ספר העקרים/מאמר ב/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר העקרים · מאמר ב · א· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק א[עריכה]

ענין המציאות הנאמר על כל נמצא מן הנמצאים נחלקו בו הפילוסופים אם הוא מקרה קרה לנמצא או הוא ענין עצמותי לו.
ואולם שם המציאות הנאמר עליו יתברך אי אפשר לומר בשהוא מקרה, כי הוא יתברך איננו מקבל למקרים כמו שיבא, ואי אפשר לומר גם כן שיהיה עצמותי לו ונוסף על מהותו, שאם כן היה עצמות האל יתברך מורכב משני דברים, וזה לא יתכן כמו שיתבאר, אם כן אין המציאות הנאמר עליו יתברך דבר זולת המהות, ואחר שמהותו נעלם תכלית ההעלם, כמו שכתב הר"ם ז"ל, שזו היתה בקשת משה רבינו עליו השלום באמרו הראני נא את כבודך, ובאתהו התשובה על זה לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, ואמרו רבותינו ז"ל בספרי ואפילו מלאכי השרת שהם חיים, כלומר שאין מהותו נודע לזולתו, אם כן מציאותו נעלם תכלית ההעלם, שאיננו נודע אפילו למלאכי השרת.
ולפי זה ראוי שישאל השואל ויאמר איך יונח שורש לתורה אלהית דבר שהוא נעלם השגתו משום נמצא זולת השם.

והתשובה בזה כי לא יונח מציאות האל שורש לתורה מן הצד שהוא נמנע ההשגה שזהו מצד מהותו יתברך, אלא מן הצד שהוא אפשר ההשגה, וזה מצד היות הנמצאות מושפעות ממנו והוא עלה להם ופועל אותם, כי מזה הצד תבחן מעלת השם מצד היותו פועל הנמצאות בתכלית השלמות וההוד.
וזה הצד הוא שמותר אל האדם לדבר בו ולהבחין מעלתו, אבל מצד עצמותו אי אפשר לדבר בו, כי לא יכלל זה בדבור כלל.
וזה רמז דוד במזמור ברכי נפשי את ה', כי על צד הראשון אמר ה' אלהי גדלת מאד, כלומר מצד מהותך גדלת מאד משיוכל האדם לדבר בך, ועם כל זה הוד והדר לבשת, כלומר מן הצד שאפשר לדבר בך שהוא מצד הפעולות הנראות שהן נמשכות ממך, כי הם יורו על הודך והדרך, ועל כן המשיך לזה ספור היצירות המושפעות ממנו יתברך המורות על מעלתו ושלמותו מצד השלמות הנראה בהן.

ובעבור כי מעלת האומן תוכר בפעולתו משני פנים, אם מצד היותו פועל פעל נפלא וחשוב בחומר נכבד ומעולה שהוא נכר לכל שהפעל ההוא הנכבד הוא מפועל נכבד ושלם, כמו מי שיראה כלים נאים מזהב ואבן יקרה, שאלו הכלים בלי ספק יורו על גודל מעלת העושה אותם, ואם מצד היותו עושה כלים נאים מצויירים ציור נפלא בחומר גרוע, כאלו תאמר הצורף שעשה כלים נאים מצויירים ציור נאה בברזל, שזה בלי ספק יורה על חכמת הצורף ושלמותו בעשותו בברזל שהוא חומר רחוק משיקבל הציור והפתוח, ציור נאה מפותח פתוחי חותם, כל שכן שזה הוראה שבהיות החומר מוכן לקבל הציור שיעשה בו פעל נפלא.

שכן כתב אריסטו במאמר הי"א מספר הבעלי חיים, בהיותו תופס על החכמים הקדמונים שלא רצו לדבר בטבע הבעלי חיים הפחותים הנולדים מן העפוש לפחיתותם, זולתי בנולדים מזכר ונקבה, ואמר שם כי יותר ראוי לדבר בבעלי חיים הפחותים הנולדים מן העפוש ממה שידובר בשאר בעלי חיים, ולא מצד עצמם אחר שהם פחותים מאד ומחומר גרוע שהם נולדים מן העפוש, אבל בבחינת הכח האלהי שהוא מעורב בהם, שזה בלי ספק יורה על מעלת הפועל ושלמותו שהוא נותן כח החיות בחומר גרוע כזה, שיהיה נולד מן העפוש מבלי התחברות זכר ונקבה בעל חי דומה אל הנולד מחבור זכר ונקבה, וזה שבח גדול אל האומן.

וכן דוד שבח השם בבחינת היצירות המושפעות ממנו על שני אלו הפנים משני אלו הצדדים.
על צד הראשון אמר עוטה אור כשלמה, לרמוז אל היותו ממציא עולם השכלים הנבדלים שיכנה אותם הכתוב בשם אור, כמו שנבאר בשתוף אור, ואחר כך רמז לעולם הגלגלים ואמר נוטה שמים כיריעה, וספר היצירות הקיימות והגדולות והנוראות הנראות לעין כל, כאור והשמים והגלות היבשה והיצירות אשר בארץ, וספר הסדר הנראה לעין איך סדר השם כל מעשה בראשית באופן שלם כדי שיחיו ויתקיימו הבעלי חיים, ולזה אמר המשלח מעינים בנחלים בין הדים יהלכון ישקו כל חיתו שדי וגו', וספר סדר חדוש הלבנה מדי חדש בחדשו וסדר היום והלילה, שזהו סבת קיום המציאות השפל והבעלי חיים כולם איש איש כפי מדרגתו, וזה ממה שיורה על חכמת היוצר ומעלתו בעשותו ירח למועדים שמש ידע מבואו, וזהו סבת התחדש היום והלילה לקיום הנמצאות והגלות הארץ והמצא שאר היצירות הנוראות.

ואחר שסיים לסדר שבח השם מצד היצירות הגדולות והנוראות, שב לשבח האל יתברך מן הצד האחר, רצה לומר מצד היצירות הפחותות הנולדות מן העפוש, ואמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית וגו' זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות וגו'.
והזכיר היצירות הנעשות בים והנולדות מן העפוש מבלי שיהיה בהם כח להשאיר מינם, כמו שיראה ממה שכתוב בסוף, תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה, וזה הלשון לא יפול על הנולדים מזכר ונקבה שיבראון אחר ששבו אל עפרם אלא על הנולדים מן העפוש, ואמר כשהתחיל לדבר על זה מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית וגו', להורות שמעלת הפועל וחכמתו יוכרו בתתו שלמות אל חומר גרוע מאד, כמו שהוא חומר הבעלי חיים הנולדים מן העפוש שנתן להם שלמות החיות, וזה ממה שיורה על חכמת הפועל.
ולזה סמך אל זה יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, לבאר כי באלו הנמצאות השפלות הנולדות מן העפוש כבר יפול עליהם השמחה שישמח השם בהם בעבור שהם מעשיו מצד שחכמתו נכרת על ידם.

ועל זה רמזו רבותינו ז"ל בפרק שירה שאמרו, שרצים מה הם אומרים, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, כאלו בארו שאף על פי שאין ממדרגת מעלת השם ושלמותו שישמח בנמצאות פחותות כאלו, כבר יפול שישמח בהם על צד ההעברה הלשונית מצד שהם מעשיו.
וזה לשון יהי כבוד ה' לעולם וגו', כלומר כבודו במקומו מונח לעולם שהוא נצחי, ואלו הנמצאות הנולדות מן העפוש, פחותות ונפסדות שאין להם קיום לא במין ולא באיש, כבר יתכן שישמח בהן מצד שחכמתו נכרת בהן בהיותם מעשיו על הדרך שבארנו, הרי ששבח השם בזה המזמור מצד היותו פועל הנמצאות בשני מינים מן הפעולה שיוכר בהם מעלת הפועל, ומזה הצד הוא שנשיג מציאות השם יתברך, רצה לומר מצד היותו פועל הנמצאות לא מצד מהותו כלל, ובעבור זה התחילה התורה בפרשת בראשית להורות על מציאות השם הפועל לנמצאות כמו שכתבנו במאמר הראשון, ועל זה הצד הונח מציאות השם עקר לתורה לא מצד אחר.