ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רצא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · רצא· >>


מצוה רצא - לא לסרס זכר מכל המינים

שלא לסרס אחד מכל המינים, לא אדם ולא בהמה ולא עוף, שנאמר "ובארצכם לא תעשו(ויקרא כב, כד). אחר שזכר הכתוב "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" (שם) שהוא נאמר על כלי התשמיש, אמר "ובארצכם לא תעשו". ובא הפירוש עליו (חגיגה יד:) כל שבארצכם לא תעשו. כלומר, לא יעשה זאת בישראל, או פירושו מכל מין שבארצכם לא תעשו, וכל שבארצנו, יכלל האדם והבהמה וכל בעלי החיים. ואין ענין הכתוב לומר שלא יהא אסור הסירוס אלא בארץ. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שמונה שרצים (דף קי:) תניא, מניין לסירוס באדם שהוא אסור? תלמוד לומר "ובארצכם לא תעשו" בכם לא תעשו.

משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלמות, לא חיסר ולא ייתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו לברך בעלי החיים להיותם פרים ורבים. וגם צווה את הזכרים ממין האדם על זה למען יעמדו, שאם לא כן יהיה המין כלה, אחר שהמוות מכלה בהם. ועל כן המפסיד כלי הזרע, מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו הטוב.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא צ:) שאפילו לומר לגוי לסרס בהמה של ישראל אסור, אבל אם לקחה הגוי מעצמו וסרס אותה, מותר ללקחה מידו ולאכול אותה, ואם הערים הישראל כגון שאמר דברים בפני הגוי המראים (?) חפצו בכך וכיוצא בעניינים אלה כמו שעושין המערימין הפחותין, קונסין אותו שיוציאנה מתחת ידו וימכרנה לישראל אחר. ואפילו לבנו הגדול התירו זכרונם לברכה למכרה, שלא גזרו אלא שתצא מתחת ידו וימכרנה לישראל אחר אבל לבנו קטן אינו מוכרה ולא נותנה.

ומה שאמרו (שבת קיא:) גם כן שהמסרס אחר המסרס חייב, וכדאמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר "לא תאפה חמץ(ויקרא ו, י) ו"לא תעשה חמץ" (שם ב, יא). במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב כיצד? הרי שבא אחד וכרת הגיד ובא אחר וכרת הביצים או נתקן, חייב גם האחרון. וכן אם בא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו – כולם לוקין, ואף על פי שהאחרון אינו מסרס, שכבר מסורס הוא.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיא.) שהמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינין, פטור. ומה שאמרו (דף קי.) שהמשקה כוס של עקרין לאדם או לשאר בריות כדי לסרסן, אסור אבל אין לוקין על זה. וכן המושיב חברו במים או בשלג עד שיבטל ממנו כוח אברי הזרע, אינו לוקה עד שיסרס ביד, אבל ראוי להכותו מכת מרדות. ואשה מותרת לשתות כוס של עקרין שמסרסין אותה שלא תלד, שהנשים אינן מצוות על פריה ורביה, כמו שכתבתי במצוה ראשונה שבספר. ויתר פרטיה מבוארים במקומות במסכת שבת וביבמות.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאסור גם להם לסרס הזכרים, אבל לא עצמן בכוס של עקרין, כמו שאמרנו. והעובר עליה וסירס אחד מכל מיני בעלי חיים, בין אדם בין בהמה ועוף, בין טהורים בין טמאים – לוקה.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/2912