ספר הפיות הכחול/משרתת-העל
חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-10.06.2023[1]
משרתת-העל[עריכה]
פעם, לפני שנים רבות, היה מלך ולו בנים רבים. אינני יודע כמה היו בדיוק, אך הצעיר מביניהם לא יכל לשבת בשקט בבית, והחליט ללצאת לעולם הגדול לחפש את מזלו. לאחר תקופה ממושכת נאלץ המלך לאפשר לו ללכת. לאחר שנדד כמה ימים, הגיע הנסיך לביתו של ענק, והשכיר את עצמו לענק כמשרת. בבוקר היה צריך הענק לצאת למרעה עם העיזים שלו, וכשעזב את הבית הוא אמר לבן המלך שעליו לנקות את האורווה. "ואחרי שתסיים" אמר הענק, "אין צורך שתמשיך לעבוד היום, כי הגעת לאדון חביב, כפי שתגלה. את מה שהוריתי לך לעשות, עליך לעשות היטב וכמו שצריך, ובכל מקרה אסור לך בשום אופן להיכנס לאחד החדרים שמובילים החוצה מהחדר שבו ישנת הלילה, כי אם תעשה זאת, אדאג שתמות."
"אין ספק שהוא אדון חביב!" חשב לעצמו הנסיך כשהסתובב לו בחדר מזמזם לעצמו ושר, כי הוא חשב שיהיה לו זמן רב לנקות את האורווה. "אבל גם יהיה משעשע לגנוב איזו הצצה גם לחדרים האחרים שלו," חשב לעצמו הנסיך "בטח יש משהו שהוא מפחד שאני אראה, ולכן אסר אלי להיכנס לשם." והוא נכנס לחדר הראשון. קלחת היתה תלויה שם על וו בקיר, היא רתחה, אך הנסיך לא ראה כל אש מתחתיה. "מעניין מה יש בפנים," חשב וטבל בה תלתל משערו. והשיער יצא כאילו היה עשוי נחושת. "איזה מרק נחמד, אם מישהו היה טועם אותו בגרונו היה טעם עשיר." אמר הנער, והלך אל החדר הבא. גם שם היתה קלחת תלויה מוו בקיר. מבעבעת ורותחת, אך ללא כל אש מתחתיה. "בואו נבדוק גם את זאת," אמר הנסיך, "והכניס לתוכה תלתל נוסף, שיצא כסוף כולו. "מרק יקר כזה לא היה לאבא שלי בארמון." אמר הנסיך, "אבל זה עניין של טעם."
אז הלך לחדר השלישי, גם שם היתה תלויה קדירה על וו בקיר, רותחת, בדיוק כמו בשני החדרים האחרים. הנסיך השתעשע בלבדוק גם את זו, אז הוא טבל בה תלתל, וזה יצא כל כך מוזהב שנעשה כבר מבריק. "מדברים על ללכת מדחי אל דחי, אבל זה רק משתפר. אם כאן הוא מבשל זהב, מה מתבשל שם?" הוא החליט לראות, ועבר בדלת אל החדר הרביעי. שם לא נראתה שום קלחת, אבל על ספסל ישבה שם מישהי שדמתה לבת מלך, אך תהיה מי שתהיה, היא היתה כל כך יפה שהנסיך בכל חייו לא ראה מישהי כמוה.
"הו! מה בשם שמיים אתה עושה כאן?" שאלה היושבת על הספסל.
"נכנסתי לתפקיד משרת כאן אתמול," אמר הנסיך.
"אם הגעת לכאן, הלואי שתזכה בקרוב להגיע למקום טוב יותר." ענתה לו.
"אה! אבל נראה לי שהשגתי לי אדון נחמד," אמר הנסיך, "הוא לא נתן לי עבודה קשה היום. כל מה שנדרש ממני הוא לנקות את האורווה."
"כן, אבל איך תעשה זאת?" שאלה היא. "אם תנקה אותה כפי שמנקים אנשים אחרים, יתמלאו עשר מנות קלשון על כל מנת קש שתרים אתה בקלשון. אבל אני אלמד אותך איך לעשות זאת: עליך להפוך את הקלשון, ולאסוף עם הידית, ואז הכל יתנקה מעצמו."
"כן, כך אעשה" אמר הנסיך, ונשאר לשבת שם כל היום, כי במהרה סיכמו ביניהם שינשאו, הוא ובת המלך, כך שיומו הראשון בשירות הענק לא נראה לו ארוך כל כך. אך כשירד הערב אמרה לו בת המלך כי עדיף שילך לנקות את האורווה לפני שיחזור הענק. כשהגיע לשם החליט לבדוק אם מה שאמרה היה נכון, אז הוא התחיל לעבוד באותה דרך שראה את הסייסים עובדים באורוות של אביו, אך במהרה הבין שיאלץ לוותר, כי לאחר פרק זמן קצר של עבודה בקושי נותר לו מקום לעמוד. אז הוא עשה מה שלימדה אותו הנסיכה, סובב את הקילשון, ועבד עם הידית, וכהרף עין היתה האורווה נקיה וממורקת. כשסיים, חזר לחדר בו השאיר אותו הענק, ושם הלך הלוך ושוב על הרצפה והחל לזמזם ולשרוק.
אז הענק הגיע לביתו עם העיזים. "ניקית את האורווה?" שאל הענק.
"כן, עכשיו היא נקיה ומצוחצחת, אדון," אמר בן המלך.
"עוד נראה," אמר הענק והלך אל האורווה, אך ראה שם בדיוק את מה שאמר הנסיך.
"בטח דיברת עם משרתת-העל, כי לבד לא היית חושב על זה בכלל." אמר הענק.
"משרתת-על? מה זה אדוני?" אמר הנסיך, מיתמם כמו חמור, "הייתי רוצה לראות את זה."
"אתה תראה אותה בקרוב." אמר הענק.
בבוקר השני היה צריך הענק לצאת שוב עם העיזים שלו, והוא אמר לנסיך שהיום הוא צריך להשיב הביתה את סוסו, שנמצא על צלע ההר, וכשיסיים יוכל לנוח בשארית היום. "כי הגעת לאדון חביב, כפי שתגלה." אמר שוב הענק. "אבל אל תיכנס אל החדרים עליהם דיברתי אתמול, או שאסחוט את ראשך מעליך." אמר, ויצא עם עדר העיזים.
"כן, אתה אכן אדון חביב." אמר הנסיך, "אבל אכנס ואלך שוב אל משרתת-העל. אולי בקרוב היא תעדיף להיות שלי ולא שלך."
והוא הלך אליה, והיא שאלה אותו מה עליו לעשות היום.
"לא משהו מסוכן מדי הייתי אומר," אמר הנסיך. "אני צריך רק לעלות על צלע ההר ולהגיע לסוס שלו."
"ואיך אתה מתכנן לעשות זאת?" שאלה משרתת-העל.
"הו, לא צריך להיות חכם גדול בשביל לרכב הביתה על סוס." אמר בן המלך. "נראה לי שרכבתי בעברי על סוסים קופצניים יותר."
"כן, אבל הרכיבה על הסוס הזה הביתה לא קלה כמו שנראה לך." אמרה משרתת-העל. "אבל אלמד אותך איך לעשות זאת. כשאתה מתקרב אליו, אש תפרוץ מנחיריו כמו להבות מלפיד עשוי אורן, אך עליך להיות זהיר לקחת את הרסן שתלוי שם ליד הדלת, ולזרוק את המתג שלו ישר אל תוך פיו, ואז הוא יעשה כל כך כנוע שתוכל לעשות בו כרצונך." הנסיך אמר שיזכור זאת, ושוב ישב שם כל היום לצד משרתת-העל, והם ישבו שם כל היום, משוחחים על הא ועל דא, אבל עכשיו הדבר הראשון והאחרון שעלה הוא כמה שמח ומענג היה אם יכלו להינשא זה לזו ולברוח מהענק למקום מבטחים. והנסיך היה שוכח מצלע ההר ומן הסוס אם משרתת על לא היתה מזכירה לו אותם עם רדת הערב, ולא היתה אומרת לו שעדיף שיצא להביא את הסוס לפני שיגיע הענק. וכך הוא עשה, ולקח את הרסן שהיה תלוי על וו, והלך על צלע ההר, ותוך זמן קצר הוא פגש את הסוס שאש ולהבות אדומות התפרצו מנחיריו. אך הצעיר חיכה להזדמנות, ובדיוק כשהסוס הסתער עליו במלתעות פעורות הוא השליך את המתג פנימה, והסוס נעמד שקט כמו טלה צעיר, ולא היה כל קושי להביא אותו הביתה אל האורווה. אז חזר הנסיך לחדרו שוב והחל לזמזם ולשיר.
לקראת ערב חזר הענק הביתה. "החזרת את הסוס מצלע ההר?" שאל.
"כן, אדון. זה היה סוס משעשע לרכב עליו, אבל רכבתי עליו ישר הביתה, ואפילו שמתי אותו באורווה." אמר הנסיך.
"עוד נראה," אמר הענק והלך לאורווה, אבל הסוס אכן היה שם בדיוק כפי שטען הצעיר. "בטח דיברת עם משרתת-העל, כי לבד לא היית חושב על זה בכלל." אמר שוב בענק.
"אתמול דיברת על משרתת העל, אדון, וגם היום אתה מדבר עליה. הה! אלוהים ישמור עליך אדון, למה אתה לא מראה לי את הדבר הזה? ממש אשמח לראות." אמר הנסיך, ששוב העמיד פני טיפש.
"אתה תראה אותה בקרוב." אמר הענק.
בבוקר היום השלישי היה הענק צריך ללכת שוב ליער עם העיזים. "היום אתה צריך לרדת אל השאול ולהביא לי את כספי המס שלי." אמר לנסיך, "כשתסיים,תוכל לנוח בשארית היום. "כי תראה לאיזה אדון קליל הגעת." והלך.
"טוב, קליל ככל שתהיה, נתת לי עבודה קשה מאוד." חשב הנסיך, "אבל אבדוק אם אצליח למצוא את משרתת-העל שלך, אתה אומר שהיא שלך, אבל אולי היא תוכל להגיד לי מה לעשות עכשיו." והוא הלך אליה. כששאלה אותו משרתת-העל מה ביקש ממנו הענק לעשות באותו יום, סיפר לה שעליו לרדת לשאול לקחת את כספי המיסים.
"ואיך תעשה זאת?" שאלה משרתת-העל.
"אוי, את חייבת לספר לי איך לעשות את זה," אמר הנסיך, "כי עדיין לא הייתי מעולם בשאול, וגם אם הייתי יודע את הדרך לשם, אין לי מושג איזה סכום לדרוש."
"הו, כמובן! הנה אספר לך. עליך ללכת לסלע שם, שנמצא למרגלות שרשרת ההרים, לקחת את האלה שנמצאת שם, ולדפוק על קיר הסלע." אמרה משרתת-העל, "אז יצא מישהו זוהר מאש. ספר לו על שליחותך, וכשישאל אותך איזה סכום אתה רוצה, אמור לו "ככל שאוכל לסחוב."
"כן, אזכור זאת" אמר הנסיך, וישב שם עם משרתת-העל כל היום, עד שהלילה החל לרדת, והוא היה יושב שם בשמחה עד היום אלמלא היתה משרתת העל מזכירה לו שהגיע הזמן לצאת להביא את כספי המיסים לפני שיחזור הענק הביתה.
אז הוא יצא לדרכו ועשה בדיוק מה שמשרתת-העל אמרה לו. הוא הלך לקיר הסלע ולקח את האלה, ודפק על הקיר. מיד יצא מישהו כל כך מלא בגיצים שהם התעופפו מעיניו ומאפו. "מה אתה רוצה?" הוא שאל.
"נשלחתי לכאן על ידי הענק, ואני דורש בשמו את המס." אמר בן המלך.
"כמה צריך לתת לך?" שאל זה שיצא.
"כמה שאוכל לשאת, זה הכל." ענה הנסיך.
"עשית בחוכמה שלא ביקשת כמה שסוס יכול לסחוב," אמר זה שיצא מן הסלע, "עכשיו בוא איתי."
הנסיך עשה כדבריו, וכמה זהב וכסף הוא ראה! זרוקים בתוך ההר כמו ערימות של אבנים באשפה, והוא קיבל ערימה בגודל שהוא יכל לשאת איתו, ואיתה הלך משם. בערב, כאשר חזר הענק הביתה עם העיזים שלו, נכנס הנסיך לחדרו ושוב זימזם ושר כפי שעשה בשני הערבים הקודמים.
"גבית את המס?" שאל הענק.
"אכן כן, אדון." ענה הנסיך.
"אז איפה שמת אותו?" שאל הענק.
"שק הזהב נמצא שם, על הספסל." ענה הנסיך.
"עוד נראה," אמר הענק והלך אל הספסל, אך שם עמד השק שהיה כל כך מלא שזהב וכסף נפלו ממנו כשפתח הענק את החבל שקשר אותו.
"בהחלט דיברת עם משרתת-העל שלי!" אמר הענק "ואם כך עשית, אתפוס אותך בצוואר ואחנוק אותך."
"משרתת-על?" אמר הנסיך "אתמול, אדוני, דיברת על משרתת-העל, והיום אתה מדבר עליה שוב, וגם ביום הראשון היו אותם דיבורים. הייתי שמח לראות את הדבר הזה בעצמי."
"כן, כן, חכה למחר." אמר הענק, "ואז אני עצמי אקח אותך אליה."
"הו, אדון, תודה לך... אבל אתה בטח רק לועג לי." אמר בן המלך.
למחרת לקח אותו הענק למשרתת-העל. "הרגי אותו והרתיחי אותו בקדירה הגדולה שאת מכירה, וכשהנזיד יהיה מוכן קראי לי." אמר הענק נשכב לישון על הספסל, וכמעט מיד החל לנחור נחירות שנשמעו כמו רעם בין הגבעות.
אז משרתת-העל לקחה סכין, עשתה חתך בשתי הזרתות של הנסיך וטיפטפה שלוש טיפות של דם על שרפרף עץ. אז לקחה את כל הסמרטוטים הישנים וסוליות הנעליים הישנות ואת כל הזבל שהצליחה לשים עליו את ידה, ושמה אותם בקדירה. אז מילאה תיבה באבקת זהב עם גוש מלח ובקבוק מים שהיה תלוי ליד הדלת, וגם לקחה איתה תפוח מוזהב ושתי תרנגולות מוזהבות, והיא והנסיך הסתלקו מהר ככל שיכלו, ולאחר זמן קצר הגיעו לים, שם הפליגו, אם כי מעולם לא גיליתי מאיפה הם השיגו סירה.
והענק, לאחר שישן היטב, החל להתמתח על הספסל עלי שכב. "זה ירתח בקרוב?" שאל.
"זה רק עכשיו מתחיל," אמרה טיפת הדם הראשונה על השרפרף.
אז הענק נרדם שוב וישן זמן רב מאוד. אז החל לנוע שוב. "זה יהיה מוכן בקרוב?" שאל, אבל הוא לא הביט הפעם יותר משהביט בפעם הראשונה, כי הוא עדיין היה ישנוני.
"חצי מוכן!" אמרה טיפת הדם השניה, והענק חשב שזו היתה שוב משרתת-העל, הסתובב על הספסל ונרדם שוב. לאחר שישן שוב כמה שעות הוא החל לנוע והתמתח. "זה כבר מוכן?" שאל.
"מוכן," אמרה טיפת הדם השלישית. הענק החל להתיישב ושיפשף את עיניו, אך לא הצליח לראות מי דיבר אליו, אז הוא שאל את משרתת העל וקרא לה, אך לא הגיעה כל תשובה.
"נו, טוב, היא התגנבה קצת החוצה." חשב הענק, והוא לקח את הכף והלך לקדירה לטעום. אבל לא היה שם כלום מלבד סוליות נעליים, סמרטוטים ושאר זבל, והכל הורתח ביחד עד שהוא לא יכל לדעת אם זה דייסה או נזיד חלב. כשראה זאת, הבין הענק מה קרה, ונתקף בכזה זעם שהוא בקושי ידע מה הוא עושה. הוא יצא לרדוף אחרי הנסיך ומשרתת-העל, כל כך מהיר שהרוח שרקה אחריו, ובתוך זמן קצר הגיע לים אך לא יכל לחצות אותו. "נו, נו, מיד אמצע פתרון לזה, אני צריך רק לקרוא לשואב הנהרות שלי." אמר הענק, והוא אכן קרא לו. ושואב הנהרות שלו הגיע, נשכב, ושתה לגימה אחת, שתיים ושלוש. ועם הלגימות ירד מפלס המים בים כל כך שהענק הצליח לראות את משרתת-העל ואת הנסיך בסירה שלהם בים. "זרוק את גוש המלח," אמרה משרתת-העל, והנסיך עשה כדבריה. וגוש המלח גדל להיות הר כל כך גבוה לאורך הים שהענק לא יכל לעבור אותו, ושואב הנהרות לא יכל לשתות עוד מים. "נו, נו, מיד אמצא פתרון לזה." אמר הענק וקרא למנקב הגבעות לבוא ולחפור מנהרה בהר כדי ששואב הנהרות יוכל לבוא לשתות שוב את המים. אבל בדיוק כשנחפרה המנהרה ושואב הנהרות התחיל שוב לשתות, אמרה משרתת-העל לנסיך לטפטף שתיים-שלוש טיפות מן הבקבוק, וכשעשה זאת התמלא שוב הים במים, ולפני ששואב הנהרות הספיק לקחת לגימה, הם הגיעו ליבשה ולמקום מבטחים. הם החליטו לחזור לביתו של הנסיך ואל אביו, אך הנסיך לא רצה שמקרתת-העל תלך לשם ברגל, כי היה נראה לו בלתי הולם שהיא או הוא ילכו ברגל.
"חכי כאן מעט, ואני אלך הביתה להביא את שבעת הסוסים שעומדים באורווה של אבי." אמר לה, "זה לא רחוק, לא איעדר לזמן רב, וגם לא ארשה שארוסתי תלך ברגל אל הארמון."
"הו, לא, אל תלך, כי אם תלך אל ארמון המלך תשכח אותי, אני יכולה לצפות זאת מראש."
"איך אוכל לשכוח אותך? סבלנו כל כך הרבה רוע ביחד ואנו כל כך אוהבים זה את זו," אמר הנסיך, והוא התעקש ללכת לביתו להביא את הכרכרה עם שבעת הסוסים, והיא נדרשה לחכות לו שם, ליד חוף הים. לבסוף הסכימה משרתת-העל, כי הוא היה כל כך נחוש לעשות זאת. "אך כשתגיע לשם אל תתעכב אפילו בשביל לברך לשלום, לך ישר לאורווה, קח את הסוסים, רתום אותם לכרכרה וסע חזרה מהר ככל שתוכל. כי כולם יבואו סביבך, אבל אתה צריך לנהוג כאילו אינך רואה אותם, ובשום אופן אל תטעם שום דבר, כי אם תטעם, זה יגרום סבל רב לך וגם לי." אמרה לו, והוא הבטיח שיעשה כדבריה.
אבל כשהגיע הנסיך לארמון המלך בדיוק עמד אחד מאחיו להתחתן, והכלה וכל מכריה ומשפחתה הגיעו לארמון, והם כולם התאספו סביבו ושאלו אותו על שלל דברים ורצו שיבוא איתם. אך הנסיך נהג כאילו אינו רואה אותם, הלך ישר לאורווה, הוציא את הסוסים והחל לרתום אותם. כשראו הנוכחים שאינם מצליחים לשכנע אותו ללכת איתם, יצאו אליו עם בשר ומשקה, ועם כל הדברים הטובים שהכינו לחתונה. אולם הנסיך סירב לגעת באוכל, ולא עשה דבר מלבד לרתום את הסוסים מהר ככל שיכל. אך לבסוף אחותה של הכלה גילגלה תפוח לכיוונו לאורך החצר ואמרה: "מאחר שאתה לא אוכל שום דבר, אולי תרצה לנגוס מזה, כי אתה בטח רעב וצמא אחרי המסע הארוך שעברת." והוא לקח את התפוח ונגס ממנו חתיכה. אך מרגע שנגס בתפוח שכח את משרתת-העל ושכח שהוא אמור לחזור בכרכרה כדי להביא אותה.
"נראה לי שהשתגעתי! מה אני עושה עם הכרכרה והסוסים האלו?" אמר. והוא החזיר את הסוסים לאורווה והלך לארמון המלך, שם הוחלט שעליו להינשא לאחותה של הכלה שגילגלה אליו את התפוח.
משרתת העל ישבה לחוף הים במשך זמן רב מאוד, מחכה לנסיך, ך שום נסיך לא הגיע. אז היא הלכה משם, ולאחר שעברה מרחק לא רב היא הגיעה לבקתה קטנה שעמדה לבדה ביער קטן, קרוב לארמון המלך. היא נכנסה ושאלה אם תוכל לשהות שם. הבקתה היתה שייכת למכשפה זקנה שהיתה גם טרולית מרושעת ורגזנית. בתחילה לא הרשתה למשרת-העל להישאר איתה, אך לבסוף, לאחר זמן רב, בסיוע מילים טובות ותשלום טוב, קיבלה אישור. אך הבקתה היתה מלוכלכת ושחורה מבפנים כמו דיר חזירים, אז משרתת-העל אמרה שהיא תלטש אותה קצת, כך שתיראה יותר דומה לדרך בה בתים של אחרים נראים מבפנים. הזקנה לא אהבה את זה, היא זעפה והיתה רגזנית מאוד, אך משרתת-העל התעלמה מזה. היא הוציאה את תיבת הזהב שלה והשליכה חופן ממנו לתוך האש, והזהב רתח ונשפך בכל רחבי הבקתה, עד שכל חלק בה מבפנים ומבחוץ היה מוזהב. אך כשהזהב התחיל לבעבע הזקנה נעשתה כל כך מבוהלת שהיא ברחה כאילו השטן עצמו רודף אחריה, והיא שכחה להתכופף בכניסה, והיא קיבלה מכה בראשה ומתה. בבוקר למחרת עבר שם השוטר, ונדהם כשאה שם את בקתת הזהב נוצצת ומנצנצת בין העצים, והוא אפילו היה מותע יותר כשנכנס םנימה וראה את העלמה הצעירה והיפהפיה יושבת שם. הוא התאהב בה מיד, ושם על המקום הוא התחנן בפניה בצורה יפה וחביבה, שתינשא לו.
"ובכן, יש לך הרבה כסף?" שאלה משרתת העל.
"הו, כן! בכל מה שנוגע לזה מצבי לא רע בכלל." אמר השוטר. עכשיו הוא נדרש ללכת לביתו להביא את הכסף, והוא חזר בערב והביא איתו שק ובו מאה קילו מטבעות. הוא נשא את השק ושם אותו על הספסל. מאחר שהיתה לו כמות נאה של כסף, הסכימה משרתת-העל להיות איתו והם ישבו לדבר.
אך לאחר שישבו קצת רצתה משרתת העל לקום שוב. "שכחתי לדאוג לאש" כך אמרה.
"למה שתקומי לטפל בזה?" שאל השוטר, "אני אטפל בזה!" והוא קם וקפץ בניתור אחד לכיוון הארובה.
"רק תגיד לי כשאתה מחזיק במחתה" אמרה משרתת-העל.
"אני מחזיק," אמר השוטר.
"אז שתחזיק את המחתה, ושהמחתה תחזיק אותך, ותוריד עליך גחלים לוהטות עד שישקע היום." אמרה משרתת-העל. והשוטר נאלץ לעמוד שם כל הלילה ולשפוך על עצמו גחלים לוהטות, ולא משנה כמה זעק והתחנן וביקש, זה לא קירר את הגחלים הלוהטות. כשהיום החל לעלות, והוא מצא כוח להשליך את המחתה, והוא לא נשאר שם עוד זמן רב וברח מהר ככל שיכל וכל מי שפגש בו נעץ בו מבטים כי הוא ברח כמו משוגע, ולא יכל להיראות גרוע יותר גם אם היה מתקלף ומשתזף, וכולם תהו היכן היה, אך בגלל הבושה לא אמרו דבר.
למחרת היום הגיע ברכיבה התובע המקומי למקום בו גרה משרתת-העל. הוא ראה כמה בהקה וזהרה הבקתה דרך העצים, וגם הוא נכנס אליה כדי לראות מי גר שם, וכשנכנס וראה את העלמה היפה והצעירה התאהב בה אפילו יותר מהשוטר והחל מיד לחזר אחריה. אז משרתת-העל שאלה אותו, כפי ששאלה את השוטר, אם יש לו הרבה כסף, והתובע אמר שלא חסר לו כסף, ומיד הלך הביתה להביא אותו. ובלילה הגיע עם שק ענק של כסף - הפעם במשקל מאתיים קילו. והניח אותו על הספסל ליד משרתת-העל. אז היא הסכימה להיות איתו, והוא ישב על הספסל לידה כדי לארגן איתה את העניין, אך לפתע אמרה ששכחה לנעול את דלת חדר הכניסה ללילה, ועליה לעשות זאת.
"למה שתעשי זאת?" אמר התובע, "את שבי, אני אעשה זאת."
ובתוך רגע עמד על רגליו ויצא למרפסת.
"אמור לי כשאתה מחזיק בבריח של הדלת." אמרה משרתת-העל.
"אני מחזיק" קרא התובע.
"אז שתחזיק בדלת, והדלת תחזיק בך, ושתטייל בקירות עד שיאיר היום."
איזה ריקוד היה לתובע באותו לילה! הוא מעולם לא חווה ואלס כזה בעבר, והוא לא רצה לחוות אותו שוב בעתיד. לפעמים הוא היה לפני הדלת, ולפעמים היתה הדלת לפניו, וכך זה היה מצד אחד של חדר הכניסה לצד השני עד שהתובע כמעט מת מהמכות. בהתחלה הוא קילל את משרתת-העל, אחרת כך התחנן, אך לדלת לא היה אכפת משום דבר חוץ מלהחזיק אותו במקומו עד שיעלה היום.
ברגע שהדלת שיחררה אותו, ברח התובע. הוא שכח מי צריך לשלם על מה שקרה לו בלילה, הוא שכח את שק הכסף שלו ואת החיזורים, כי הוא כל כך פחד שדלת הבית תרדוף אחריו בריקודים. כל מי שפגש בו נעץ מבטים והסתכל כי הוא רץ כמו משוגע, ממש כאילו עדר של איילים בעט בו כל הלילה.
בלילה השלישי הגיע פקיד ההוצאה לפועל, וגם הוא ראה את הבית המוזהב בער הקטן, וגם הוא הרגיש שהוא חייב לבדוק מי גר שם. וכשראה את משרתת-העל התאהב בה כל כך שכמעט התחיל לחזר אחריה לפני שבירך אותה לשלום.
משרתת העל ענתה לו כפי שענתה לשני קודמיו, שהיא תקבל אותו אם יש לו סכום גדול של כסף. "בכל מה שנוגע לזה, לא חסר לי." אמר הפקיד, והוא רץ לביתו להביא את הכסף, ואכן הביא אותו. בלילה הוא חזר, וברשותו שק כסף אפילו יותר גדול ממה שהביא התובע. בטח היו בו לפחות שש מאות קילו, והוא שם אותו על הספסל. וסיכמו שהוא יזכה להיות עם משרתת-העל. אבל כשרק התיישבו, היא אמרה ששכחה להכניס את העגל, ושהיא חייבת לצאת לשים אותו ברפת.
"לא, אל תעשי זאת," אמר הפקיד, "אני אעשה זאת." ולמרות שהיה שמן וגדו, הוא הלך בקלילות כמו ילד.
"אמור לי כשתאחוז בזנבו של העגל." אמרה משרתת-העל.
"אני אוחז בו." קרא הפקיד.
"אז שתאחוז בזב העגל, וזנב העגל יאחז בך, ושתסתובבו בעולם עד שיאיר היום!" אמרה משרתת-העל. והפקיד נאלץ להיות עירני, כי העגל דהר על מישורים וגבעות, הרים ועמקים, וככל שהפקיד יותר צעק וצרח, כך העגל דהר מהר יותר, וכשהאיר היום הפקיד כבר הרגיש חצי-מת, והוא כל כך שמח לעזוב את זנב העגל שהוא שכח את שק הכסף וכל השאר.
עכשיו הוא הלך לאט - לאט יותר מהשוטר ומהתובע, אך ככל שהלך לאט יותר, כך לכולם היה יותר זמן לנעוץ בו מבטים. וזה באמת מה שהם עשו, ואי אפשר לתאר כמה עייף וכמה תשוש הוא נראה אחרי הריקוד שלו עם העגל.
למחרת היתה אמורה ההחתונה להתקיים בארמון המלך, והאח הגדול היה אמור לנסוע לכנסיה עם כלתו, והאח שהיה עם הענק היה אמור לנסוע לשם עם אחותה. אך כשישבו בכרכרה והיו אמורים לצאת מן הארמון נשבר אחד המוטות, ולמרות שהכניסו אחד, שני ושלישי במקומו, זה לא עזר, כי כל אחד מהם נשבר, לא משנה מאיזה עץ היו עשויים. כך זה המשיך זמן רב, והם לא הצליחו לצאת מן הארמון, אז הם היו כולם בבעיה. אז אמר השוטר (כי גם הוא הוזמן לחתונה בחצר המלך): "שם בחורש גרה עלמה, ואם תצליחו לגרום לה להשאיל לכם את ידית המחתה שהיא משתמשת בה ללבות את האש, אני בטוח שהיא תצליח להחזיק." אז הם שלחו שליח אל החורש שהתחנן כל כך יפה לקבל את ידית המחתה שלה שעליה דיבר השוטר, שהיא הסכימה, ועכשיו היה להם מוט שלא נשבר.
אבל אז פתאום, בדיוק כשעמדו לנסוע, תחתית הכרכרה בתפרקה לחתיכות. בנו להם תחתית חדשה מהר ככל האפשר, אבל לא משנה איך מיסמרו אותה, או באיזה עץ השתמשו, מרגע שהתקינו אותה בכרכרה ועמדו לנסוע, היא נשברה שוב, אז הם היו במצב אפילו יותר גרוע מכהמוט היה שבור. אז אמר התובע, כי גם הוא הוזמן לחתונה בארמון: "בחורש שם גרה עלמה, ואם תוכלו לגרום לה להשאיל לכם חצי מדלת הכניסה שלה, אני בטוח שהוא תחזיק מעמד." אז הם שלחו שוב שליח אל החורש, שהתחנן כל כך יפה לקבל חצי מהדלת שהתובע סיפר עליה, שהיא נתנה לו מיד את מבוקשו. הם בדיוק עמדו שוב לצאת לדרך אבל עכשיו הסוסים לא הצליחו למשוך את הכרכרה. היו להם כבר שישה סוסים, ועכשיו הם הגדילו לשמונה, ואז עשרה, ושניים עשר, אך ככל שהם הוסיפו סוסים, וככל שהנהג הצליף בהם, כך זה פחות עזר.והכרכרה לא זזה ממקומה. התחיל כבר להיות מאוחר, והם היו חייבים להגיע לכנסייה, אז כולם בארמון היו במצוקה גדולה. אז אמר פקיד ההוצאה לפועל: "שם, רחק, בבקתה המוזהבת בחורש גרה עלמה, ואם תגרמו לה לתת לכם את העגל שלה, אני בטוח שהוא יכול למשוך את הכרכרה, גם אם היתה כבדה כמו הר." כולם חשבו שיהיה מגוחך לנסוע לכנסיה בכרכרה רתומה לעגל, אבל לא נותר להם דבר לעשות מלבד לשלוח שוב שליח שיתחנן ככל שיוכל שתשאאיל להם את העגל שהפקיד סיפר עליו. משרתת-העל נתנה להם אותו מיד - גם הפעם לא סירבה.
הם רתמו את העגל כדי לראות אם הכרכרה תזוז, והיא יצאה לדרכה, על מישורים וגבעות, על גזעים ואבנים, והם בקושי הצליחו לנשום, לפעמים הם היו על הקרקע, ולפעמים באויר. וכשהגיעו לכנסייה, החלה הכרכרה לנסוע סביב-סביב כמו גלגל, ורק בקושי גדול ותוך הסתכנות הם הצליחו לצאת מהכרכרה ולהיבנס לכנסייה. וכשהם חזרו הכרכרה נסעה אפילו יותר מהר, כך שרובם בכלל לא הבינו איך הם הגיעו לארמון.
וכשהתיישבו מסביב לשולחן, אמר הנסיך שהיה אצל הענק שעליהם להזמין לארמון את העלמה שהשאילה להם את ידית המחתה, את דלת הכניסה ואת העגל, "כי אם לא היינו משיגים את שלושת אלו," אמר הנסיך, "לא היינו מצליחים לצאת אי פעם מן הארמון."
גם המלך חשב שהדבר צודק וראוי, אז הוא שלח חמישה מאנשיו הטובים ביותר אל הבקתה המוזהבת, לשאת ברכת כבוד מן המלך, ולבקש ממנה להואיל בטובה לבוא לארמון לארוחת צהריים.
"ברכו את המלך בשמי ואמרו לו שאם יואיל בטובו לבוא אלי, אסכים גם אני לבוא אליו." ענתה משרתת-העל.
אז המלך נאלץ ללכת בעצמו, ומשרתת-העל באה איתו מיד. ומאחר שהמלך האמין שיש בה יותר מהנראה לעין, הוא הושיב אותה במקום הכבוד, ליד הכלה הצעירה יותר. לאחר שישבו בשולחן זמן לא רב, הוציאה משרתת-העל את התרנגול, התרנגולת ותפוח הזהב שהביאה איתה מביתו של הענק, והניחה אותם על השולחן לפניה, ומיד החלו התרנגול והתרנגולת להילחם ביניהם על התפוח המוזהב.
"הו, הביטו איך שני אלו נאבקים על התפוח המוזהב," אמר בן המלך.
"כן, וכך גם אנחנו נאבקנו לצאת אז, כשהיינו בבטן ההר." אמרה משרתת-העל.
אז הנסיך שוב הכיר אותה, ואתם יכולים לנחש כמה הוא שמח. הוא הורה לקרוע לחתיכות בין עשרים וארבעה סוסים את המכשפה-הטרולית שגילגלה אליו את התפוח, כך שלא נשאר ממנה דבר, ואז לראשונה הם באמת קיימו את החתונה, ותשושים ככל שהיו, גם השוטר, התובע והפקיד השתתפו בה איתם.
מקור: אסביירנסן ומו (Asbjornsen and Moe, סיפור סקנדינבי)
הערות שוליים[עריכה]
- ^ הערת המתרגם: ניתן למצוא קישור למקור, ולגרסאות נוספות באנגלית ובשפות אחרות בדף הסיפור בויקיפדיה האנגלית.