ספר המצוות הקצר/מבוא

הקדמה

כתב הרמב"ם סוף הלכות מעילה (פרק ח' הלכה ח'): "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהא קל בעיניו; ולא יהרס אל ה' פן יפרץ בו. ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה, כמה החמירה תורה במעילה! ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר, כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו, וכל הנוהג בהם מנהג חול מעל מהם, ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוות שחקק לנו הקדוש ברוך הוא, שלא יבעט האדם בהם מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם יתברך, ולא יחשב בהן מחשבתו בדברי החול: הרי נאמר בתורה (ויקרא יט, לז): "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אתם", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (תורת כהנים שם): ליתן שמירה ועשיה לחוקים כמשפטים. והעשיה ידועה - שיעשה החוקים; והשמירה - שיזהר בהם, ולא ידמה שהם פחותים מן המשפטים, והמשפטים - הם המצוות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון גזל ושפיכות דמים וכבוד אב ואם. והחוקים - הם מצוות שאין טעמן ידוע. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שוחר טוב תהלים ט): חוקים חקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהם, כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדמה ושעיר המשתלח: וכמה היה דוד המלך עליו השלום, מצטער מן האפיקורסין ומן העכו"ם שהיו משיבין על החוקים. וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דבקות בתורה, שנאמר (תהלים קיט, סט): "טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך", ונאמר שם (שם קיט, פו): "כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני": וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן. אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד; שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר (ויקרא יח, ה): "ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם": בסוף הלכות תמורה (פרק ד' הלכה י"ג) כתב הרמב"ם: "רוב דיני התורה, אינן אלא עצות מרחוק, מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר (משלי כב, כ): "הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים לשולחיך". עד כאן לשון הרמב"ם זכרונו לברכה: והנה כתיב בקרא (תהלים קיב, א): "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ, ופשטיה דקרא - ד"ירא את ה'" קאי על הלאוין שבתורתנו הקדושה, מאד" ו"במצותיו חפץ מאד" קאי על המצוות עשה שבתורה; וכוונתו, שישמור האדם את עצמו שלא לעבור על הלא תעשה, ולקים את המצוות עשה: ומצינו בחז"ל (עבודה זרה יט ע"א), שדייקו בתיבת "במצוותיו" ופירשו "לא בשכר מצוותיו". והנה לכאורה יפלא - הלא ידוע כי שכרן של מצוות הוא שיהנה מזיו השכינה בגן עדן, שהיא גדולה בתענוגה בערכה, שאי אפשר לנו להעלות על השכל. וכשרצו חז"ל לגלות לנו גדולת ערך התענוג הזה, לא מצאו לו מדה קצובה, רק כללו אותו בכלל גדול אחד, ואמרו (אבות פ"ד מי"ז): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה": ופשוט, דבתיבות "כל חיי העולם הזה" נכלל גם חיי מלכים ושרים עם כל תענוגיהם וגדולתם ורוב עשרם; וכל מין חיי תענוג שאפשר רק לשכל האדם להשיג, הם כאין וכאפס לעמת התענוג של "נהנה מזיו השכינה", ו"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה": ולפי זה יפלא - מי לא יכסוף וישתוקק לשכרן של מצוות, שהוא שכר גדול למאד עד אין לשער? ונקח לדוגמא: הרי רואים אנו בעינינו, כי מי שהוא נבחר מאת העם - מכמה עשיריות אלפים איש - שהוא יהיה מרואי פני המלך תמיד, ולא עוד, אלא שהוא יהיה בראש השרים; וירצה מי שהוא ליתן לו מי יודע כמה - לא יתרצה בשום אופן להחליף הממון רב שיתנו לו, בעד הזכות שיש לו לראות פני המלך תמיד ולעמוד בראש השרים ואם כן, על אחת כמה וכמה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, להיות נהנה מזיו השכינה שהוא תענוג גדול אמיתי יותר ממה שאפשר לנו לתאר, בודאי לא ישוו בעיניו כל גנזי מלכים ואוצרותיהם עבור רגע של קורת רוח בעולם הבא, ואם כן, איך אפשר להחליט לומר שאין אדם חפץ בשכר מצוה? וזהו פלא גדול: ואמרתי לבאר, דדבר ידוע הוא דבכל מקום שנאמר "מאד", מורה על אין סוף ותכלית, בלתי הפסק; וזהו פירוש הדברים "במצוותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו": דאף על פי שבארנו גדולת ערך שכרן של מצוות שהוא למעלה למעלה, וגודל תשוקת האדם להשיג התענוג הזה, אף על פי כן "במצוותיו חפץ מאד" היינו תשוקה וכסיפה עד אין סוף ותכלית, אחרי התבוננו על גודל המצוה גופא עד היכן מגיעה, ואפילו שכרה כאין וכאפס נחשב לעומת גדולת עשיית המצוה גופא, ואין קץ וסוף לתשוקת האדם לקיים המצוה: הנה אחרי שביארנו את כל הנזכר לעיל, בודאי יחפוץ כל איש ישראל לקיים כל המצוות שאפשר לו לקיים. אבל אם יקח האדם לנגד עיניו את כל המאתים ארבעים ושמונה מצוות עשה שבתורה הקדושה, ימצא הרבה מצוות עשה שאי אפשר לו לקיים. כי ישנן הרבה מצוות הנהוגות בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ, וישנן מצוות הנהוגות רק בזמן שבית המקדש היה קיים, וישנן השייכות לקדושה וטהרה, וישנן הנהוגות בבתי דין סמוכים ולנו הלא אין בתי דין סמוכים; ואם יצטרך לברר בעצמו את המצוות שאפשר לו לקיימן, יקשה לו הדבר: על כן ליקטנו פה בעזרת השם יתברך, בקונטרס מיוחד, את כל המצוות עשה שאפשר לנו בזמן הזה לקיימן וכל הלאוין שימנע האדם מלעשותם בזמן הזה, כפי שמנאם הרמב"ם והרבה מהראשונים זכרונם לברכה: וכדי שלא יקשה על האדם ללמוד כל המצוות עשה בפעם אחת, עצתי ללמוד מחציתם ביום ב' בשבוע ומחציתם ביום ה' בשבוע, וכן יעשה בכל שבוע ושבוע, ובהמשך הזמן יהיו שגורים בפיו כל המצוות עשה שאפשר לו לאדם לקיימן בזמן הזה. ואחר כך יעשה כן בהלאוין, ללמוד מחציתם ביום ב' בשבוע ומחציתם ביום ה' בשבוע, עד שבהמשך הזמן יהיו שגורים בפיו כל הלאוין שצריך ליזהר מהם. ובכל עת שתזדמן לפניו אחת ממצוות אלו יזכור לקיימן, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק (במדבר טו, לט): "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם" - שזכירה מביאה לידי עשיה.