ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שעו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · שעו· >>
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · שעו· >>


מצוה שעו - שלא יטמא הנזיר במת ובשאר טומאות

שלא יטמא הנזיר במת ובשאר טמאות[עריכה]

שלא יטמא הנזיר במת. שנאמר (במדבר ו ז) לאביו ולאמו וכו' לא יטמא וגו'. אף על פי שכבר כתבתי במצוה ראשונה שבסדר זה (מצוה שסב) טעם בהרחקת הטמאה מן הקדש, עוד אגיד העולה על רוחי בטעם החמר הגדול שבנזיר, שנצטוה שלא יטמא גם לאביו ולאמו ואין צריך לומר בשאר קרובים, והרי הכהן הדיוט שגם הוא קדוש מטמא בהן. והענין הוא לפי הדומה, כי קדשת הכהן חלה עליו ממילא לא הסכים הוא עליה ומדעתו לא נהיתה, כי אם מלדה ומבטן נתקדש בכח שבטו שכלו קדש, והנהגתו עם קרוביו ככל שאר בני העולם, כי אין חלוק בין האיש הכהן לשאר העם, זולתי כי לעתים יעבד בין אלקיו. ואמנם לעתים גם כן ישכן בהיכלו ויגל עם אוהביו לשמחה ולמשתה יקרא רעיו וקרוביו, על כן יחם לבבו עליהם וגם הם עליו, ומפני זה הרשה להטמא להם, כל דרכי התורה נעם וכל נתיבותיה שלום.

אכן האיש הנזיר לשם כל ימי נדר נזרו קדוש הוא לשם, וכמו שהעיד עליו הכתוב כי נזר אלהיו על ראשו לא יטמא בתאוות העולם, ולא ימצא בית משתאות ובסעודת רעים, כי הפרשתו מן היין מוכחת עליו שנתן לבו להכין ולהתענות לפני השם, ולתקן דרכי נפשו, ולהניח תענוגי הגוף החשוך, ואחרי שומו כל לבו וכל מחשבותיו אחר נפשו היקרה, וצרכי עצמו ובשרו נטש מה חפצו בהקרבת רעיו ואוהביו עוד זולתי למצוה אין ספק, כי בהתעלות הנפש, יקל מאד בעיניה הנאת הגוף וכל ענינו, כל שכן שלא תפנה אחר חברת גופים אחרים ואם קרובים המה או רחוקים, ולא תמצא תענוג בכל דבר מהדברים, זולתי בעבודה הקדושה אשר נתקשרה בה, ועיניה אליה תמיד. ועל כן לרב קדשתו ומעלתו ופרשותו מאחיו תמנענו התורה מהטמא להם, וכענין הכהן הגדול, כי מהיותו מעלה מאד בענינו, ונפרש מחברת האוהבים, ואין כל עסקיו ומחשבותיו זולתי בעבודת אלקיו יתברך תמנענו התורה גם כן מהטמא לאחד מכל קרוביו, וטעם הנאמר עליו בכתוב בהרחקת הטמאה נאמר גם על הנזיר, זולתי שבכהן הזכיר שמן, מפני שהוא משוח בו, ובנזיר לא הזכיר שמן, שבכהן נאמר (ויקרא כא כב) כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. ובנזיר נאמר כי נזר אלהיו על ראשו. ואולי תחשב להשיב עלי, כי הנזיר לזמן בהשלים זמנו ישוב לימי עלומיו וירדוף תאוותיו, ואם כן למה יהיה חמור יותר מכהן הדיוט? התשובה כי האדם אחר הזירו לשם פעם אחת תקוה יש בו לקדש עצמו ולהוסיף יום יום בטובו, ומן השמים מסכימין על ידו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (שבת קד א) בא לטהר מסיעין אותו, ואחר שהזיר אפילו יום אחד יסתיע וישלים כל ימיו בטהרה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר מט ב). שיש טמאת מת שאם נטמא הנזיר בה מגלח וסותר הימים הקודמים, ומתחיל למנות ימי נזירותו אחר כן, ויש טמאת מת שאין מגלח בעבורה ולא סותר הימים הקודמים, ואף על פי שהיא טמאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש, אלא וכי ימות מת עליו, דמשמע, עד שיטמא בטמאות שהן בעצמו של מת. ואלו הן הטמאות שהנזיר מגלח עליהן על הנפל, ואפילו לא נתקשרו אבריו בגידין, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל העצמות שהן רב מנין העצמות, אף על פי שאין בהן רבע הקב, ועל עצמות שהן בנינו של מת, ואף על פי שאין בהן רבע הקב, ועל חצי קב עצמות, אף על פי שאין בהן רב בנינו ולא רב מנינו, ובלבד שכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל שדרה הבאה מן המת, ועל הגלגלת של מת אחד, ועל אבר מן המת, ועל אבר מן החי מאדם, שיש עליהם בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי לג דם שבא ממת אחד, ועל מלא חפנים רקב המת. ואיזהו נצל? זה בשר המת שנמוח ונעשה לחה סרוחה, ואין רקב המת מטמא, עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כלו שלם, חסר ממנו אבר אחד, או שנקבר בכסותו, או בארון של "עצמות" או של מתכת אין לו רקב, ולא אמרו רקב, אלא למת בלבד להוציא הרוג, שהרי חסר דמו. קברו שני מתים כאחת, או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו, או אשה עברה שמתה ונקברה ועברה במעיה אין הרקב שלהן מטמא, וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא, עד שירקב מאליו. וכן אם נטמא ברבע העצמות הבאים משדרה או מן הגלגלת [באהלן] הרי זה ספק טמא.

כל אלו שתים עשרה טמאות שמנינו, אם נגע נזיר באחת מהן, או אם נשאה, או האהיל הנזיר עליה, או האהילה הטמאה על הנזיר, או היה הנזיר ואחת מטמאות אלו עאהל הרי זה מגלח תגלחת טמאה, ומביא קרבן טמאה, וסותר את הכל, חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע, שאי אפשר שיגע בכלו, שהרי אינו גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח. וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו בעצם כשעורה, או נשאו הרי זה מגלח עליו, ומביא קרבן טמאה, וסותר את הקודמין, ואין עצם אחד מטמא אהלו.

אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא, או שהאהילו עליו ועל אחת מן השתים עשרה טמאות הנזכרות, ושריגים היוצאים מן האילנות, או הפרעות היוצאות מן הגדר, או מטה, או גמל וכיוצא בו, ונטמא באהלן או ברבע העצמות שאין בהן לא רב מנין ולא רב בנין, או שנטמא ברביעית דם, ואף על פי שהוא מטמא במגע ובמשא ובאהל, או שנטמא בגולל או בדפק שהן מטמאין במגע ובמשא, או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי, לפי הענין שזכרנו הרי זה אינו סותר, אף על פי שבכל אלו הוא טמא טמאת שבעה, ומזה בשלישי ובשביעי, אינו מגלח תגלחת טמאה, ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטמאה אין עולין לו למנין ימי נזירותו.

וכן מענין המצוה מה שאמרו (נזיר מד א), שהמטמא הנזיר אם היה הנזיר מזיד לוקה, וזה שטמאו עובר משום (ויקרא יט לד) ולפני עור וגו', ואם הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהן לוקה, ולמה אינו לוקה המטמא הנזיר? לפי שנאמר בנזיר (במדבר ו ט) וטמא ראש נזרו, כלומר שאין חיוב מלקות אלא בו כשהוא מטמא מדעתו. ויתר פרטיה במסכת נזיר.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה וטמא עצמו במזיד בצדדין שבארנו לוקה. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה (נזירות ה, כ כא) שהנזיר שטמא עצמו במזיד יתחייב ארבע מלקיות, משום לא יטמא, ומשום לא יחל דברו, ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבא, אם היתה ביאה וטמאה באין כאחת.

הערות[עריכה]

קישורים[עריכה]


קיצור דרך: tryg/mcwa/376