ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקיז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · תקיז· >>
המצוה לא להתנבא בשקר

שלא להתנבאת בשקר[עריכה]

שנמנענו שלא להתנבא בשקר, כלומר: שלא יאמר שום אדם שנאמרו לו דברים בנבואה מהשם יתברך, והשם יתברך לא אמרם, וכן בכלל הלאו אפילו אם יאמר דברים שנאמרו בנבואה לזולתו ויאמר בשקר שהוא נצטוה לאמרן, ועל זה נאמר (דברים יח כ) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (דף פט.) אשר יזיד לדבר דבר בשמי. זה המתנבא מה שלא שמע, את אשר לא צויתיו. הוא לא צויתיו, אבל לחברו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחברו.

משרשי המצוה. לפי שיהיה בזה חרבן גדול ורעה רבה בדתנו המקודשת והשלמה, כי עיקר האמת מבלי סיג המגיע אצל בני אדם הוא על ידי הנביאים, והתורה תצונו להאמין בהם וללכת אחר עצתם הנכונה ודעתם השלמה, ועל כן בקום בני בליעל לאמר דברים שלא צום השם יוציאו לעז בנבואה, שהיא העקר הגדול אשר בינינו עם הקדש, ויפקפק בסבתם לב כל העם אף בנביאי האמת. ואם יאמר אדם גם כן מה שנצטוה אדם אחר עליו יש בזה חרבה גדולה, כי האיש הזה באמרו שהוא נביא ונצטוה בזה, ונראה דבריו מתקימין כדברי נביאי האמת, נחזיק אותו כאיש אלקים, קדוש, שליח האל, ונאמין אליו ונקח ראיה בכל הנהגותינו ממעשיו, ואולי אחר שאין זכותו וענינו גדול להיות הוא שליח באותה נבואה שאמר איננו ראוי לסמך בו בכל אשר יעשה ויאמר, ויטעה ההמון בלכתם אחר עצתו.

דיני המצוה. קצרים, והם בסנהדרין ‏[1].

ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ונבא בשקר, כלומר, שהגיד דברים בשם האל שלא אמר לו האל, וכן המתנבא מה שאמר האל לחברו ולא לו חייב מיתה, ומיתתו היא בחנק, שנאמר על זה ומת הנביא ההוא. ואמרו זכרונם לברכה (שם נב ב) שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

הערות[עריכה]

  1. ^ (פרק הנחנקין)


קישורים[עריכה]


קיצור דרך: tryg/mcwa/517