סמ"ק/רנט

<< · סמ"ק · רנט · >>

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פ"ד ופ"ה סמ"ג לאוין סימן קצא קצב קצג טור י"ד סימן קנט וקס

שלא להלוות ברבית כדכתיב (ויקרא כ"ה, ל"ו) אל תקח מאתו נשך ותרבית ודוקא לישראל אבל לגר תושב מותר: ואפילו הקדמת שלום אסור שנאמר כל דבר. וכשתדקדק בדברים תמצא שהמלוה ברבית עובר בשש לאוין לא תהיה לו כנוש' את כספך לא תתן לו בנשך. ובמרבית לא תתן אכלך אל תקח מאתו נשך ותרבית לא תשימון עליו נשך: ולפני עור לא תתן מכשול. והלוה עובר בשלשה לאוין ועשה לא תשיך לאחיך. ולאחיך לא תשיך: ולפני עור לא תתן מכשול. ועשה דלנכרי תשיך והערב והעדים ^{(הג' א)} עוברים על לפני עור לא תתן מכשול. אע"פי שהמלוה והלווה עוברים על כל אלו ^{(הג' ב)} אין לוקין עליהם לפי שניתן להשבון והוי לאו הניתק לעשה דוחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דליחי בהדך: שכל המלוה ברבית אם רבית קצוצה היא שאסורה מן התור' יוצאה בדיינים כרבי אליעזר שפסק שם הלכה כמותו: ומוציאין אותו מן המלוה ומחזירין ללוה. ואם מת המלוה אין מוציאין מן היורשים שנאמ' אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך. לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר רחמנא. הניח להם אביהם פרה או טלית וכל דב' המסויים שלקח ברבית חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם אם עשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת. אסור לאדם להלוות לבניו ולבני ביתו ברבית. אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא דיהיב להו הרי זה אסו' שמא ירגילו בדב' זה אבל תלמיד חכם שהלוה זה לזה ונתן זה לזה יותר על מה שלוה ממנו מותר ואומר ר"י שאינו מותר אלא בדבר מועט. שידוע שבלא זה היה נותן לו אבל לא בדב' מרובה. תני' בתוספת' מעות של ישראל המופקדות ביד עכו"ם מותר להלוותן ברבית. מעות של עכו"ם המופקדו' ביד ישראל אסור: ^{(ר"פ א)} זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור. באחריות עכו"ם מותר. ולפי זה ישראל הצריך ללות מעות מישראל חבירו ע"י עכו"ם לא ילוה אלא א"כ יקנה המשכון לעכו"ם בפירוש ^{(ר"פ ב) (הג' ג)} והמלוה יש לו לסבור שהלוה עושה מעשיו בהיתר ואם הלווה יאמר אחרי כן לא עשיתי כדת אין להאמינו. אך ירא שמים יש לו להתרחק מן הדבר עד שידע שהלוה עשה כדת אבל כשפקיד או שוטר או מושל לקח משכון מישראל אז ודאי אינו מקנהו לו ואסור ליקח ממנו רבית וכשאדם הולך לגור חוץ לעירו ואומר לישראל חבירו לפדות משכנותיו אסור לתת לו יותר על הקרן אם לא יאמר בפירוש בכך וכך אני קונה המשכנות ממך ואם נותן לו הקרן לבד אסור למלוה ליקח הרבית מכאן ולהבא אם לא בתורת מקח כאשר אמרנו: וחובות של אשראי צריך שיאמר לחבירו אתה תפטור העכו"ם בכך וכך מכל וכל: ואני קונה ממך בכך וכך כל מה שאוכל להוציא מהעכו"ם. ומותר. לישראל ליתן משכונות לחבירו ישראל ללוות לו מן העכו"ם: אבל אינו נעשה לו ערב ללוות מן העכו"ם אלא א"כ קבל עליו העכו"ם שלא יתבע מן הערב תחלה: ומותר לישראל ליקח משכונות של עכו"ם ולומר לחבירו הלוה מעות על משכונות אלו שהם של עכו"ם ואם אמר אחרי כן של ישראל הם אינו נאמן ומותר לישראל לומר לחבירו טול דינר ואמור לפלוני שילוה לי מעות וכן מותר לומר לחבירו טול דינר והלוה לפלוני שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ודוקא בזה הענין כשהלוה מתחסר ואין המלוה מתרבה או כשהמלוה מתרבה ואין הלוה מתחסר. אבל אם הלוה מתחסר והמלוה מתרבה אפילו ע"י אחר אסור כדמוכח בתוס' גבי ההיא דארוח לה זימנא ואין מושיבין חנווני למחצית שכר אא"כ נותן לו שכרו שום דבר של קציצה: ולא סגי בטיבל עמו בציר: ומעות של יתומים מותר להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד ורבית מוקדמת ורבית מאוחרת אסור ודוקא כשמפרש לו בפירוש בשביל שתלוני או בשביל מעותיך שהיו בטלו' אצלי אבל בסת' מות' ומות' אדם להשכיר מעותיו לשלחני להתנאו' בהן (פירוש שיראה כעשיר) ובלבד שיהיו חוזרין בעין שלא יוציאם כלל וכן מותר להשכי' כלים אפילו בשומת אחריות (פי' ששם אותם שאם ישברו ישלם לו כך וכך) משום דידיע פחתייהו ^{(ר"פ ג)} ומשכנתא בנכייתא שרי וירא שמים יזהר מזה ומכיוצא בזה אבל משכנתא דסוריא שרי דכתבו הכי במשלם שנין אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף: ודוקא בשדה וכרם אבל חצר שנינו המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ^{(ר"פ ד)}: ולא ישכור ממנו בפחות: ואפי' חצר דלא קיימ' לאגרא אם דר בה המלוה צריך להעלו' לו שכר ^{(ר"פ ה)} ודוקא דירת חצר שהיא פרהסי': המוכר את השד' ונתן לו מקצת הדמים אסור ללוקח לאכול מפירות ופעמים ששניהם אסורי' דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו ופעמים שמוכר מותר ולוקח אסור דאמר ליה לכי מייתית תקני פעמי' שמוכר אסור ולוקח מותר: דאמר ליה קני מעכשיו וזוזי להוי הלואה גבך: פעמים ששניהם מותרים כגון דאמר קני כשיעו' זוזיך מעכשיו והשא' לכי מייתית תקני: מכר לו בית או מכר לו שדה ואמר לו מוכר ללוקח לכשיהיו לי מעו' תחזירם לי אסור: אבל אם אמר לוקח למוכר כשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר: פירוש משום דהוי פיטומי מילי ודוק' כשל' היה התנאי הזה בתחל' הענין אבל אם היה התנאי בתחלת הענין לא הוו פיטומי מילי כדפירשו בתוספות פרק איזהו נשך: (ע"כ מה שהגי"ה משי"ח): שנינו מרבים על השכר ואין מרבים על המכר כיצד השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעי' בשנה: ואם של חדש בחדשו סלע בחדש מותר מכר לו שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך באלף זוז ואם לגורן הרי הוא לך בשנים עשר מנה אסור: ואסור להרבו' בשכר אדם כיצד לא יאמר לו עשה עמי מלאכה היום שהיא שוה דינר ואני אעשה עמך בשבוע אחרת מלאכה שהיא שוה שנים לפיכך אמרו שלא יאמר לו נכש עמי היום ואעדור עמך למחר: ולא יאמר חרוש עמי בגריד ואני אחריש עמך ברביעה: שהרי טורח החרישה ברביעה יותר. א"ר נחמן טרשא דידי שרי. פירוש למכור סחורה בהמתנה יותר מדמיה: ובלבד שלא יפרש לו מעכשיו הרי הוא לך בפחות: ודוקא בדבר שאין דמיו ידועים לכל העולם: ואמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי: שהי' מוכר פירות במקו' הזול כבמקו' היוקר שהיו מוליכים שם הפירות לפי שהחמרי' היו לוקחין שם סחורה בזול שהיא בכאן ביוקר ואחריות הדרך על רב חמא. ומפרש טעמ' דכל היכא דאזלי שבקי להו מיכסא: וזה אפי' היה בידם מעות לא יוכלו למצא מי יעשה להם כזה ופסיק תלמוד' כי טרשא זו שרי גם בטרשא דרב נחמן יש אומרים דהוי הלכה: ואסור לקנות פירות פרדס או כרם קודם שיגמרו יש מפרשים בקונה סתמא: ויש מפרשים בכך וכך: ומודה רב בתורי יש מפרשים בקונה עגלים קודם שנולדו לפי שיש בהם הפסד גדול: ויש מפרשים כשחורשים הכרמים על ידי שוורים: ומותר לתת דמי יין של חבית לחבירו ואומר לו אם תחמיץ החבית תהא של מוכר ואם הוזלה והוקרה של לוקח הואיל ומקבל הלוקח זולא ואפילו לא קבל עליו זולא כמו מתשרי עד טבת מותר ומותר להשכיר סיר של נחשת ונוטל גם פחת המשקל משום דמקבל עליו חוסכא דנחשא: ^{(ר"פ ו)} אבל בשביל קבלת זולא אינו מועיל רק בחבית יין: ואין מקבלין צאן ברזל: היכא דמקבל המקבל אונסא וזולא אבל אם הנותן מקבל האונס מותר: משכרת אשה לחברת' תרנגולת (פירוש לישב על הבצים) בשני אפרוחי' ואין פוסקין על הפירו' עד שיצא השער: יצא השער פוסקין ואע"פ שאין לזה יש לזה: אך כשיש לו פוסק ובלבד שלא יהא מחוסר ג' מלאכות ^{(ר"פ ז)}: אין לווין סאה בסאה אא"כ יש לו וכן כל דבר חוץ מן המטבע משום דלא שייך ביה יוקר ומעמידי' מלוה ע"ג פירות והוא שיש לו ואם יש לו מעט ללוה לוה עליו כמה וכמה: אבל מכ"מ ללות בתנאי שלא יוכל לפרוע עד זמן היוקר אסור: כמו סאה בסאתי': ואם פסק אדם כשער הגבוה נוטל כשער הזול אף על פי שהיו ביוקר בשעה שנתן דמים: ואם לא פסק נוטל כשער היוקר. אמר רבי יוחנן ^{(הג' ד)} אין פוסקין על השער שבשוק: ויש פוסקי' שהלכה כן. אבל שמא הלכה כרבא שלמד מרבי ינאי רבו של ר' יוחנן דאמר מה לי הן מה לי דמיהן: ופוסקין על שער שבשוק:

שלא ^{(הג' ה)} להיות סופר ועד וערב למלוה ברבית שנאמר לא תשימון עליו נשך וכולם עוברים משום לא תשימון:

מפרשים

הגהות רבינו פרץ

ובתוספתא יש ישראל שמינהו עכו"ם אפוטרופוס או סנטר על מעותיו מותר להלוותן ברבית אבל עכו"ם שמינהו ישראל סנטר על מעותיו אסור זה הכלל כל שהוא ברשות ישראל אסור. ברשות עכו"ם מותר. פירוש באחריות ובפנים גבי מופקדות פירש איפכ' ויש ליישב שניה' דההיא דמופקדו' ר"ל דהאחריו' על הנפקד כי ההיא דפסחי' גבי חמץ לא יקבל פקדונות מן עכו"ם ומוקי לה דקבל אחריו' עליו ה"נ מיירי שקבל עליו הנפקד אחריות וההיא דסנטר מיירי שהאחריות על המפקיד לכך אזלינן בתר המפקיד ע"כ מה"רמנע:

ויש מפרשים אפי' בסתם דעתו לכך וכן נהגו היתר אפי' בסתם:

כדאמרינן מרא הדרא בעינא וידיע פחתה ובחדא מינייהו סגי בהדרא בעינה: או דידיע פחתה.

ואם תאמ' מאי שנא חצר משד' פירש בפנים משום דחצר פרהסי' טפי ועוד פירש בקונטרס פ' איזהו נשך דשדה וכרם יש בו ספיקא שמא לא יהיה בה פירו' אבל בית וחצר ליכא כי האי ספיקא, והקשה רבינו תם דבית וחצר איכא נמי לספוקי שמא יפלו הכתלים או שמא ישרפו, לכך נראה לרבינו תם לפרש דבית וחצר ושדה. כי הדדי נינהו וכי תימא מאי שנא ממשכנתא בנכייתא דשרי וי"ל דמשכנתא בנכייתא דשרי היינו כשהלווהו על השדה או על הבית דכיון שהם ממושכנים ביד המלוה דמו למכר והוי כמוכר שדהו לפירות לזמן לפחות משויו ולכך שרי בין בשדה בין בבית אבל במתניתא דקתני המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכרנו בפחות מיירי שלא הלוהו כלל על החצר כדמשמע לשנא דמתני' הלכך לא דמיא כלל למכר. ולכך אסור ודכות' נמי גבי שדה כי האי גוונא כשהלווהו אך לא על השד' אסור למכו' פירות שדהו בפחו' משוויה. וחומרא גדולה היא מיהו לטעמא דפי' בפנים דחצר משום פרהסיא אין לחוש, והשתא לפירו' רבינו תם מותר להלוות על הבית ולדור בנכיית' כיון שמושכנת בידו. ולפירוש רש"י אסור ונראה שיש ליזהר להחמיר כדברי רש"י עכ"ל:

נראה דהלכ' כוותי' דהאי לישנ' מדמייתי ליה גבי עובדא. ואם כן אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אסור אם כן לכאורה היה נראה שאסור לאדם שלווה מחבירו להשאיל לו כוסות וקערות אף על פי שאינם עשוים להשכיר. ומיהו מעשים בכל יום שאינם נזהרים מזה לנך נראה דכל טובות הנאה שהיה עוש' לו בלא הלואה שריא ואף על גב דאסרו גבי חצר דלא קיימא לאגרא וכו'. איכא לאוקומי כגון שלא היה המלוה רגיל אצל הלוה קודם ההלוא'. ולא היה משאילו קודם הלואה. ומיהו לטע' שפירש בפנים ניחא דחצר ועבד הוי פרהסיא עכ"ל:

פירוש פחח הנחשת שנשרף באש כי כל כמה דקלי נחשת' בציר דמיה עכ"ל:

כגון גדיש לח שמחוסר הנאה בשמש כדי שיבש ודישה וזריה

רנט

עוברין על לפני עור לא תתן מכשול. וכגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים וכמו שכתבו התוספ' בס"פ איזהו נשך ובסמ"ג איתא שעוברין ג"כ משום לא תשימון עליו נשך ואם לא יש חסרון בדברי רבינו איני יודע הטעם למה השמיט זה הלאו ואדרבה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות מלוה ולוה לא הזכיר גבי ערב ועדים אלא לאו דלא תשימון ולא משום דלפני עור וכמו שכתב שם הלח"מ דלא פסיקא ליה וכמו שכתבו התוספ' דדוקא אם לא היה מלוה בלא ערב ועדים גם תמיהני שהסמ"ג ורבינו לא הזכירו הסופר שעובר ג"כ וכדברי חכמים וצ"ע:

אין לוקין עליהם עיין סמ"ג ובלחם משנה פ"ד מהלכות מלוה ולוה:

והמלוה יש לו לסבור כו' אין להאמינו. עיין כל זה בנמרדכי בפ' איזהו נשך ויש לדקדק בדברי רבינו ודוק:

אין פוסקין על השער שבשוק עיין סמ"ג:

שלא להיות סופר ועד כו' מ"ש לעיל: