקלל אביו ואמו כר' יאשיה דהדר ביה א"כ טומטום ואנדרוגינוס מנא ליה וכי תימא מאיש איש א"כ מנין לו שהתורה מדברת כלשון בני אדם ולא היה יותר טוב שלא לחלוק עמו ממה שישאר איש מיותר ואין לו מקום להניחו ואינו אומר שאינו יודע אלא אומר דברה התורה כלשון בני אדם ושמא קיבל עליו סוד גדול והעלימו סוף סוף אדון העולם למה חולקין בעבור שלא כתבת אביו או אמו קלל תכתוב או ולא לפלגו, ושמא בא הקב"ה להודיענו שהו' של ואמו נשקל במקום או א"כ ר' יאשיה שאמר עד שיקלל שניהם למה לי הו' יכתוב אביו אמו קלל ועתה שנכתב הו' ונתקיים רצונו של ר' יונתן שאומר או זה או זה א"כ מה יהיה על כל הווי"ן שאומר ו' מוסיף על ענין ראשון. וא"כ דע לך שעד עתה הייתי תמה על קין למה הניח את אביו ואמו וערק לארץ נוד אבל עכשיו שראיתי אליבא דכ"ע המקלל או זה או זה אפי' לאחר מיתה חייב א"כ שפיר עביד שיצא מהם שהם מאסוהו שהרג את בניהם המעלה להם מזונות מטוב הארץ. ודע שכוונת אלו הדברים הם עמוקים וע"פ סוד יצא מפיהם. ודע הואיל והבן והאב רומזים בחכמת אלהים ות"ת א"כ הכאה של חבורה מעורר הדין מן האב ומוכרח הבן שימות כי הפסיק שפע האב מן הבן וע"כ בחנק לסתום הדין שפתח, ואין ללמוד משם לפטור אותו מהכאה שאין בו מיתה וכתיב כל מכה נפש לרבות קטן כי קטן אדם קטן יקרא ודוגמתו למעלה שאם התפארת והיסוד הם גדולים ההוד הוא קטן אצלם אך נפלים אף שהם ג"כ נקראים נפש אפילו הכי פטור שאין דוגמתן למעלה כי לא באו לעולם השפל רק לקבל דין מות שאז תמו עונם ולמה יהרג ההורגם ואין לכלול שניהם בפסוק אחד כי אין להם סמיכות כלל שהנפל אין לו דין הריגה וזה שנהרג מי יודע אם קבל דינו כבר. והנה קין שקבל שני דינים והבהמה שנשחטה ונזדמנה טריפה כי עליה הצרה פעמיים וגם זה שנהרג אם אינו כדאי להתחבר ולסמוך עם הנפל איך יסמכוהו בקרא אחד ע"כ זה משפטו אצלו וזהו דינו אצלו, ודע שהכאה שייך בין באב צדיק בין באב רשע שהכאה בחבורה פותחת הדין ואם הוא צדיק מעורר דין מחכמה עלאה שהיא בכר לדין ואם הוא רשע מעורר דין מהפחד ולכן עשה בהכאה ע"י חבורה שלא בעמך כבעמך, אבל בקללה דווקא בעמך חייב ושלא בעמך פטור כי הצדיק כשמקלל אותו מעורר דין על צדיק אבל מקלל את הרשע דין ודין הוא ואם יעורר עליו דין רשע הוא ומעורר דין ברשעתו למעלה ובנו המקללו מעמיד הדין עליו ולכן הכאה לאחר מיתה אפילו עם אלף חבורות אין שום התעוררות יוצא מן המת, אבל הקללה אפילו לאחר מיתה שהנפש הוא הניצוץ מתקללת ובכ"מ שהיא הקללה מעוררת דין אבל בהכאה כבר נסתלקה מן הגוף ולא אפשר, וזהו שהשוה עם הקב"ה בקללה כי אפשר תמיד לעשות התעוררות ולהזיק אבל בהכאה לא אפשר וא"כ חמור הוא הכאה על ידי חבורה מהקללה שזה פותח הדין ממש ובעבור דלא אפשר להשוותו כי לא המתים יהללו יה בחסרון הנפש ע"כ לא השוו, מ"מ מתוך חומר שבה עשה שלא בעמך כבעמך אבל הקללה אפשר בהשוואה מ"מ קלה היא מהכאה וע"כ עשה שלא בעמך כבעמך, ונראה שהמכה אפילו שאינה אחר מיתה חמור הוא ממקלל אף שהוא אחר מיתה כי חסרון השוואה במכה אינו מטעם קולא רק מטעם דלא אפשר, וא"כ הקללה שהיא קלה יכולה ללמוד מהכאה שהיא חמורה להיות המקלל פטור לאחר מיתה, וכדי שלא תעשה זאת אמר אביו ואמו קלל כלומר אע"פ שהיא קלה חייב מקלל לאחר מיתה כי נוגעת בנפש והיא הניצוץ ופותח הדין למעלה וסותם הרחמים וע"כ יסתום החיים ממנו, והכאה אינו יכולה ללמוד מקללה כי אין לה עמה הקישא, ור"י סובר ו' של ואמו הוא במקום או שהו' הוא נסמוך עם א' של אביו ונסמוך עם א' של אמו וא"כ הוא או אביו או אמו וע"כ נעלם הו' פעמים בא"ו כעין וא"ו פעמים בו' כזה ו"ו שאין המשפט הזה בכל מקום להורות הו' א"ו רק במקום שהוא נאחז באביו או באמו. ור' יאשיה אמר אדרבא במקום הזה הו' נגרר אחר שניהם ואינו חייב עד שיקלל שניהם אי לאו קרא דאביו ואמו קלל כי הייתי אומר מאחר שהוא נגרר אחר שניהם ומהם קבלתו א"כ אם לא יעורר בשניהם יהא פטור לכן אמר קרא אין הדין כך אלא איזה שיעורר חייב. וא"ת יכתוב או בפירוש אין מלת או נכנס בין המכות והקללות. ואין להקשות מאו גרב או ילפת כי כל אחד לפי פשוטו מ"מ יקשה למה לא נחלקו גם בהכאה שיאמר ר' יאשיה אינו חייב עד שיכה שניהם וא"ת אין הכי נמי א"כ מאין לו קרא שאם הכה שיהא חייב כמו שיש קרא במקלל אלא ודאי הכא מודה אפי' אחד מהם א"כ מה יאמר בו' של הכאה שאומר ואמו ואפשר שמודה בזה שהו' נגרר אחר אביו או אחר אמו כי כשהכה בחבורה עשה התעוררות דין באחד והו' נגרר אחר אחד וה"ה בקללה אלא שסבר שבקללה אין הנזק בו' עד שיקלל שניהם לעורר הדין מאב ואם, וכדי לבטל אותה סברא אמר אביו ואמו קלל. וענין חרישה ושעטנז במקומם יתבארו בעז"ה. וקין הואיל והוא מהמדה הרעה אין הדין נותן להיותו דר עם אדם וחוה ולכן יצא משם וישב בארץ נוד אימתי בזמן שהוא דן זהו וישב בארץ נ"ד הפוכו ד"ן והוא אותיות אמצעים של אדנ"י וא"י נשאר עם אדם וחוה: