ספר הפליאה/שפ
ד"ה ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים[עריכה]
ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים ניבא ס"ם ולא [ידע מה] ניבא שהתחיל באף אף חובב עמים. אלא שכל קדושיו בידך והם תוכו לרגליך זה לא ידע. ותאמר האשה אל הנחש בדיבור זה שדברה עמו ולא הניחה אותו לנבוח אתת חן לנחש כלומר מנוחה כי אמר עתה שהתחילה לדבר אתי אפתנה וע"כ אתנח במלת הנחש מפרי עץ הגן נאכל. ראה והבן כמה אות ה' חכם שהלך ונתחבר עם גן שמלת ג"ן גימ"ל נו"ן הנעלם שלו הוא קול ונעלם קול קו"ף למ"ד הוא יהו"ה אלהים, ראית במלת ותרא האשה פזר גדול שבאותה הראייה נתפזרה כשה פזורה, ראית ר' דבר גדול ובשורה טובה שמבשרת בינה את העטרה וגם את היסוד דכתיב ויקרא לו הוא היסוד ויאמר לו איכה המדה הנקרא כ"ה לך הוא והנה חברם בחשבונם ל"ו ואיכ"ה שוים. ועוד ראה והבן קב"ה אמר איכה על העתיד שאמר לו איכה ישבה בדד ולא יחברם רק החסד הנקרא אל רחום, וע"כ אותיות שבפסוק ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה הם א"ל, וגם ראה והבן למען קדוש ישראל מה נעשה לעטרה שקלקלתו זהו תקנתו שע"י שנתקלקלה נתפזר הנחש ונתקבצה היא שהרי אירר הקב"ה את הנחש ושם זרק"א עליו וסגו"ל במלת זאת לומר זה נזרק וזאת נסגלה בסגולה. ראה והבן ר' סודות התורה האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל ראית היא מיותר הוא, אלא סוד גדול יש בו כי מלת היא הוא נפש האדם והאשה שאדם נקרא אמת והאשה נקראת אלהים, א' חיות של אמת כי בהסתלקו ישאר ת"ם והוא מת, י"ה חיות אלהים ובהסתלקו ישאר אל"ם. ואמר האדם היא נתנה לי כלומר מחשבה עליונה שבה החיות תלוי גזרה ואכלתי מן העץ כדי שיתחבר היצר לפתות לנסות האדם היא הנפש, אם ראית ר' יקרות ונכבדות במלה כל ימי חייך בא בשני יודי"ן לומר לך שחיותו הוא מהמוח שהוא כתר עליון שכן חייך עולה מ"ח. דע לך ר' שמעולם לא שמחתי כמו במלת והוא ימשול בך. שלעולם כשתראה והוא עם ב' ווי"ן תשמח שמשימין הה' באמצעם ושמח עמהם ומי הוא הרואה את הה' בשמחתה והוא אינו שמח, ומה שמחה עושים לו' מתגלגל הו' בכללו ומעלהו באהי"ה ומתגלגל הו' השני בכללו לאהי"ה הנה אהי"ה אהי"ה מ"ב אותיות של שם מ"ב נתחבר הה' שבאמצעית של ווי"ן ונעשה מ"ז כראות הא' שעלו עד שם נתחבר עמהם ונעשה מ"ח ואז ירדו עם כל מיני בשמים וזהו והו"א היש שמחה גדולה יותר מזה. ודע לך ר' שאין שמחה כשמחת המזון כי כללות הווי"ן בכללם מ"ב והה' עולה בכללו י"ה ונתחבר עם המ"ב ועלה ז"ן ומיד התחיל הה' לזון את העולם מי גרם להה' כל זה לא הוא"ו שהוא האיש, א"כ כל השתדלות האיש לאשתו ולא די לה' כל זה אלא שנותן לה' מלכות וממשלה בך"ב אותיות התורה זהו ימשול ב"ך, בך אתפאר שמתפארת ממנו וי להו לעמי הארצות דלא אשגחו בנשייהו. אבל אומר לך ר' כי מעולם לא בכיתי ולא נתעצבתי רק בזמן שראיתי ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך זרק"א באדם וסגו"ל באשה, כי אמרתי לאבי ז"ל מהו זה התימא ואמר לי נזרקה מבעלה ונעשית סגולה לפחד ואמרתי לו עד מתי ואמר לי שתוק, זלגו עיני בדמעות כי בן ד' שנים הייתי, וא"ל אל תדאג כי ראה האיחור עד ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם דרג"א באדם ותבי"ר באשה לחזור בבעלה, ואמרתי לו אם רחוק הוא הדבר ואמר לי בר"ן לממשלת הכתר ומאותו השנה שאמר לי עד הר"ן תת"ך שנים ואמרתי אני לאבי ז"ל י"ר שלא אראנו ואמר אמן בני ואז יאמר האיש לאשתו יונתי תמתי מאי תמתי תאומתי מה תאומות אצלו חש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש כך אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה. ראה והבן ר' שישראל חוטאים והשכינה עמהם גולה כי היא אם הבנים ומי גרם לה לא היא שנתן להם עושר וכבוד הרבה מאד ונותנת להם כל מה שירצו והוא הגורם להם וחוטאים הוא שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל ועל זה אמר וישמן ישורון ויבעט וא"כ היא הגורמת, וגלתה עמהם ואז עשו וישמעאל שולטים עליהם ואז תאבה היא לנשמה העליונה שאותה נשמה נקראת נעמי ואינה באה אליה ואומרת נאלמתי דומיה החשיתי מטוב נאלמתי, דומיה נפרש דיבור הת"ת ממני וע"כ נאלמתי דומיה ולמה כל זה בעבור שהחשיתי מטוב ואינו הולכת עמו והכוונה בהיות כ"י שלמטה בארץ ישראל עושין בענין היושר כמשפט וכהלכה היתה ביניהם השכינה ברוח הקודש נאה והדורה ועל כל כבוד חופה ועטרה הוא שנאמר מודעת זאת בכל הארץ, ואם לאו כציפור נודדת מן קינה ויצאה מביתה וממדורה כי בהסתלק ממנה הדיבור היה דומיה. ודע שעל מלת איכה נאמר בכה תבכה בלילה כלומר במדה הנקרא לילה ונקראת זאת על זאת אספדה ואלילה וכתיב על אלה אני בוכיה שהעטרה נקראת אני אומרת שחורה אני ונאוה וכתיב אני ה' רופאך והכוונה העטרה הנקראת אנ"י אומרת על אלה על כוחות הטומאה שניתן להם רשות לשלוט ולמשול על ישראל ולהרוס בית המקדש אני בוכיה והיא השכינה הנקרא אנ"י הנרמז בפסוק רחל מבכה על בניה רח"ל, רוח אל שהיא הנקראת רוח אל כי היא היחוד של האילן זהו רחל במ"ק אח"ד. ודע באמת כשהיא בצער גם הוא בצער שנאמר עמו אנכי בצרה מה כתיב עליו יקראני ואענהו. ועתה ר' ראה גם ראה באיזה צורה נברא האדם להיות דבוק באדם העליון ויקרא דוגמתו. דע לך שצורתו של אדם רומז הבנין שהבנין כוללו הת"ת שהוא נקרא אדם בד' חיות המרכבה אריה שור אדם נשר והוא הנקרא דמות והוא הנקרא ראש בבנין, אך בפרד"ס יקרא הכתר ראש שבו החיך והלשון שהחיך בחכמה והלשון בבינה וכולם נכללים בראש, אלא שבהיקף יקרא הת"ת ראש וגם לשון כי הת"ת מוציאה דברי הלשון שהיא הבינה מן הכח אל הפועל וראשי הבנין הם חסד ופחד ונקראים זרועות הת"ת. זרוע ימין חסד. זרוע שמאל פחד. ואמר לי אבי ז"ל שהזרועות מגינים על הראש כשיגביהם האדם כי צורת האדם הגשמי הראש למעלה מזרועותיו, והבנין הזרועות למעלה מן הראש וע"כ א"ל כשמגביהין למעלה מן הראש אז הם מגינים על הראש ומאחר שהם מגינים עליו א"כ הם המקבלים השפעת עולם העליון ומשפיעים בת"ת. ודע שהת"ת נקרא עולם, והחסד והפחד נקראים זרועות עולם, מ"מ החסד לבדו הוא הנקרא עולם ז"ש אמרתי עולם חסד יבנה, ועל שת"ת סמוך אליו נקרא גם הוא עולם, ודע שהנצח וההוד נקראים שוקיים שוק הימין נצח שוק השמאל הוד ומקבל הנצח השפעת החסד וההוד שפע הפחד מצד שמאל והת"ת באמצע, והשוקיים האלו הם נקראים נצחי עולם וכן נקראים עמודי עולם ומשפיעים למטה מה שמקבלין מלמעלה וכנגד אלו הם שוקיו של אדם, והנה האדם בראש וזרועות ושוקיים ויסוד הוא בין השוקיים כמו שהת"ת הוא בין הזרועות וכנגד היסוד הוא המעור באדם הגשמי העומד בין השוקיים וע"כ נקרא יסוד והמעור כנגדו בעבור שכל כח עליון יורד שם כן המעור כל כח האדם יורד שם. והעטרה הוא סוף הבנין למעלה ע"כ כנגדו העטרה של מעור הוא סוף האדם, והנה האדם דוגמת האדם העליון ועל שהעטרה מכוסה בכוחות הטומאה ע"כ צריך להסיר כל הערלה עד שתתגלה וזהו הפריעה שע"י הגילוי וזולתה אין המילה עושה דבר כי העטרה הוא מכוסה עדיין בערלה ומל ולא פרע כאלו לא מל, וע"י העטרה מתקדש האדם ומטהר או מטמא בהפך כי העטרה כל תאוותיו בין לטוב ובין לרע, ולכן הטוב והרע באדם מהתבוננות העטרה כי הוא תכלית וסוף הבנין ע"כ בה יתבוננו כולם ומטעם שאור ראשון נגנז מסבת חטא אדם הראשון שהוריד שפע הפחד בעטרה ונשאר ההשגה בה. ודע כי ע"כ ניתוסף א"י במלת ד"ן ונעשה אדנ"י זהו כי שמי בקרבו והיא קשורה ודבוקה באילן תחלת המחשבה הוא סוף המעשה כדי להזהירך שכל מי שיבא להתבודד בה ישמור נפשו מפני שסופו להרוס ולעלות אל יהו"ה כדי שלא יראה ויתבונן יותר מהראוי לה וכי יפול הנופל ומי יקימנו כי העטרה היא מדת הדין ושומרת את דרך עץ החיים בלהט חרב המתהפכת לדין ולרחמים ואיזה הריסה שתעשה בה תהרוס בך מדה כנגד מדה. וגם יזהר שלא ימיר בה כי הממיר בה ממיר בשמו הגדול אשר שם הגדול בקרבו, ודע שנביאים וחז"ל היו מתבוננים בה ולא היו עושין הריסה מצד חכמתם אבל המתבונן בה והרס איזה הריסה שיהיה בין רב ובין מעט הוא מצד חסרון חכמתו וידיעתו ומצד הריסתו מדת הדין שטוחה לפניו לשלם לו כפי הריסתו שיש הריסה במחשבה ואע"ג שהמחשבה נדבקת דביקות גדול כענין הרהורי עבירה קשה מעבירה. הריסת המעשה יותר קשה שקוצץ ממש, וגם במעשה יש הורס מעט ויש הורס הרבה ובן זומא ובן עזאי יאירו עינינו בזה שנכנסו תוך הגדר אשר לא יוכלו להשיג שאם היה עומד כל א' מהם במחיצה הראויה לו כפי חכמתו לא היה נפגע בן זומא ולא היה מת בן עזאי שבן זומא הציץ ונפגע כי נכנס לפנים מן המחיצה הראוי לו ולא היה דעתו סובלת ונתבלבל דעתו ועליו נאמר פן תשבענו והקיאתו כי האכילה מרובה מזקת. ובן עזאי הציץ ומת ונראה באמת שבן עזאי הלך בשלימות יותר מבן זומא לענין זה השגה וכשהשיגה נפשו השגה שלימה באור הבהיר בהיר הוא בשחקים נדבקה נפשו שם כי ראתה מנוחה וירא מנוחה כי טוב ונשאר הגוף בלא נפש זהו הציץ ומת וא"כ יותר היה שלם בן עזאי בישוב הדעת מבן זומא וע"כ יזהר האדם מלעלות בסולם גבוה כי מדת הדין שומרת השער ופוגעת בו ומשליכתו וכי יפול מי יקימנו, אך היודע השער ואין לו עיכוב בכניסתו הוא שיש לו רשות לכנוס. וגם דע לך שהרואה נגד המקום רעה גדולה היא והיא אמרם ז"ל המסתכל בידי הכהנים בשעה שנושאים כפיהם במקדש עיניו כהות מטעם שהשכינה שורה בברכתם על עשר אצבעות הידים שנושאים למעלה כנגד עשר ספירות וממשיך הכהן ברכת עשר בשכינה. ואני ראיתי כמה אנשים מביטים בידיהם ועיניהם מאירות כנרות אלא הכוונה הוא כך אחרי שהשכינה שרויה בתוך העשר ואתה מסתכל בה לבדה אתה מוציאה מכלל העשר ועיניו למעלה כהות מטעם שהכהן ממשיך והמסתכל מפסיק. וגם ארז"ל המסתכל בקשת כאלו לא חס על כבוד קונו וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. וראה והבן שהקשת רומז בשכינה ויש לחלוק כבוד שלא לעיין ממש שהשם הגדול משפיע לה וכאלו אין בשכינה כח מצד עצמה כלל ואין זה כבוד אצל השכינה והראיה שלא נאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אלא בחשאי אלא בעד זה. ואמרתי לאבי ז"ל א"כ כל דבר המורה זה יהיה בחשאי משום כבוד השכינה ובמקומו יתבאר בעזה"י. וראה באמת שקראה קשת מלשון מוקש וא"כ הוקשה לו מטעם שהיא בת זוגו ואם הוא קראה כך וחס על כבודה ומשנה דרכיו בעדה כ"ש בשר ודם אע"פ שאינה מוקשת לו כל כך בכל ענין ולא זה בלבד אמרו אלא אמרו ג"כ הרואה ערותו קשתו ננערת ואם הדבר כן אדרבא הרואה ערותו מתחזקת ואינה ננערת אלא הכוונה הוא כך המעור גלויו היא העטרה נחלשת מטעם שראייתו בה, וראה מה נעשית לעירית אשתו של לוט שהביטה אחריה וראתה השכינה ונעשית נציב מלח, ראה דברים שהולידה ומאיזה זכות זכתה עירית לראות השכינה אף כי חזרה למלח, אלא שלא היתה נותנת מלח לעניים לעורר למעלה שינתן מלח הוא קיומם של עניים, ואמרה השכינה היא לא נתנה לעניים מלח של קיום ואף אני אתן לה מלח של כלימה, ומדת אחריה זכרה וידעה באמת שהשכינה בעצמה תחריב ושמה במחשבתה שתבא גם עליה הרעה והמחשבה נדבקת ותדבק הרעה אליה ותהי נציב מלח, וזהו אזהרתם שארז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה שהכוונה להעלות הלב שהיא העטרה למעלה ושיוריד שפע העניים למטה, ואם זה יעשה הפעולה למטה עכ"פ יאמר בלבו למה לי כל זה ונמצא שמכווין בפעולה והמעשה נעשה למעלה: