ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תרז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


מצוה תרז - להתוודות על קיום משפטי המעשרות והתרומות

שנצטוינו להתודות לפני השם ברוך הוא ולהגיד בפינו בבית מקדשו, שהוצאנו חוקי המעשרות והתרומות מתבואותינו ומפירותינו, ושלא נשאר כלום מהם ברשותנו שלא נתנו אותו, וזה נקרא מצות וידוי מעשר, ועל זה נאמר (דברים כו יג) ואמרת לפני יי אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגו'.

משרשי המצוה. לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאלו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דיבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטוא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בהם תלויה מחיית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטוא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע ולהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאוד בעניין.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כ ב) אין מתודין וידוי זה אלא ביום, וכל היום כשר לוידוי מעשר, והוא נאמר בכל לשון (סוטה לב א). ומצוותו בבית המקדש שנאמר לפני יי אלהיך. אבל אם התודה בכל מקום יצא. וצריך המתודה שלא ישאר אצלו דבר מכל המתנות, שכן הוא אומר בערתי הקדש מן הבית. ואימתי הוא מתוודה? אחר שנה שלישית, שמפרישין בה מעשר עני, בשנה הרביעית שאחריה, ביום טוב האחרון של פסח, וכן בשנה השביעית. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממסכת מעשר.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, בזכרים. והעובר על זה ולא התודה וידוי זה של מעשרות בזמן הבית, בטל עשה זה.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/607