ספר אילימה/מעין א/תמר א/פרק א
התמר הראשון במציאותו ואחדותו שאינו גוף וכיוצא.
י"סוד ה"אמונה ו"עמוד ה"עבודה לידע שיש אלוה אחד שאינו גוף והוא המציא כל נמצא ואין מציאות לשום נמצא מבלעדיו. ועתה נפרש העיקרים האלו:
יסוד האמונה, עם היות שבכל עניני התורה צריך האמונה. וכל מי שלא יאמין אפי’ בשום אות מאותיות התורה ויכחישה, הוא יקרא כופר. ולא בתורה שבכתב לבד, אלא אפי’ בתורה שבע"פ אם יכפור אפי’ בחלק מחלקיה, או בשום ענין מעניניה, ואפי’ במאמרם ז"ל ודרשותיהם, אחר שהוחזקו הענינים ההם בתורה שבע"פ, המכחיש יקרא כופר. זולתי אם נחלקו רז"ל בענין מן הענינים, שיוכל לפסוק הלכה כפלוני, אם לא נפסקה הלכה בתלמוד. ולזה בענינים שאינם הלכה, אלא מהדרשות והענינים התלוים בתורה, ונחלקו במדרש זה אומר בכה וזה אומר בכה, ויתקרב לשכל האדם ענין מאותם הענינים כדעת א' מאותם החולקים ויתפוס בדעת ההוא, לא יקרא כופר. המשל בזה, נחלקו בגמרא ובמדרש, איוב יש אומרים היה, ויש אומרים לא היה, ויש אומרים מישראל, ויש אומרים מאומות העולם. הרי הבחירה ביד האדם לתפוס בדעת א' מן הדעות האלו, בתנאי שלא יעלה בדעתו שיש בו כדאי להכריע בין החכמים, ולא יאמר זה דעתי כזה מפני כך וכך. שאין בנו כח להכריח הדעות מן הסברא או מדעת הפילוסופים וכיוצא. ואני מאריך בענין זה, מפני שמגיע ענין זה לדברים עמוקים מאד. כגון דעת הרמב"ם שלא ישתנה העולם ממציאותו, מפני שנתלה במה שפי’ אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, וכיוצא ענינים תשמעם במקומם ב”ה. ולנו בדברים האלו סוד נחמד, שימות המשיח לחוד, תחיית המתים לחוד, ימות חידוש העולם לחוד, יתבארו. אבל עכ"ז מי שלא ישכיל סודות אלו לא יקרא כופר, ויתפוס לו דרך מן הדרכים, בתנאי שישמור פיו ולשונו ואל יתריס. שדברי רז"ל עמוקים הרבה מאד נכונים על סוד האמונה:
ונחזור לענינינו, שיקרא ענין זה יסוד האמונה, מפני שתחילה לכל אמונה היא אמונה זו, ועליה מתייסדות כל שאר האמונות עם היותם עיקרים גדולים באמונה. והטעם, שאמונה זו היא מקור נובע שאר האמונות שכולם תלויות באלוה היותו נמצא, ומי שיכפור בזו יכפור בכל השאר כלם ולא ישאר לו שום חלק בשום אמונה, כי יחשב כבהמה שאין לפניה אלא אכילה ושתיה. ויגרע מציאותו מהעובד עכו"ם שהעובד עכו"ם יודה שיש אלוה אלא שטעה מי הוא האלוה ושם לו לאלוה כפי אמונתו ודעתו, אמנם המין הזה לא יעבוד אפי’ עכו"ם, אחר שלא יקדם אליו שיש אלוה נמצא במציאות. ולזה אמרנו יסוד האמונה. וכמו שהוא קיום כל הנמצאים ומבלעדיו אין נמצא כאשר יתבאר, כך הוא קיום כל האמונה, ומבלעדיו אין אמונה כלל. מפני שלא תעמוד שום אמונה בעצמה, אם לא ע"י שהוא קיום כל הויה. ועל דרך הנסתר, האמונה היא מדת המלכות, והיא אמונתן של ישראל, שהם תוקעים סוד אמונתם בה שהיא שכינת האלהות בתחתונים, ומתוך שכינה הם מאמינים באלהות:
נמצאת המלכות היא מדת האמונה, בהיותה מיוחדת בא"ס. ומסוד ב' אלו, כל אמונה. שהרי א"ס השגחתו בתחתונים ע"י מדה זו. וח"ו המכחיש מציאותו, הרי הפריד הכל ואין לו אמונה, שהרי קיום הספירות ממנו ואין להם קיום מבלעדיו, ואם הוא מכחיש מציאותו הרי סילק הנשמה מהגוף ובטל הכל. לכך ענין האמונה היא בא"ס, ואח"כ ממנו ימצא אמונה בספירות, עד תקיעתו אמונתו במלכות הדבקה בו דהיינו קשר כל הספירות בו. ולא הגיע אלינו אמונה בו אלא באמצעות הספירה הזאת, שהיא הגעת הידיעה ממנו אל התחתונים. שאלמלא מדה זו, מהיכן ימצא אדם, וימצא אליו ידיעה, וימצא אליו אמונה. ולכך כל התחתונים נדבקים בה, מפני שעל ידה יגיע אליהם האמונה בא"ס, והיינו להאמין שיש אלוה יגיע לנו אמונה זו מן הנבואה והתורה והחכמה הנמצאת, הכל מצד המלכות. והיינו שהיא האמונה ותקיעתה בא"ס כדפי':