ספרי על דברים/ואתחנן/פיסקא לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיסקא קודמת - ספרי על דברים - פיסקא לד - פיסקא הבאה


ושננתם לבניך. שיהו מסודרים לתוך פיך, שכשאדם שואל שואלך דבר - אל תגמגם בם, אלא אמור לו מיד. וכן הוא אומר משלי ז "אמור לחכמה אחותי את, ומודע לבינה תקרא" ואומר "קשרם על אצבעותיך, ענדם על לוח לבך" ואומר תהלים מה "חציך שנונים". מה שכר יש לך לזה? "עמים תחתיך יפלו בלב אויבי המלך". ואומר תהלים קכז "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים". ואומר "אשרי הגבר אשר מלא אשפתו מהם, לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער."

ד"א ושננתם לבניך - אלו בשנון ואין "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך" בשנון. שהיה בדין: ומה אם "ויאמר", שאינו בקשירה, הרי הוא בשנון - "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך", שישנן בקשירה - אינו דין שישנן בשנון?! ת"ל "ושננתם לבניך": אלו בשנון, ואין "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך" בשנון.

ועדין אני אומר: "ויאמר", שקדמוה מצות אחרות, הרי הם בשנון - י' הדברות, שלא קדמום מצות אחרות, אינו דין שיהו בשנון!? אמרת ק"ו: ומה אם "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך", שהן בקשירה - אינן בשנון; עשרת הדברות שאינן בקשירה, אינו דין שלא יהו בשנון?! ת"ל "ושננתם לבניך". הרי "ויאמר" יוכיח לעשרת הדברות, שאע"פ שאין בקשירה - שיהו בשנון! ת"ל "ושננתם לבניך": אלו בשנון ואין עשרת הדברות בשנון:

לבניך - אלו תלמידיך. וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם", ואומר מלכים ב ב "ויצאו בני הנביאים", וכי בני הנביאים היו? והלא תלמידים היו! - אלא מכאן לתלמידים שהם קרוים בנים.

וכן אתה מוצא בחזקיהו מלך יהודה, שלימד כל התורה כולה לישראל, וקראם בנים, שנאמר דברי הימים ב כט "בני עתה אל תשולו". וכשם שהתלמידים קרוים בנים - כך הרב קרוי אב, שנאמר מלכים ב ב "ואלישע רואה, והוא מצעק: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו! ולא ראהו עוד". ואומר מלכים ב יג "ואלישע חלה את חוליו אשר ימות בו, ויבוא אליו מלך ישראל, ויבך ויפל על פניו, ויאמר אבי אבי".

ודברת בם. עשם עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהיה משאך ומתנך אלא עליהם, שלא תערב בהם דברים. שלא תאמר "למדתי חכמת ישראל - אלך ואלמוד חכמת אומות העולם" - ת"ל ויקרא יח "ושמרתם את מצותי ללכת בהם", ולא ליפטר מתוכם. וכן הוא אומר משלי ה "יהיו לך לבדך, ואין לזרים אתך":

בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. משלי ו "בהתהלכך תנחה אותך, ובשכבך תשמר עליו, והקיצות היא תשיחך."

בהתהלכך תנחה אותך - בעולם הזה. בשכבך תשמר עליך - בשעת מיתה. והקיצות - לימות המשיח. היא תשיחך - לעולם הבא.

ובשכבך. יכול אפילו שכב בחצי היום? ת"ל בשבתך בביתך ובלכתך בדרך: דרך ארץ דברה תורה, כלשון בני אדם.

וכבר היה ר' ישמעאל דורש ורבי אלעזר בן עזריה זוקף, הגיע זמן קרית שמע - נזקף ר' ישמעאל והטה ר' אלעזר בן עזריה; ואמר לו ר' ישמעאל: מה זה, אלעזר? אמר לו: ישמעאל אחי, משל לאחד שאומרים לו "מפני מה זקנך מגודל"? והוא אומר להם "יהיה כנגד המשחיתים"!

אמר לו: אתה היטית כדברי בית שמאי, ואני נזקפתי כדברי בית הלל. ד"א שלא יקבע הדבר חובה.

שבית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקרו, ובבקר יעמדו, שנאמר ובשכבך ובקומך.

ובית הלל אומרים: כל אדם קורים כדרכם, שנאמר ובלכתך בדרך. אם כן, למה נאמר בשכבך ובקומך? - אלא בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שדרך בני אדם עומדים: