ספר הערוך/אות ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אות הבית[עריכה]

אחל ערך בית:

בא

'ושב הכהן' 'ובא הכהן' זו היא שיבה וזו היא ביאה: בריש גמרא דאלו הן הלוקין, ובריש גמרא דכיצד אשה, ובסוף גמרא דאלמנה לכהן גדול, ובפרק התכלת בגמרא הלחם, ובסוף כסוי הדם בגמרא השוחט ונמצאת טריפה. פירוש זו היא שיבה זו היא ביאה: מה שיבה בא הכהן מביתו לבית המנוגע אף ביאה בא הכהן מביתו לבית המנוגע דילפינן גזירה שוה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כשמצאו שפשה ואינו נותץ הבית כדכתיב 'ושב הכהן ביום השביעי והנה פשה הנגע בקירות הבית וצוה הכהן וחלצו' וגומר עד 'ועפר אחר יקח וטח את הבית' אף ביאה נמי דכתיב 'ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית' אף על גב דכתוב 'ונתץ את הבית' אינו נותצו אלא חולץ וקוצה וטח וונותן לו שבוע. וכן מפורש בתורת כהנים: מה מצינו בפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ובסוף שבוע שלישי אם פשה נותץ. מכאן למדנו ג' שבועים לבתים.

והתורה אמרה: 'הבא להורגך השכם להורגו': בסוף גמרא דהרואה מקום ובפרק בן סורר ומורה בגמ' הבא במחתרת. פירוש היכן אמרה תורה? 'אם במחתרת ימצא הגנב והֻכה ומת אין לו דמים' ופירש רבא: מאי טעמא דמחתרת ? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והא מימר אמר אי קאי באנפאי קטילנא ליה למריה דביתא.

ואת הבאין ברשותה: בכתובות פרק הכותב לאשתו. כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' עד ועל הבאין ברשותיך. פי' שמכרה או שנתנה להם. וכן פירש במתניתא דבי רבי חייא: אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה להם או נתנה להם במתנה.

באג

הני בני בי רב דדיירי בבאגא: בגמרא דפרק קמא דפסחים. ובהלכה קמא דאלו מציאות: באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן. פירוש באגא בקעה שיש בה שדות הרבה כלומר כל הבקעה לא אסרינן בשביל שדה אחת של יתומין שיש בה. מוחזק ועומד מאי? כלומר, אם בודאי ידעינן אי זו היא של יתומין מאי?

ובפרק המוכר את הבית בגמרא המוכר העיר מאי ביזלי? אמר רבי אבא פסקי באגי. פירוש פיסקי דארעתא דלא הוו ט' קבין דלא חשיבין לאיזדבוני בפני עצמן אלא על גב העיר מנטרו באגי באגי שדות הרבה כשיעור מאה כור בית זרע הין חסר הין יתרועומדות על מצר אחד ושוכרין שומרין לשמרן מן הבהמה וחיה שלא יאכלו כשהן זרע ומבני אדם כשנעשית קמה.

באדן

בסוף ערלה: אגוזי פרך ורימוני באדן. ובכלים בפרק כל כלי בעלי בתים: לא הוזכרו רימוני באדן וחצרי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום. פירוש שם מקום, וכן פרך מקום, ופירותיהן גדולין וחשובין. ובסוף גמרא דעבודה זרה ובריש גמרא דביצה.

באלה

בסוף הלכה קמא בפרק אותו ואת בנו: הני עיזי דבאלה כשרין לגבי מזבח. פירוש: יער ששמו כן. ספרים אחרים: ברא; תרגום חוץ ברא, והן מדבריות.

בארג

בולמוס

ביומא בפרק יום הכפורים במשנת‏[1] מי שאחזו בולמוס, ובב"ר פרשה מ"א: "וישא לוט את עיניו, כל מי שלהוט אחר בולמוס של עריות סוף שמאכילין אותו מבשרו". פי' בלשון יון גרונו של שור כלומר זה החולי אוכל הרבה כלחוך השור. ויש אומרים לשון לעז הוא, למי שאוכל הרבה קורין לו בולימו.

חילופי נוסחאות

ד"ו = דפוס ויניציאה רצ"א ד"ב = דפוס בסיליאה שנ"ט ל' = ליתא; אינה

  1. ^ "במשנת" ל' בד"ו