לדלג לתוכן

ספר הבהיר/חלק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

חלק ד

[עריכה]

קכג. אמר ר' אמוראי מאי דכתיב (ויקרא ט' כ"ב) וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם, וירד, והרי כבר ירד, אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ואח"כ וישא אהרן את ידיו אל העם, נשיאות זו למה, לפי שהקריב קרבן ונתקרב לפני אביהם שבשמים כדאמרינן צריך אותו שמקרבן לעליונים ומייחדן לייחד בכללן אלו, ומאי העם דכתיב אל העם, בעבור העם:

קכד. ומאי טעמא בנשיאות כפים וליברוך להון בברכה, אלא משום דאית בידים עשר אצבעות, רמז לעשר ספירות שבהם נחתמו שמים וארץ, ואותם העשרה כנגד עשרת הדברות, ובכלל אותן י' נכללו תרי"ג מצות, ומנה אותם אותיות של י' דברות ותשכח דאינו"ן תרי"ג אותיות, ובהם כל כ"ב אותיות בר מן ט' דליתא בהון, מאי טעמא, ללמדך דט' הוא בטן ואינה בכלל הספירות:

קכה. ואמאי קרי ליה ספירות, משום דכתיב (תהלים י"ט ב) השמים מספרים כבוד אל:

קכו. ומאי ניהו, תלתא אינון, ובכללן שלשה חיילות ושלשה ממשלות, הממשלה הראשונה אור, ואור החיים של מים, הממשלה השניה חיות הקודש והאופנים וגלגלי המרכבה וכל גדודיו של הקב"ה מברכין ומעריצין ומהדרין ומפארין ומקדישין למלך נאדר בקדושה ונערך בסוד קדושים רבה, מלך איום ונורא ומכתירין בשלש קדושות:

קכז. ומאי ניהו שלש קדושות ולא ארבע, מפני שקדושת מעלה שלש שלש, דכתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, וכתיב (במדבר ז' כד ו) יברכך ה' יאר ה' ישא ה', וכתיב (שמות ל"ד ו) ה' ה' והשאר של מדות ה' שלישי מה הוי ה' אל רחום וחנון וגו' שלש עשרה מדות:

קכח. ומאי הוי קדוש קדוש קדוש ואחר כך ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ישעי' ו' ג) אלא קדוש כתר עליון, קדוש שורש האילן, קדוש דבק ומיוחד בכלם ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו:

קכט. ומאי ניהו קדוש שהוא דבוק ומיוחד, אלא למה"ד למלך שהיו לו בנים ולבנים בנים, בזמן שבניהם עושים רצונו נכנס ביניהם ומעמיד הכל ומשביע הכל ומשפיע להם טובה כדי שישבעו האבות והבנים, וכשאין הבנים עושים רצונו משביע להם לאבות כדי צרכם:

קל. ומאי ניהו מלא כל הארץ כבודו (שם), אלא כל אותה ארץ שנבראת ביום הראשון שהיא למעלה כנגד ארץ ישראל מליאה מכבוד השם, ומאי ניהו, חכמה דכתיב (משלי ג' לה) כבוד חכמים ינחלו, ואומר (יחזקאל ג' יב) ברוך כבוד ה' ממקומו:

קלא. ומאי הוי כבוד ה' זה, משל למה"ד למלך שהיתה לו מטרוניתא בחדרו שכל חיילותיו משתעשעין בה, והיו לה בנים ובאים בכל יום לראות פני המלך ומברכין אותו, אמרו לו אמנו אנה היא, אמר להם לא תוכלו לראותה עתה, אמרו ברוכה תהא בכל מקום שהיא:

קלב. ומאי דכתיב (שם) ממקומו, מכלל דליכא דידע את מקומו, משל לבת מלך שבאה מרחוק ולא ידעו מאין באה, עד שראו שהיא אשת חיל נאה והגונה בכל מעשיה, אמרו זאת ודאי מצד האור נלקחה, כי במעשיה יאיר העולם, שאלו אותה מאין את, אמרה ממקומי אמרו אם כן גדולים אנשי מקומך, ברוכה תהיי ומבורכת מקומה:

קלג. וכי אין כבוד ה' זה אחת מצבאותיו, לא גרע, אמאי מברכין ליה, אלא משל למה"ד לאיש שהיה לו גן נאה וחוץ לגן בקרוב ממנו חתיכת שדה נאה עשה בו גינה נאה השקה את הגן בתחלת שקיותו והלכו להם המים על כל הגן אך לא על אותה חתיכה של שדה שהיא אינה דבקה אע"פ שהכל אחד הוא, לפיכך פתח לה מקום והשקה לה לבדה:

קלד. אמר רבי רחומאי כבו"ד ול"ב הרי הם אחד, אלא שהכבוד נקרא על שם פעולת מעלה, ולב נקרא על שם פעולת מטה, והיינו כבוד השם והיינו לב השמים:

מט. קלה. אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (שמות י"ז יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות י"ג יא) וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, מלמד שהעולם מתקיים בשביל נשיאת כפים, מאי טעמא, משום דאותו כח שניתן ליעקב אבינו שמו ישראל, לאברהם ליצחק וליעקב ניתני כוחות, אחד לכל אחד ואחד, ובמדה שהלך כל אחד ואחד דוגמתה ניתן לו, אברהם גמל חסד לעולם שהיה מזמין לכל באי עולם ועוברי דרכים מזון וגומל חסד ויוצא לקראתם דכתיב (בראשית י"ח ב) וירץ לקראתם, ועוד וישתחו ארצה (שם) זאת היתה גמילת חסד שלימה, והקב"ה מדד לו במדתו ונתן לו מדת החסד דכתיב (מיכה ז' כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, מאי מימי קדם, מלמד שאם לא היה אברהם גומל חסד וזוכה למדת חסד לא היה יעקב זוכה למדת אמת, שבזכות שזכה אברהם למדת חסד זכה יצחק למדת פחד דכתיב (בראשית ל"א נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, אטו יש איש שישבע כך באמונת פחד אביו, אלא עד כאן לא ניתן ליעקב כח, ונשבע בכח שניתן לאביו שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, ומאי ניהו, תהו שממנו יוצא הרע המתהא את בני אדם, ומאי ניהו, הוא דכתיב (מ"א י"ח לח) ותפול אש ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה, וכתיב (דברים ד כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא:

קלו. ומאי ניהו חסד, היינו תורה דכתיב (ישעי' נ"ה א) הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף, הוא כסף דכתיב לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, יאכילכם תורה וילמדכם כי כבר זכיתם לכך בזכות אברהם אשר היה גומל חסד, בלא כסף היה מאכיל, ומשקה בלא מחיר יין וחלב:

קלז. מהו יין וחלב, ומה ענין זה אצל זה, אלא מלמד שהיין הוא פחד וחלב הוא חסד, ומפני מה הזכיר יין תחילה, מפני שהוא קרוב אלינו יותר, יין וחלב סלקא דעתך, אלא אימא דמות יין וחלב, ובזכות אברהם שזכה למדת חסד זכה יצחק למדת פחד, והואיל וזכה יצחק למדת פחד זכה יעקב למדת אמת, שהוא מדת שלום, ומדד לו הקב"ה כמדתו דכתיב (בראשית כ"ה כז) ויעקב איש תם יושב אהלים ואין תם אלא שלום דכתיב (דברים י"ח יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, ומתרגמינן שלים תהא, ואין תם אלא תורה שנאמר (מלאכי ב' ו) תורת אמת היתה בפיהו וגו', ומה כתיב בתריה בשלום ובמישור הלך אתי, ואין מישור אלא שלום דכתיב (תהלים כ"ח כא) תום ויושר, הלכך והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות י"ג יא) מלמד שהמדה שנקראת ישראל בתוכה תורת אמת:

קלח. ומאי ניהו תורת אמת, דבר שמורה על אמיתות העולמים ופעולתו במחשבה והוא מעמיד עשרה מאמרות שבהם עומד העולם והוא אחד מהם, וברא באדם כנגד אותם עשרה מאמרות עשר אצבעות ידים, וכשהיה משה מרים ידו ומכוין במיעוט כוונת הלב באותה המדה הנקראת ישראל ובתוכה תורת אמת ורומז לו עשר אצבעות ידיו שהוא מעמיד את העשרה, ואם לא יעזור את ישראל לא יתקיימו העשרה מאמרות בכל יום ויום הלכך וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק (שם) וכי היה משה עושה שיגבר עמלק דכתיב וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, אלא אסור לו לאדם לשהות שלש שעות כפיו פרושות השמים:

קלט. שאלו לו תלמידיו למי נושאין כפים, אמר להם לרום השמים, מנא לן, דכתיב (חבקוק ג' י) נתן תהום קולו רום ידהו נשא, הא למדת שאין נשיאת כפים אלא לרום שמים, וכשיש בישראל משכילים ויודעים את סוד השם הנכבד ונושאים כפיהם, מיד נענים שנאמר (ישעי' נ"ח ט) אז תקרא וה' יענה, אם אז תקרא ה' יענה מיד:

קמ. מאי ניהו אז, אלא מלמד שאין רשות לקרוא לאל"ף לבדה אלא על ידי שנים האותיות הדבקים בה היושבים ראשונה במלכות, ועם האל"ף הם שלשה ונשארו שבע מעשרה מאמרות, והיינו ז' דכתיב (שמות ט"ו א) אז ישיר משה ובני ישראל גם כן:

קמא. מאי ניהו עשרה מאמרות, ראשון כתר עליון ברוך ומבורך שמו ועמו, ומי עמו, ישראל, דכתיב (תהלים ק' ג) דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשני ולא אנחנו עמו, ולאל"ף אנחנו, להכיר ולידע אחד האחדים המיוחד בכל שמותיו:

קמב. שניה, חכמה, דכתיב (משלי ח' כב) ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, ואין ראשית אלא חכמה דכתיב (תהלים קי"א י) ראשית חכמה יראת ה':

קמג. שלישי, מחצב התורה, אוצר החכמה, מחצבה רוח אלהים, מלמד שחצב הקב"ה כל אותיות התורה וחקקו ברוח, ועשה בו צורותיו, והיינו דכתיב (ש"א ב' ב) ואין צור כאלהינו, ואין צייר כאלהינו:

קמד. שלישי הוי רביעי מאי, רביעי הם צדקת ה' וזכיותיו וחסדיו עם כל העולם, והיינו ימינו של הקב"ה:

קמה. חמישי מאי, חמישי אשו הגדולה של הקב"ה שנאמר (דברים י"ח ט"ז) ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות, והיא שמאלו של הקב"ה, ומאי ניהו הם חיות הקודש והשרפים הקדושים מימינם ומשמאלם, הם הנעימים הגבוהים עד למעלה דכתיב (קהלת ה' ז) וגבוהים עליהם, ועוד (יחזקאל א, יח) וגביהן וגובה להם ויראה להם וגבותיו מלאת עינים סביב לארבעתן, וסביביו מלאכים, גם סביבותיהם משתחוים לפניהם וכורעים ואומרים ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים:

קמו. ששי, כסא הכבוד המעוטר המוכלל המהולל המאושר, הוא בית העולם הבא, ומקומו בחכמה דכתיב (בראשית א' ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור:

קמז. ואמר ר' יוחנן שני אורים גדולים היו שנאמר (שם) ויהי אור, ועל שניהם נאמר כי טוב. ולקח הקב"ה האחד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא והיינו דכתיב (תהלים ל"א כ)ז מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך גו', מלמד שאור הראשון אין כל בריה יכולה להסתכל בו שנאמר (בראשית א' ד) וירא אלהים את האור כי טוב, וכתיב (שם כ"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ראה הקב"ה את כל אשר עשה וראה טוב מזהיר בהיר ולוקח מאותו הטוב וכלל בו, שלשים ושתים נתיבות החכמה ונתנו לעוה"ז והיינו דכתיב (משלי ד' ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, הוי אומר זו אוצרה של תורה שבעל פה, ואמר הקב"ה אם ישמרו זאת המדה בעוה"ז שזאת המדה נחשבת בכלל העוה"ז, והיא תורה שבע"פ, יזכו לחיי העוה"ב שהוא הטוב הגנוז לצדיקים, ומאי ניהו, עוזו של הקב"ה, דכתיב (חבקוק ג' ד) ונוגה כאור תהיה, עתיד הנוגה שנלקח מן האור הראשון להיות כאור, אם יקיימו בנים התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כ"ד י"ב) דכתיב ומשלי א' שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך:

קמח. וכתיב (חבקוק שם) קרנים מידו לו ושם חביון עוזו, מאי חביון עוזו, אלא אותו האור שגנז והחביא שנאמר (תהלים ל"א ב) אשר צפנת ליראיך, וזה שנשאר לנו (שם) פעלת לחוסים בך, אותם שחוסים בצלך בעוה"ז ושומרים תורתך ומקיימים מצותיך ומקדשים שמך הגדול ומיחדים בסתר ובגלוי שנאמר (שם) נגד בני אדם:

קמט. אמר רבי רחומאי מלמד שהיא אורה לישראל ותורה אורה דכתיב (משלי ו' ג) כי נר מצוה ותורה אור, ואמרינן נר זו מצוה ואורה זו תורה שבעל פה, ואור זו תורה שבכתב אלא מתוך שכבר מתקיים האור קרי ליה אור, משל למה"ד לחדר צנוע בסופו של הבית אע"פ שיום הוא ואור גדול בעולם אין אדם רואה באותו החדר אלא אם כן הכניס בו נר, כך תורה שבעל פה אע"פ שהוא אור צריכה היא לתורה שבכתב לפרק קושיותיה ולבאר סודותיה. נא:

קנ. אמר רבי רחומאי מאי דכתיב (משלי ו' כ"ג) ודרך חיים תוכחות מוסר, מלמד שכל הרגיל במעשה בראשית ובמעשי מרכבה אי אפשר שלא יכשל שנאמר (ישעי' ג' ו) והמכשלה הזאת תחת ידך. דברים שאין אדם יכול לעמוד בהן אלא אם כן נכשל בהן והתורה אומרת תוכחת מוסר, אבל באמת זוכה לדרך חיים, לפיכך מי שרוצה לזכות בדרך חיים יסבול תוכחות מוסר:

קנא. ד"א חיים זו תורה שנאמר (דברים ל, יט) ובחרת בחיים, וכתיב (שם כ') כי היא חייך ואורך ימיך, ומי שרוצה לזכות בה ימאס בהנאת הגוף ויסבל עול מצות, ואם באו עליו יסורים יקבלם מאהבה, ואל יאמר הואיל ואני מקיים רצון קוני ואני לומד תורה בכל יום למה באין עלי היסורין, אלא יקבלם מאהבה, ואז יזכה לדרך חיים שלימה, כי מי יודע דעת הקב"ה, וחייב לומר על הכל צדיק אתה ה' וישר משפטיך (תהלים קי"ט קלז), וכל דעבדין מן שמיא לטב:

קנב. אמרת כסאו, והא אמרינן זה כתרו של הקב"ה, כדאמרינן בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר כהונה וכתר מלכות וכתר תורה על גביהם. משל למה"ד למלך שהיה לו כלי נאה ומבושם ואוהבו מאד, לפעמים שמו בראשו והיינו תפלין שבראש, לפעמים נטלו בזרועו בקשר תפלין של זרוע, לפעמים משאילו לבנו לשבת עמו. לפעמים נקרא כסאו כי בזרועו נושאו כקמיע כעין כסא:

קנג. ומאי שביעי, היא ערבות שמים ולמה נקרא שמים אלא שהוא עגול כמו ראש, ומלמד שמים מימינו ואש משמאלו והוא באמצע, והוא שא מים מאש וממים, ומכניס שלום ביניהם, בא האש ומצא צדו מדת אש, ובאו המים ומצאו מצדן מדת המים, והיינו עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה ב):

קנד. שביעי אינו אלא ששי, אלא מלמד שכאן היכל הקודש והוא נושא את כולם ונחשב לשנים, והוי שביעי, ומאי הוא, המחשבה שאין לה סוף ותכלית, וכך המקום הזה אין לו סוף ותכלית:

קנה. שביעי הוי מזרחו של עולם, ומשם בא זרעם של ישראל, כי חוט השדרה משוך מן המח של אדם, ובא לאמה ומשם הוא הזרע, דכתיב (ישעי' מ"ג ה) ממזרח אביא זרעך, כשישראל טובים מזה המקום אביא זרעך, ויתחדש לך זרע חדש, וכשישראל רעים מן הזרע שכבר בא לעולם שנאמר (קהלת א' ד) דור הולך ודור בא, מלמד שכבר בא:

קנו. ומאי דכתיב (ישעי' מ"ג ה) ממערב אקבצך, מאותה המדה שנוטה תמיד למערב, למה איקרי מערב מפני ששם מתערב כל הזרע, משל למה"ד לבן מלך, שהיה לו כלה נאה וצנועה בחדרו, והיה לוקח מבית אביו עושר ומביא לה תמיד, ולוקחת הכל ומצנעת אותו תמיד ומערבת הכל, לסוף ימים בקש לראות מה אסף ומה קיבץ, והיינו דכתיב וממערב אקבצך, ומאי ניהו, בית אביו, דכתיב ממזרח אביא זרעיך מלמד שממזרח מביא וזורע במערב ואחר כך הוא מקבץ מה שזורע:

קנז. שמיני מאי הוי, יש לו להקב"ה צדיק אחד בעולמו והוא חביב לו מפני שמקיים כל העולם כולו והוא יסודו, והוא מכלכלו והוא מצמחו ומגדלו ומשמרו, אהוב וחביב למעלה, אהוב וחביב למטה, נורא ואדיר למעלה, נורא ואדיר למטה, ומתוקן ומקובל למעלה, מתוקן ומקובל למטה, והוא יסוד הנפשות כולן, ואמרת שמיני, ואמרת יסוד הנפשות כולן והכתיב (שמות ל"א יז) וביום השביעי שבת וינפש, אין שביעי הוי, משום דמכריע בינייהו, דשית אינון תלת מלרע ותלת מלעיל והוא דאכרע בינייהו:

קנח. ומ"ט אקרי שביעי וכי היה בשביעי, לא, אלא מפני שהקב"ה שבת בשבת, באותה המדה דכתיב (שם) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, מלמד שכל יום ויום יש לו מאמר שהוא אדון לו לא מפני שהוא נברא בו אלא מפני שהוא פועל בו פעולה המסורה בידו פעלו כולם פעולתם וקיימו מעשיהם, לכך בא יום השביעי ופעל פעולתו ושמחו כולם, אף הקב"ה, ולא עוד אלא שגדלה נשמתן דכתיב וביום השביעי שבת וינפש:

קנט. ומה הוי שביתה זו דלית בה מלאכה והוי הנחה דכתיב שבת, משל למה"ד למלך שהיה לו שבעה גנות ובגן האמצעי מעין נובע ממקור חיים, ג' מימינו וג' משמאלו, ומיד שפועל פעולה זו או מתמלא שמחים כולם, כי אמרו לצרכינו הוא מתמלא, והוא משקה אותן ומגדלן והם ממתינין ושובתין והוא משקה את השבעה, והכתיב (ישעי' מ"ג ה) ממזרח אביא זרעך והוי חד מנהון ומשקה ליה, אלא אימא הוא משקה את הלב והלב משקה אח"כ את כולם:

נב. קס. ישב ר' ברכיה ודרש מאי האי דאמרינן כל יומא העולם הבא, ולא ידעינן מאי קאמרינן, העוה"ב מתרגמינן עלמא דאתי, מאי עלמא דאתי, מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לבראות אור גדול להאיר, ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקב"ה שאין יכולין לסובלו, לקח שביעית ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים לעתיר לבוא, ואמר אם יזכו בזה השביעי וישמרוה אתן להם זה לעולם אחרון והיינו עולם הבא שכבר בא מקודם ששת ימי בראשית הה"ד (תהלים ל"א כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו':

קסא. מאי דכתיב (שמות ט"ו כז) ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים, וכי מה שבח היה בשבעים תמרים, באחת מקטני המקומות יש אלף, אלא זכו לדוגמתם ויש להם משל בתמרים דכתיב ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, מלמד שרוח צפונית היתה מעורבבת שנאמר (שם כ"ה) ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, מיד נתן הקב"ה ידו בשטן ומיעטו, ואילמלא כך לא יכלו ישראל לעמוד מפניו דכתיב (שם) שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, מלמד שבאותה שעה דבק השטן בהם כדי לאבדם מן העולם דכתיב (שם כ"ד) וילונו העם על משה לאמר מה נשתה, ועוד קטרג על משה עד כי צעק אל ה' ונענה, ומאי ויורהו ה' עץ, מלמד שעץ החיים היה סביב המים ובא השטן ונטלו משם כדי לקטרג על ישראל ולהחטיאם לאביהם שבשמים, והיה אומר להם עתה תכנסו במדבר ועדיין אלה המים שהם מרים הם טובים כי תסתפקו מהם, אבל במדבר לא תמצאו אפילו לרחוץ ידיכם ופניכם, ותמותו ברעב ובצמא בעירום ובחוסר כל, באו אל משה ואמרו לו כך וכך, דחה אותם, ראה כי לא יכול להם התחזק על ישראל ועל משה ובאו העם וילונו על משה כאן חסרים לנו מים ומה נשתה במדבר, בא השטן וזייף דבריהם אל משה כדי להחטיאם, ומיד כשראה משה השטן ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ, אותו עץ החיים היה שהסיר השטן, וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו הקב"ה לשטן חק ומשפט, ושם נסהו לישראל, ובא הקב"ה להזהיר את ישראל ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו':

קסב. משל למה"ד למלך שהיתה לו בת נאה ואחרים מתאוים לה, ידע המלך בדבר ולא היה יכול להתקוטט עם המוציאים בתו לתרבות רעה, בא לביתו והזהירה, אמר לה בתי אל תחושו לדברי אלה האויבים ולא יוכלו לך, ואל תצאי לפתח הבית ועשי מלאכתך בביתך ואל תשבי בטלה אפילו שעה אחת, ולא יוכלו לראותך ולא להזיק לך, כי יש בהם מדה אחת מתרחקים משל דרך טוב ובוחרים בכל דרך רע, וכשרואין איש מדריך עצמו בדרך טובה והולך בה שונאים אותו, ומאי ניהו השטן, מלמד שיש להקב"ה מדה ששמה רעה והיא לצפונו של הקב"ה דכתיב (ירמי' א' יד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, כלומר כל רעה אשר היא באה לכל יושבי הארץ מצפון היא באה:

קסג. ומאי ניהו מדה אחת, היא צורת יד ולה שליחים הרבה ושמם של כולם רע רע, אך יש בהם קטן וגדול, והם מחייבים את העולם, כי תהו לצד צפון, ואין תהו אלא רע המתהא את העולם עד שיחטיאם, וכל יצה"ר שיש באדם משם הוא בא, ולמה ניתן בשמאל, מפני שאין לו רשות בכל העולם אלא בצפון, ולא הורגל אלא בצפון, ולא רצה להיות אלא בצפון, לפי כשיהיה בדרום עד שילמד מהלך הדרום והאיך יכול להטעות יתעכב אותן ימים שילמוד ולא יחטיא. לפיכך הוא לעולם בצפון בשמאל והיינו דכתיב (בראשית ח' כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רע הוא מנעוריו ולא יטה אלא לשמאל שכבר הורגל בה, לפום הכי אמר הקב"ה לישראל (שמות ט"ו כו) אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו, ולא למצות יצה"ר, ושמרת כל חוקיו, ולא חקות יצה"ר, אני ה' רופאיך:

קסד. ומאי מרויח יצה"ר, משל למה"ד למלך שהפקיד פקידים על מדינות מלכותו ועל מלאכתו ועל סחורתו, ועל כל אחד ואחד ממונה, על אוצרות המאכל הטוב, ואחד ממונה על אוצר האבנים, באו כל העולם לקנות מאוצרות מאכל הטוב, בא זה שממונה על אוצר האבנים וראה מה שקונין ממנו קנא, מה עשה, שלח שלוחיו להרוס הבתים החלשים, כי בחזקים לא יוכלו, אמר בין כך ובין כך שישתדלו להרוס בית אחד מן החזקים יהרסו עשרים מן החלשים ויבואו כולם ויבנו אבנים ממני ולא אהיה אני פחות מחבירי, הה"ד (ירמי' א' יד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, ואח"כ (שם ט"ו) כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה נאום ה' ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלם וגו', והרעה יהיה להם עסק, ושם יצה"ר ישתדל תמיד, ומאי משמע, דשטן לישנא דמטה הוא, שהוא מטה את כל העולם לכף חובה, וכתיב (בראשית ל', ח טז) ויט אליה אל הדרך ומתרגם וסטה לותה, וכתיב (משלי ד טו) שטה מעליו ועבור:

נח. קסה. שבעים תמרים (שמות ט"ו כז) מאי טעם אלא קבלו עליהם המצות כדכתיב (שם כו) אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, מיד ויבואו אלימה (שם טז), מאי אלימה, אלי מה, ושם שתים עשרה עינות מים, הקב"ה נתן להם בתחילה עינות מים ואחר החזירם להם אבנים דכתיב (יהושע ד' ט) ושתים עשרה אבנים, מאי טעמא, מפני שבתחילה היתה התורה בעולם נמשלת למים אח"כ נקבעה במקום קבוע, מה שאין המים עושין שהיום כאן ומחר להלן:

קסו. מאי שבעים תמרים (שמות ט"ו כז). מלמד ששבעים קומות יש לו להקב"ה ושואבים משתים עשרה פשוטות, מה המים האלו פשוטים אף הם פשוטים ומנא לן דתמר הוי קומה, דכתיב (שה"ש ז' ח) זאת קומתך דמתה לתמר, ולא עוד אלא שיש בתמרים שבעים מינים דכתיב ושבעים תמרים ולא היו דומים זה אל זה ופעולת זה לזה וטעם זה אינו דומה לטעם זה:

קסז. ואמרת שבעים תמרים שבעים קומות, והא אמרת שבעים ושתים, אלא שבעים ואחת הם וישראל שבעים ושתים אך אינם בכלל, והא אמרת שבעים, אלא האחד שר השטן, משל למה"ד למלך שהיה לו בנים, קנה להם עבדים ואמר להם הנה לכם בשוה לכולכם, אמר אחד מהם איני רוצה עמכם כי אני יש לי יכלת לגזול מכל הכל, אמר המלך הואיל וכן הוא לא יהיה לך חלק בתוכם, ועשה ככל יכלתו יצא וארב להם בדרך והראה להם זהב הרבה ואבנים טובות וחיילות, ואמר להם סורו אלי. מה עשה המלך, סדר חיילותיו וחיילות בניו כולם, והראה להם לעבדים ואמר להם אל יטעה אתכם טועה זה לאמר חייליו רב מחיילי, הנה חיילותיו של אותו הבן רמאי וחושב לגזול אתכם, ואתם לא תשמעו לו, כי בתחילה יחליק דבריו כדי שתלכדו במצודתו ואחר כך ישחק, ואתם עבדי ואני אעשה עמכם כל טוב אם לא תשמעו לו ותסורו מאחריו כי הוא שר על תהו שנאמר (שמואל א י"ב) ולא תסורו כי אחרי התהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה, אך הם יכולים להזיק והנה אני מייעץ אתכם (שמות ט"ו כו) אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, משתשמור כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, למה אמר כל זה, אלא יסגור לו כל הדלתות, כדי שלא ימצאך פעם אחת רך ופעם אחת קשה, בשמרך כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים, על ידו, לא אשים עליך, מאי כי אני ה' רופאיך, ומתי הכהו, אלא כשיבא הוא ויכה אני ה' רופאיך:

קסח. ומאי ניהו שאמרת שמיני, מפני שבו נתחלו השמונה ובו נשלמו השמונה לחשבון, אך הוא בפעולה הוי שביעי, ומאי נינהו שנתחלו בן שמונת ימים דברית מילה ושמונה הם אינם אלא שבע, ומאי טעמא אמר קב"ה שמונה, מפני שהם שמונה קצוות שיש באדם. ומאי נינהו יד ימין ושמאל רגל ימין ושמאל ראש וגוף וברית מכריע ואשתו שהיא זוגו דכתיב (בראשית ב' כד) ודבק באשתו והיו לבשר אחד הרי שמונה. ואלו הם שמונה ימי מילה כנגדן, ותמניא אלין לא הוי אלא שבעה דגוף וברית חד הוו, הרי שמונה:

קסט. תשיעי מאי הוי, א"ל תשיעי ועשירי הם יחד זה כנגד זה, והאחד גבוה מחבירו ת"ק שנה, והם כעין שני אופנים, האחד נוטה לצד צפון והאחד נוטה לצד מערב והולכין עד הארץ התחתונה, ומאי תחתונה, אחרונה שבשבע ארצות למטה, וסוף שכינתו של הקב"ה תחת רגליו שנא' (ישעי' ס"ו א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ושם נצחונו של עולם למטה דכתיב (שם ל"ד י') לנצח נצחים:

קע. מאי לנצח נצחים, אלא נצח חד הוי, ומאי ניהו, זה הנוטה למערב, ושני לו מאי הוי, זה הנוטה לצד צפון, ושלישי זה הוי של מטה, שלישי, והא אמרת שני אופני המרכבה, אלא אימא סוף השכינה הוי ג"כ נצח, והיינו לנצח נצחים, נצח חד, נצחים תרי הרי תלתא:

קעא. אמרו לו תלמידיו מלמעלה למטה ידעינן, מלמטה למעלה לא ידעינן, אמר להו ולאו חד הוי מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, אמרו רבינו אינו דומה העולה ליורד שהיורד יורד במרוצה והעולה אינו כן, אמר להם צאו וראו, ישב ודרש להם שכינה למטה כשם ששכינה למעלה. ומאי שכינה זו, הוי אומר זה האור הנאצל מן האור הראשון שהוא חכמה, גם הוא מסובב הכל שנאמר (ישעי' ו' ג') מלא כל הארץ כבודו, מאי עבידתיה הכא, משל למה"ד למלך שהיו לו שבעה בנים ושם לכל אחד ואחד מקומו, אמר להם שבו זה ע"ג זה, אמר התחתון אני לא אשב למטה ולא אתרחק ממך, אמר להם הריני מסובב ורואה אתכם כל היום והיינו מלא כל הארץ כבודו, ולמה הוא ביניהם, כדי להעמידם ולקיימם:

קעב. ומה הם הבנים, כבר אמרתי לכם ששבע צורות קדושות יש לו להקב"ה וכולם כנגדן באדם שנאמר (בראשית ט' ו') כי בצלם אלהים עשה את האדם, (שם א' כ"ז) בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקיבה ברא אותם, ואלו הן שוק ימין ושמאל, יד ימין ושמאל, גוף ברית וראש הרי שש, והא אמרת שבע, שבעה הוי באשתו דכתיב (שם ב' כב) והיו לבשר אחד, והא מצלעותיו נלקחה דכתיב (שם כא) ויקח אחת מצלעותיו, אמר אין מצלעותיו, ואית ליה צלע, אין, כדאמרת (שמות כ"ו כ) ולצלע המשכן ומתרגמינן ולסטר משכנא, ומאי סטר אית ביה. משל למה"ד למלך שעלה בלבו ליטע בגנו תשעה אילנין זכרים, והיו כולם דקלים, אמר כשיהיו כולם ממין אחד אי אפשר להתקיים, מה עשה נטע אתרוג ביניהם, והוא אחד מאותו התשעה שעלה בלבו להיות זכרים, ואתרוג מאי הוי נקבה והיינו דכתיב (ויקרא כ"ג א) פרי עץ הדר, כפת תמרים, מאי פרי עץ הדר, כדמתרגמינן פרי אילנא אתרוגין ולולבין:

קעג. מאי הדר, היינו הדר הכל, והיינו הדר דשיר השירים דאמר בהו (שה"ש ו' י) מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות, והיינו על שם נקבה, ועל שמה נלקחה נקבה מאדם שאי אפשר להתקיים עולם התחתון בלא נקבה, ומ"ט אתקריאת נקבה על שם שנקביה רחבים, ויש לה נקבים יתרים על האיש, ומאי ניהו, נקבי שדים ורחם ובית קבול:

קעד. ומאי ניהו שאמרת שיר השירים דהוא הדר, אין הדר הוא לכל ספרי הקודש, דאמר ר' יוחנן כל הספרים קדושים וכל התורה קודש ושיר השירים קודש קדשים, ומאי ניהו קדש קדשים. אלא קודש שהוא לקדשים, ומה הם הקדשים, אלו שהם כנגד שש קצוות שבאדם, וקודש הוי להו קודש לכולהו:

קעה. ומאי ניהו קודש, זה אתרוג שהוא הדר הכל, ולמה נקרא שמו הדר, אל תקרי הדר אלא הדר, זה אתרוג שהוא נפרד מאגד לולב ואין מצות לולב קיימת אלא בו, והוא גם כן אגוד עם הכל שעם כל אחד הוא ועם כולן יחד הוא:

קעו. לולב כנגד מאי, כנגד חוט השדרה. וכן הוא אומר (ויקרא כ"ג מ) וענף עץ עבות, צריך הוא להיות ענפיו חופין את רובו, ואם אין ענפיו חופין את רובו אינו כלום, מפני מה, משל למה"ד לאדם שיש לו זרועותיו ובהם יגין על ראשו, הרי זרועותיו שנים וראשו שלשה, והיינו ענף לשמאל, עבות לימין, נמצא עץ באמצע, ולמה נאמר בו עץ, מפני שהוא שורש האילן:

קעז. ומאי וערבי נחל (שם) אלו כנגד שוקי אדם שהם שנים, ומאי ניהו לישנא דערבי נחל, משום דגדול שבהם הוי למערב ומשם יונק כחו, ושל צפון קטן ממנו מהלך ת"ק שנה, והוא ברוח צפונית מערבית, ובו פועל, ונקרא על שמו, והם שניהם ערבים:

קעח. ד"א ערבי נחל, שפעמים מערבים פעולותם זה עם זה, ומאי וערבי נחל, הוי אומר על שם המקום שהם קבועים בו ששמו נחל דכתיב (קהלת א' ז) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, ומאי ניהו ים זה, הוי אומר זה אתרוג ומנא לן דכל מדה ומדה מאלה השבעה אתקרי נחל דכתיב (במדבר כ"א יט) וממתנה נחליאל, אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל, וכל הששה הולכים על דרך אחד אל הים, ומאי ניהו אותו דרך אחד מכריע בנתיים דכתיב (חבקוק ג' ה) לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו, וכולם הולכים לאותו צינור ומאתו צינור אל הים והיינו דכתיב וממתנה נחליאל, ממקום שניתן דהיינו המוח לנחליאל ומנחליאל במות ומאי במות כדמתרגם רמתה, מאי רמתה אותה סגולתא שאחרי הזרקא, ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון, ומבמות הגי אשר בשדה מואב אשר הוא מזומן, ומאי הוא אותו אשר בשדה מואב, אל תקרי מואב אלא מאב, אותו האב שנאמר עליו (בראשית כ"ו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי וגו', ומאי ניהו אותו השדה, אותו שהוא בראש הפסגה וגם נשקפה על פני הישימון ומתרגמינן שמיא, ועל אותו הצינור נאמר (שה"ש ד' טו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, ומאי ניהו לבנון, הרי אומר זה חכמה, ומאי ערבי נחל, הרי אומר אותו שנתן נחלה לישראל והיינו שני אופני המרכבה:

קעט. תאנא עשרה גלגלים ועשרה מאמרות הם, וכל גלגל וגלגל יש לו מאמר, לא שהוא סובב בו אלא שהוא מסבבו, העוה"ז כהרדלא בעזקתא, מ"ט משום רוחא דמנשבא ביה וקאים בהכי, ואלמלא כליא רוחא חדא שעתא או רגעא חדא איתחרב עלמא:

קפ. שלשה גלגלים יש לו לעוה"ז והאיך, העולם הזה נוטה לצד צפון ולדרום, היאך, צפונית מערבית דרומית, צפונית מערבית הוא גלגל הראשון הסובב עלינו, צפונית מערבית סלקא דעתך, אלא אימא כחו צפונית, והיינו שוק שמאל, ועליו גלגל שני והוא כולו מערבית. מערבית ס"ד, אלא אימא כחו הוה מערב, אלו הן נצחי עולם, ועליו גלגל שלישי וכחו מערבית דרומית, ומאי ניהו כחא קמא דאמרת שני, הוי אומר שוק של ימין, והדין כחא דמערבית דרומית הוא יסודו של עולם שנאמר בו (משלי י' כו) וצדיק יסוד עולם, וכח שני עומד מאחורי המרכבה וכחו הראשון מלפניו, וצדיק יסוד עולם באמצע, הוא יוצא מדרומו של עולם, והוא שר על אלה השנים, גם בידו נפש כל חי כי הוא חי העולמים, וכל לשון בריאה בדידיה עבידא, ועליו כתיב (שמות ל"א יז) שבת וינפש, והוא מדת יום השבת, ועליו נאמר (שם כ' ח) זכור את יום השבת לקדשו, והא ג"כ כתיב (דברים ה' יב) שמור, ההיא במדה שביעית, ובשביעית אמר הכתוב (ויקרא י"ט ל) את שבתותי תשמורו ומקדשו תראו, ומאי ניהו מדה שביעית, זה מדת טובו של הקב"ה:

קפא. ומאי טעמא אמר (שם) את שבתותי תשמורו ולא אמר את שבתי, משל למה"ד למלך שהיתה לו כלה נאה, וכל שבוע ושבוע מזמינה יום אחד להיות עמו, והמלך יש לו בנים נאים ואוהבם, אמר להם הואיל וכן היא שמחו אתה גם כן ביום שמחתי, כי בשלכם אני משתדל ואתם ג"כ הדרו אותי:

קפב. ומאי טעמא זכור ושמור, זכור לזכר ושמור לכלה, ומאי טעמא ומקדשי תראו, שמרו עצמכם מהרהור, כי מקדשי קדש הוא, למה, כי אני ה' מקדשכם בכל:

צד. קפג. ומאי טעמא אמרינן על כל מה שברא וכו' חי העולמים, ולא אמרינן על כל מה שבראת, אלא אנו מברכין להקב"ה שמשפיע חכמתו לחי העולמים זה והוא נותן הכל:

קפד. ומאי טעמא אמרינן אשר קדשנו במצותיו וצונו, ולא אמרינן אשר קדשתנו וצויתנו, מלמד שחי העולמים כלולים בו כל המצות כולן וברחמיו עלינו נתתם לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה, ומ"ט, כי בשעה שאנו נזכה בעוה"ז לעוה"ב שהוא גדול, ובידו אוצר כל הנשמות, ובשעה שישראל טובים הנשמות זוכות לצאת ולבוא לעוה"ז, ואם אינם טובים לא יצאו, והיינו דאמרינן, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ומאי כל הנשמות שבגוף, הוי אומר כל הנשמות שבגוף האדם ויזכו החדשות לצאת, ואז בן דוד בא זוכה להולד כי נשמתו תצא חדשה בכלל האחרים, משל למה"ד למלך שהיה לו חיל ושלח להם פת מאכל לרוב, ונתעצלו ולא אכלו אותו גם לא שמרוהו ונתעפש ונפסד הפת, בא לדרוש ולפקוד אם יש להם מה יאכלו ואם אכלו מה ששלח להם מצא להם פת מעופש ומצאם מתביישים לבקש פת אחרת, כלומר זה לא שמרנו ואחר נבקש, גם המלך כעס ולקח אותו הפת המעופש וציוה עליו לייבשו ולתקנו כפי היכלת, ונשבע לאלה האנשים פת אחרת לא אתן להם עד שיאכלו כל הפת המעופש הזה, שלחו להם מחדש, מה עשו, אמרו לחלוק אותו, חלקוהו ונטל כל אחד מהם חלקו, הזריז שם חלקו באויר ושמרו ואכלו טוב, והאחר לקחו ואכל ממנו בתאוה, אכל מה שאכל והשאר הניחו ולא שמרו כי נתייאש ממנו ונפסד יותר ונתעפש ולא יכול כלל לאכלו ונשאר רעב עד שמת, נפקד עליו עון גופו למה הרגת עצמך, לא די שהפת קלקלתם לכם מתחילה והחזרתיו לכם מתוקן וקלקלתם אותו' ואתה קלקלת חלקך ונתרשלת מלשמרו, ולא עוד אלא שהרגת עצמך, והוא משיב אדוני מה הייתי עושה, ועונה אותו היה לך לשומרו, ואם תאמר לא יכלת, היה לך להשגיח בחבירך ושכניך שחלקו עמך הפת ותראה מעשיהם ושמירתם ותשתדל לשמור כמותם, ועוד דורשין אותו למה הרגת עצמך, לא די שקלקלת הפת אלא עוד הוספת והרגת חומר גופך וקצרת ימיך או גרמת, ואפשר שהיה יוצא ברא מעליא ממך שהיה מציל אותך וקלקולך ואחרים וקלקולם, לכן מכל צד ירבו עליך יסורין, נבהל והשיב ומה הייתי יכול לעשות אחר שלא היה לי פת, וממה הייתי יכול לחיות, אומרים לו אם היית עמל ויגע בתורה לא היית משיב כסילות ועזות כזאת, שמתוך תשובת דבריך ניכר שלא עמלת ולא יגעת בתורה והלא כתוב בתורה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח, ג), היה לך לדרוש ולחקור ולשאול מה הדבר אשר יחיה האדם בו, ומאי ניהו מוצא פי ה', הוי אומר יחיה בתורה דהיינו מוצא פי ה', מכאן אמרו ולא עם הארץ חסיד, אם עליו אינו גומל חסד איך אפשר להקרא חסיד:

קפה. ובמה יתחסד עם קונו, בתלמוד תורה, שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו דכתיב (שם ל"ג כו) רוכב שמים בעזרך, הוי אומר כשאתם לומדים תורה לשמה אזי אתם עוזרים לי ואני רוכב שמים, ואז ובגאותו שחקים (שם), ומאי שחקים, הוי אומר בחדרי חדרים כדמתרגמינן ומימריה בשמי שמיא, הילכך לא על הלחם לבדו יחיה האדם אלא על כל מוצא פי ה' שהיא תורה שיצאה מפי ה' עליה יחיה האדם, וכסיל יענה עזות, עזוב עזות ולא תענה כאשר ענית, הלכך נענש, ומה עונשו כבר פירשתיו:

קפו. מאי דכתיב (איוב ט"ו ב) החכם יענה דעת רוח, מאי ניהו דעת רוח, אלא דעת שקרוב לרוח, דכתיב (ישעי' י"א ב) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה, חכמה ואחריו בינה, ובבינה עצה וגבורה ודעת ויראת ה', והאמרת לן שעצה זו גמילת חסדים ובינה זו מדת הדין דעת זו האמת, וכן הדעת שבה בוחן שאדם האמת, יראת ה' היא אוצרה של תורה. והיינו דאמרי אנא אלא שזו למעלה, דאמר ר' עקיבא כל מה שברא הקב"ה ברא לנגד שנאמר (קהלת ז' יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים, ומאי ניהו אוצרה של תורה דכתיב (ישעי' י"ג) יראת ה' היא אוצרו, לפיכך צריך אדם שיהא ירא שמים תחילה ואח"כ ילמוד תורה משל לאדם שבא לקנות דבש תמרים ולא הוליך כלי להביאם אמר אביאם בחיקי, הביאם בחיקו כבד משאם עליו, פחד פן יקרעו ויתלכלכו הבגדים וזרקם בדרך, נענש שנים אחת משום הפסדן אוכלים ואחת משום איבוד ממונו:

קפז. ויראת ה' זו היא שהיא למעלה, היא בכפו של הקב"ה, וגם היא עוזו, ואותו הכף שנקרא כף זכות משום דמטה את העולם לכף. זכות והיינו דכתיב (ישעי' י"א ג) והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, אלא מטה את כל העולם לכף זכות ומשם עצה יוצאה, ומשם בריאות יוצאת לעולם. ומשם רועה אבן ישראל (בראשית מ"ט כד), והוא המקום שנקרא שם שנאמר (חבקוק ג' ד), ושם חביון עוזו:

קפח. וכיון שבאה מלתא זו חדדה, מאי חידודא, אימא לן מאי ניהו וקרנים מידו לו (חבקוק שם), ומאי ניהו דאמר קרניים ואח"כ אמר ידו, ידיו מיבעיא ליה, לא קשיא דהיינו דכתיב (שמות ל"ב יט) ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וגו', מידו כתיב, והיינו דכתיב (שם י"ח יב) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, ולא אמר אמונות, אמרו לו רבינו אנו מקשין לך לתרץ ואתה מכסה את ענינו, למדתני רבינו משיבין על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ומאי קא בעיתו, קרנים מידו לו, העבודה פרשתיו לכם עתה בתוך דברי, איכסיפו,כיון דחזינהו דאכסיפו התחיל ואמר להם והלא מים הוו ומהם יצא האש, אמרו לו דברי הבל, אם כן המים כוללים האש, רבי ומאי היא קרנים, אמר להם חמשה קרנים ה' אצבעות שביד ימינו של אדם:

קפט. ורבינו, את הוא דאמרת לן משמיה דר' יוחנן דאינם אלא שתי זרועות עולם, אמר להם אין, ברם הכא קרנים משמש לשתי קונים דשלמטה הימנו, ומאי ניהו, אמר להם בכעס ראשך, ומלמעלה מאי, אמר להם יראת ה':

קצ. ומאי ניהו יראת ה', האור הראשון דאמר ר' מאי דכתיב (בראשית א' ג) ויאמר אלהים ויהי אור ויהי אור, ולא אמר ויהי כן, אלא מלמד שהאור ההוא היה גדול מאד ואין כל בריה יכולה להסתכל בו גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, והיא מדת כל סחורה שבעולם, והיא כח אבן יקרה שקורין סוחרת ודר, ועל מה היא מדת דר, אלא מלמד שלקח הקב"ה מזיווה אחד מאלפים ובנה ממנה אבן יקרה נאה ומקושטת וכלל בה כל המצות. ובא אברהם ובקש כח לתת לו ונתנו לו אבן יקרה זו, ולא רצה אותה, זכה ולקח מדתו החסד דכתיב (מיכה ז' כ) חסד לאברהם, בא יצחק ובקש כח ונתנו לו ולא רצה בה זכה ונטל מדת הגבורה דהיינו הפחד דכתיב (בראשית ל"א נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, בא יעקב ורצה בה ולא נתנוה לו, אמרו לו הואיל ואברהם למעלה ויצחק תחתיו אתה תהיה באמצע ותטול שלשתן, ומאי ניהו אמצע, היינו שלום, והכתיב (מיכה שם) תתן אמת ליעקב, י אמת ושלום חד הוי כד"א (אסתר ט' ל) דברי שלום ואמת, (מ"ב כ' יט) כי אם שלום ואמת יהיה בימי, והיינו דכתיב (ישעי' נ"ח יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, דהיינו נחלה גמורה דאית ליה החס"ד והפח"ד והאמ"ת והשלו"ם ולפיכך אמר (תהלים קי"ח כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, אבן שמאסו אברהם ויצחק שבנו את העולם היתה עתה לראש פנה:

קצא. ולמה מאסו בה והלא נאמר (בראשית כ"ו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, מאי משמרתי, כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד שם במקומי וישמור משמרתי, כי אני זאת מלאכתי שאני מזכה את העולם ואפי' נתחייבו אני מזכה אותם, ועוד משיבם ומביא בלבם לעשות רצון אביהם שבשמים, וכל זה עשה אברהם דכתיב (שם כ"א לג) ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם, סדר לחמו ומימיו לכל באי עולם והיה מזכה אותם ומדבר על לבם למי אתם עובדים, עבדו את ה' אלהי השמים והארץ, והיה דורש להם עד שהיו שבים, ומנא לן שאף החייבים היה מזכה שנאמר (שם י"ח י"ז) המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ, אלא אזכהו שידעתי שיבקש עליהם רחמים ויזכה, וכי אפשר לומר שלא ידע הקב"ה שלא יוכלו להנצל, אלא לזכותו קאמר, מכאן אמרו הבא ליטהר מסייעין לו, הבא ליטמא פותחין לו, מאי פותחין לו, אותן הפתוחים תמיד:

קצב. מצותי חקותי ותורותי (שם כ"ו ה) אמר הואיל ולא חפצתי בה אשמור מצותיה, ומאי תורתי, אלא אפי' הוראת ופלפולין שמורין למעלה הוא ידעם וקיימם:

קצג. ומאי משם רועה אבן ישראל (בראשית מ"ט כד) שמשם נזון אבן ישראל ומאי משם, הוי אומר צדיק עליון, ומה הוא היינו האור הגדול הצפון, והיינו סוחרת, והאבן שדרה למטה הימנה נקרא דר, ומאי הוא קרנים שנאמר (חבקוק ג' ד) קרנים מידו לו, היינו חמש אצבעות של יד ימין: