סמ"ק/רמה

<< · סמ"ק · רמה · >>

רמב"ם הלכות בכורים פ"ה סמג עשין. סימן קמא. טור י"ד סימן שכב.

להפריש חלה דכתי' (במדב' טו) ראשי' עריסותיכ' חלה תרימו תרומה: חמשה מינין חייבין בחלה: ואם הקמחים נבללו יחד מצטרפים לשיעור עיסה שהוא מ"ג בצים וחומש ביצה: פחות מכאן פטורה: ואם נילוש' מזה מעט ומזה מע' שנינו אין החטי' מצטרפין אלא עם הכוסמין: והשעורי' מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטים ואין שיעור לחלה רק בזמן שהיו נותנין אותה לכהן ואז נתנו חכמים שיעור: בעל הבית אחד מכ"ד: ונחתום אחד ממ"ח: והמפריש חלתו קמח אינה חלה אך אם יאמר לכשתעשה זו עיס' תהא זו חלה הרי זו חלה. ואוכלין עראי מן העיסה עד שתיגלגל בחטים ותטמטם בשעורים: והעושה עיסתו קביים פי' קב קב לבדו פטורה מהחלה עד שישכו: רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה: וקאמר התם דלא אמר רבי אליעזר אלא בככרות שבבבל הואיל ונושכות זו את זו אבל אחרות לא והכי פירושי תנא קמא בעי נשיכה בעיסה והוא אומר דאפילו בנשיכה דסל סגי דהיינו נגיעה וי"א נשיכ' דתנור ^{(ר"פ א)} ולמדו נשים להיות מתנות בשעת הפרש' שתה' חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שתוסיף אחרי כן בעריכתה שנינו פרק שלישי דמסכת חלה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו ^{(ר"פ ב)} לתוך עיסה שהורמה חלתה הרי זו מביא עיסה שנייה שיהיה בו שיעור חלה עם אותו שאור ונותנה בצד אותה עיסה ומפריש ממנה שיעור חלה עליה ועל השאור: ואם אין לו מוציא חלה על הכל: ^{(הג' א)} ומתוך כך נראה שכשהשאור הוא של פטור והעיסה משל חיוב כמו שרגילין לעשות אחר הפסח שלוקחין שאור של גוים ונותנין בעיס' של ישראל שמוציא חלה אחת על הכל מיניה וביה ואין לחוש משום פטור על החיוב: ומה שאנו נוהגין ללוש עיסה אחרת זו היא חומרא יתירה ואמרינן חלת חו"ל לא בעיא מוקף ואוכל והולך ואח"כ מפרי' וכשהעיסה נילושה יחד אז אין חוששין רק שישאר אחד מן הלחמים: אבל במצות שלשין כל אחת לבדה צריך שישאיר מכל אחת מעט ^{(ר"פ ג)} והעושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה חוץ מן הנחתום שאין הדבר תלוי בדעתו: וכל שכן העושה עיסה על מנת לעשות סופגנין שפטורה והא דאמרינן תחלתו עיסה וסופו סופגנין חייב זהו כשנמלך אחרי כן וכן בני אדם שנתנו קמח לגבל פחות מכשיעו' ובין הכל שיעור ועירבן יחד הגבל שלא מדעת' פטור ואם מדעתם עירבן ^{(הג' ב)} ואין מדעתו לחלקה אחר כך חייב לכולי עלמא והיכא דדעתו לחלקה נמי חייב כיון דעירבו מדעתם כרבי יוחנן: וצריך לטול רשות מהבעלים בשעת הפרש' ואם נתנו רשות בעוד שהוא קמח מועיל הואיל ובידו ליקח עיסה ולעשות שליח להפריש ממנה ^{(ר"פ ד)}: ונראה דאם בעל הבית אומר דניחא ליה שיפריש הגבל יפריש ואם הפריש שלא ברשות חלתו חלה מידי דהוה אפועלים שהלכו שתי וערב בגת דתורמין שלא מדעת בעל הבית: ולא דמי להא דאמר אי דלא שוייה שליח מי הויא תרומה: דפועלים שאני שהם קצת שייכי ביה: ואין להקפיד בברכה אשר יברכו בין יזכירו חלה: בין יזכירו תרומה: וחלת חוצה לארץ: אוכל והולך ואחר כך מפריש ואינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאת לו מגופו: ונאכלת עם הזר על שלחן אחד ובטלה ברוב לאוכלה בימי טומאתו ושמא ה"ה ליאכל לזר ^{(ר"פ ה)}: ומכל מקום טוב לישאל עליה אם חזרה ונתערב' בעיסה אבל אם נפלה בשאינה מינה צריך ששים לבטלה:

מפרשים

הגהות רבינו פרץ

מיהו איכא מאן דאמר דרבי אליעזר לא בעי כלל נשיכה. אבל נגיעה דסל בעי ופר"י דהיינו דוקא להביאו לידי חיוב ^{(הג' א)} אבל לפטו' זה את זה אפילו בלא נגיעה מצטרפין כשהן בסל ובלבד שלא יקפיד על תערובתן וסדין או מפה מצרף כמו סל ולכך נהגו הנשים לכסות במפה.

מצאתי מוגה שיש בספ' רבינו טוביה מו"יאנה ז"ל, המחמץ עיסתו משאור של גוים טוב להפריש אותו שאו' קודם שיפריש חלה דאל"כ יפריש מן הפטור על החיוב, או ילוש כשיעו' חלה ויקיף אצל העיסה ויפריש ממנו חלה, ונראה כי דין זה לכל עיסה שבעולם צריך ליקח השאור קודם שיפרי' חלה וזה חדוש הוא:

ונראה שצריך להפריש מעט מכל שיור ושיור דאין סברא שיוטיל צירוף סל למה שאינו בעין עכשיו שנאכל, עכ"ה:

נהגו העולם כפירוש רבינו תם מדין תחלתו עיסה הלכך הני פרט"ש ורישונ"ש אף ע"ג דסופן סופגנין מכל מקום כיון שתחלתו עיסה חייב בחלה וכן לענין ברכ' המוצי' דאין לחלק מההי' דנטלן לאכלן גבי מנחה שהיו מטוגנין בשמן דהיינו סופו סופגנין ומיהו ורשיי"ש ליכא עלייהו תוריתא דנהמא ופטורין מברכ' המוציא אך חייבין בחלה ומורי רבינו יחיאל היה מסופק לפי שאין רגילות לבשל מהן בקדרה שיעור חלה ודמי קצת לעוש' עיסה לחלק בצק והיה מנהיג להפריש חלה מהם בלא ברכה: אבל בניי"ש פטורי' שתחלתן סופגנין לישה בקערה וסופן סופגנין אבל גאפר"אש חייבות אף על פי שתחלתן סופגנין בקערה מ"מ סופן עיסה ואפילו אותן הגפרא"ש הנאפות תוך הברזל על האור קי"ל כר' יוחנן דאמר מעשה אילפס חייבין היכא דליכא משקה אע"פ שסכין הברזל בשמן אינו כי אם מעט כדי שלא ישרף מיהו אותן נינ"ש שנאפו כמו כן בברזל מ"מ פטור דליכ' עלייהו תורית' דנהמא ומיהו אי קבע סעודתו עלייהו כגון בפורים וברית מילה צריכי' ברכ' המוציא וטוב שיבר' על לחם גמור כדי לפטרן וכן היה מורינו רבי' יחיאל נוהג כרבינו תם ולא כקולא שפירש רבינו שמשון במשניות ^{(הג' ב)} וכבר פי' כל זה לעיל () ע"כ

ונראה הואיל ובידו ללוש העיסה ומיהו בבכורות פירשו התוס' דדוקא לגבי טמא לאכול אבל גבי זר בעי ק' כמין במינו עכ"ה

רמה

אבל לפטור כו'. פי' אם הי' בכל אחת כשיעור וכמבואר בסמ"ג:

ומתוך כך נראה שכשהשאור כו' עיין במרדכי בפסחים סוף פ' מקום שנהגו ומשמע דדוקא אם יש בהעיסה שיעור חלה בלא השאור של גוים וע"ש:

ואין מדעתו לחלקה לפי שחיוב חלה חל עליהם מעודה עיסה ועיין לעיל סימן קנא בהג"ה

וכבר הי' כל זה לעיל. בסימן קנ"א: