סמ"ע על חושן משפט תי

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט תי |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

ומונח במקומו ומזיק כו':    ל' הטור אם הוא בעומק או בגובה או אפילו לא זה ולא זה אלא שפך מים כו' ועפ"ר:

סעיף ב

ואחד הפותח בור:    דכתיב בפרשת משפטים גבי אהדדי כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כו' ומדכתיב ולא יכסנו ש"מ דבהכיסוי הוא פטור ומינה נלמד דמ"ש כי יפתח איש בור בעל הבור ישלם דהפותח הכיסוי נקרא בעל הבור ומחייב בתשלומי הניזקין שיפלו בה:

סעיף ג

בעל הבור חייב:    עפ"ר שכתבתי בשם המ"מ דאפי' ראה הראשון דכיסהו שני ולא ראה שחזר וגילהו אפ"ה הראשון חייב דלא ה"ל לסמוך אהכיסוי של זה שאין לו חלק בבור משא"כ בבור של שני שותפין כדלקמן בסימן זה:

נסתלק מעשה הראשון:    פי' כאלו לא חפרו מעולם והשני חפרו מחדש:

סעיף ד

או שחפרו בהמה וחיה כו':    פי' אע"ג דכתיב כי יכרה איש בור וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ה"מ בחופר בר"ה דהקרקע אינו שלו וכיון דהוא לא חפר אין עליו למלאות קרקע שאינו שלו משא"כ בחפר' בהמתו בחצירו דלא גרע מנחפר בור שם מאליו דמוזהר עכ"פ שלא יוזק אדם ממונו דהיינו חצירו שהוא קרקע שלו שיש בו בור והיינו דוקא אם הפקיר חצירו שסביב הבור ולא הפקיר באותו פעם גם מקום הבור דאל"כ אלא דלא הפקיר כלל יכול לומר מה לאחרים לילך בחצרי דאתחייב בשמירתן וה"ל דומיא דהיזק רגל בחצר הניזק דפטור כמ"ש בסי' ש"ץ ושצ"א ואם הפקיר אח"כ הבור וחצירו שסביבו בפעם אחת ג"כ לא נתחייב על היזק הבור כיון דבשעת הכריה הי' הכל שלו ושוב לא עשה מעשה בחפיר' דיתחייב עליו משא"כ כשחפר תחילה בחצירו ואחר כך הפקיר מקום שסביב לבור ונותן רשות לכל לקרב נפשם סמוך לבור דהוה ליה כפותח בור לר"ה דמחויב לשמור בורו מהזיקתן וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בסעיף ו' ומשם נלמד ג"כ זה שכתבתי דמיירי שהפקיר רשותו לחוד ולא שניהן יחד ואחר שהפקיר רשותו לחוד אף שאח"כ ג"כ הפקיר בורו חייב על נזקי' דלאו כל כמיניה להפקיר נזקיו שכבר עליו החיוב לסלק התקל' וע"ל בטור ובדברי המחבר ר"ס שצ"ח ובפרישה מ"ש עוד מזה:

ה"ז חייב בניזקין:    מדלא כתבו בדין זה ג"כ השיעור בכדי שידע וישכור פועלים ויכרתו ארזים כמ"ש לקמן בסכ"ו נראה דזה דומה לחופר בור והניחו מגולה דכתב הטור והמחבר לקמן בסכ"ח דמחשב פשיעה ולאלתר חייב בניזקין והוא הדין בור שחפרו השור בחצירו כיון דעליו מוטל לטרוח ולכסותו:

סעיף ו

ופתחו לר"ה:    ל' הטור שפתחו ברשותו בתוך ד"ט סמוך לר"ה עכ"ל וה"ט דכל ד"ט סמוך לר"ה דחקי ביה רבים אבל בפתחו לרשות חבירו בעינן שיסמכו לרשות חבירו ומ"ה לא כתב הטור ד"ט כ"א בסמוך לר"ה ועפ"ר:

או פתחו לרשות חבירו כו':    ז"ל הטור ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל החצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה כיון דהוא חייב בניזקי הבעל החצר הי' לו לבעל החצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מלאוהו כמאן דכרייה איהו דמי עכ"ל ואף ע"פ שהבור אינו ברשות בעל החצר הניזק אלא ברשות החצר המזיק רק שפתוח לרשות הניזק מ"מ כיון שעומדת סמוך לחצר הניזק ממש וכמ"ש ה"ל כאלו עומדת בחצר הניזק ועליו לסתמו להרחיק ממנו נזקו ויקבל שכר טרחתו מהכורה:

או שהפקיר בורו שברשותו כו':    הוא מטעם שכתבתי כיון דלא הי' להניזק רשות ליכנס ולהקריב להבור אין בעל הבור חייב בשמירתו:

סעיף ז

לצורך רבים כו':    בטור בשם הרמ"ה כתב דאי חפר מעיקרא לצורך עצמו והדר מימלך למימסרי' לרבים דלא נפטר החופר עד דטמים ליה וכתב עליו הטור ז"ל ואינו נראה כיון דמסרו עתה לרבים והן צריכים לו מאי נ"מ שחפרו מתחלה לצרכו עכ"ל:

והוא שחפר במקום שיש לו רשות לחפור:    כן כתב ג"כ הטור בשם הרמ"ה ז"ל והני מילי שחפר לצורך רבים במקום שיש לו רשות לחפור כו' ור"ל דאפילו בר"ה אינו מותר לחפור לצורך רבים אלא כשכורה במקום שאינו מעבר לרבים וכדומה לו שמזיק לרבים וק"ל:

סעיף ח

והמשלח פטור:    משום דאין שליח לדבר עבירה וע"ל בר"ס קפ"ב:

סעיף ט

אפי' להרחיבו לצד ר"ה:    נראה דר"ל ל"מ דמותר לעשות ברשותו בתוך ד"ט סמוך לר"ה אף דבלא לצורך בנין הוה אסור וכמ"ש בסמוך בס"ו אלא אפי' לחפור עד סוף גבול והיינו שהרחיב קצה הבור עד שהיה עומדת פתוח' בצד ר"ה ממש מותר:

ואם הוזקו בו פטור כו':    ול"ד למש"ר לקמן בסי' תי"ד בהוצאת זבלים בר"ה או בהנחת קוריו ועציו לצורך בנין בס"ס תי"ז דג"כ עשאו ברשות ואפ"ה אם מקלקלין ומזיקין שם דחייב דשאני התם דעושה בר"ה עצמו משא"כ כאן דהבור עומד ברשותו וגם הוא לשעה ומיד אחר החפירה יחזור לסותמו באבני הבנין שיניח ביסוד חומתו ומה"ט אינו דומה לעושה תנור בביתו והרחיקו כשיעור מהעלי' ואפ"ה אם הודלק העליה דחייב על העלייה כמ"ש הטור והמחבר בר"ס קנ"ה דשם הוא עושה כן תדיר משא"כ זה שעושה לפי שעה וכ"כ הרי"ף כתבתיהו בדרישה ע"ש מ"ש עוד מזה:

סעיף י

בור או שיח כו':    במתני' קתני ג"כ ונעיצין ול"מ בכולן קאמר ל"מ בור דהוא קטן ועגול ובהפשיטא דחייב דיש בה הבל אלא אפילו שיח שהוא ארוך ואפי' מערה שהיא מרובעת ואפילו חריצין שאין מקורין ואפי' נעיצין שהן רויחי מעילאי טפי מתתאי דלית בה הבל אלא דבר מועט קמ"ל דאפ"ה חייב ושם במשנה סיים וקתני ז"ל אף כל הדומה לבור ומפרשו שמואל דבא לרבות בהאי כל כגון שעשה תל גבוה י' טפחים וכתבתי בפרי' דאליבי' (דאלו לרב מיושב בע"א וכתבתי בדרישה ע"ש) ה"ק המשנה ל"מ הני דאית בהו הבלא וחבטה אלא אפי' דבר דלית בהו הבל כלל כגון עשה תל ונכשל בה או נפל מעליו ג"כ חייב:

ולמה נאמר בור:    פי' למה כתבה התורה כי יכרה איש בור לחייב עליו כיון דאפי' אהני ג"כ חייב ומשני דנקט בור דהוא ידוע בשיעור עמיקתו וכאלו אמר דנקט בור לרבותא לענין פטור דאפי' בור אם אינו עמוק י"ט ונפל שמה שור או חמור ומת פטור דה"ל מיתה אונס דאין דרך הבהמה למות בנפיל' בפחות מי"ט ק"ו לשיח ומערה כשאינן גבוהין י"ט:

סעיף יא

שהטפח של מים חשוב כו':    פי' נחשב לענין הבל שיש הבל במים יותר מבאויר:

סעיף יב

ומהם שני טפחים מים כו':    איבעיא הוא בגמרא דלא איפשטא אי גם בכה"ג יחשב כל טפח מים לשני טפחים אויר ומ"ה אם אינן אלא ז' עם המים דהיינו ג' טפחים עמקות המים וע"ג המים עוד ד' טפחים אויר אי ג"כ הוה לענין הבל כעומק עשרה טפחים דג"ט של מים יחשבו כששה של אויר והרי עשרה טפחים ביחד או לא ובכזה אמרי' המע"ה ועפ"ר שם כתבתי שיש גירסאות בזה ושהטור כתב הגירסא שבעומק ח' ומהן ב"ט של מים פשיטא להגמ' דנחשב כשתים שהן ארבע וחייב והאיבעיא היא דוקא בבור של ז' ומהן ג"ט של מים או בשל ט' ומהן טפח א' של מים (דקמבעיא ליה אי נחשב טפח א' של מים להבל) ע"ש:

די"ח:    פי' חולקין וס"ל דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא:

סעיף יג

שניהן חייבין בניזקין:    דקדק וכתב בניזקין לאפוקי נפלה שם בהמה ומתה דפטור כל שאינו עמוק עשרה וכנ"ל:

סעיף יד

כולם חייבים:    פי' אפילו לענין אם נפלה שם בהמה ומתה כיון דיש במעשה דכל אחד כדי להמית וכח דכולם מעורבים בו.

סעיף טו

האחרון חייב אפילו בניזקין:    דכיון דבור זה נקרא ע"ש האחרון לחוד לענין תשלומין כשנפל שם ומת נקרא ג"כבורולחוד לענין ניזקין:

הרי זה טפח כו':    איבעיא דלא איפשיטא הוא שם בגמרא אם מחויב תו האחרון בתשלומי ניזקין שיזיק בהבור שאינו עמוק עשרה מי אמרינן כיון דבשע' שהוסיף טפח היה הוא בעל הבור לחוד לחייב עליה וכמ"ש מאותה שעה נסתלק מעשה הראשון גם לענין זה דאף שלאחר שחזר והסיר התוספות נקרא הבור על שמו או נימא דחזר הדבר לקדמותו מיד שהסיר מה שהוסיף וחייב הראשון ולא השני וכיון דלא איפשטא דינא הוי דהמע"ה להמחבר ולהחולקין לא מהני ת"ה וכמ"ש בס"ב.

סעיף טז

אם מחמת הבלו מת האחרון פטור:    נראה דר"ל שנפל לבור דרך פיה למטה ומתה וניכר הדבר להרואים שמתה מחמת הבל ולא מחמת חבטה ואם מחמת חבטה היינו שנפלה לבור על גבה וניכר להרואים שלא מתה אלא מחמת החבט' ומיירי בבבא זו כשנפל מצד שלא הרחיב וכדמסיק ואפ"ה מסיק דחייב כשמת בחבטה שהרי הקריב היזק בור זה כו' ור"ל דכיון דהיא גרם היזק לענין חבט' אם נפל מצד שהרחיב מקרי בעל הבור לענין חבט' אף כשיפול מיד השניי' ועפ"ר:

וכן אם נפל השור כו':    אפילו מתה מחמת הבלו חייב וה"ט דכיון שהוא פושע לענין שור זה עצמו דהי' ראוי למות מחמת חבטה שקירב מיתתו לענין חבטה תלינן נמי בו מיתה מהבל אף ע"פ שמיעט הוא מהבל וכמ"ש הרא"ש והטור והמחבר דומה לזה סמוך לענין אם פשע בשור לענין גמלים אלא שאינו דומה ממש כיון דכאן נראה לעינים דמיעט ההבל ומ"ה השיג הטור אדברי הרמב"ם בזה:

ואם מהצד שחפר הא' כו':    פי' אף כשמת מההבל וכבר כתב המחבר בריש סעיף זה דבכה"ג האחרון פטור וכאן קמ"ל דהראשון חייב ולא אמרי' דנסתלק מעשה הראשון כשהרחיב זה הבור:

סעיף יז

אפילו לא מתה הבהמה אלא מהבלו:    ואצ"ל אם מתה מחבטה כ"כ ג"כ הרמב"ם והל' אינו מדוקדק ע"פ פלוגתת רב ושמואל דרב ס"ל דלא מחייב משום בור אא"כ מתה מהבל הבור ולא מהחבט' כיון דהוא קרקע עולם (אם לא שהבור ברשותו וסמך לר"ה דאז קרקעית הבור דידי' הוא) ולשמואל חייב נמי אם מתה בחבט' וקי"ל כוותי' והנה לרב לא א"ש דהא ס"ל דפטור אם מתה בחבט' ולשמואל הל"ל איפכא אפי' מתה בחבט' ואצ"ל בהבלא וצ"ל דלסברת שמואל מאחר דחייבי התור' אחבט' אף שהיא קרקע עולם תו יש סברא לחייבו יותר ע"י חבט' דיש בו מעש' טפי ממת' ע"י הבל הבור דאין בו אלא כעין גרמא:

לפיכך אם היה עומק הבור כרחבו כו':    פטור הטעם דמתה באונס שלא כדרך מיתת הבהמות והרי לא היה כאן לא חבט' ולא הבל והאי לפיכך דכתב נמשך למ"ש בבבא שניי' וה"ק כיון דחייב על הבלא בלא חבט' לפיכך אם היה עומקו יותר כו' חייב.

ואם לא נחבט' בו הבהמה כו':    בטור מפורש כגון שהי' בתוכו ספוגין שהן רכים ואינ' ניזקה מחבטת' עליהן:

סעיף יח

עשה תל גבוה בר"ה ונחבטה בו הבהמה כו':    קמ"ל בזה דאע"ג דאין כאן הבל אפ"ה חייב כיון דמתה מחמת חבט' וק"ק דלענין אם נחבט' בתל עצמו א"צ גבוהי' דהא אפי' נתקל הבהמ' בקרקע עולם והוזק' באבן ומת' חייב כמ"ש הטור והמחבר בסי' שאחר זה גם ה"ל לכתוב רבותא כאן דאפי' לא נחבט בתל אלא בקרקע עולם וכן בסעיף שאחר זה דכתב ז"ל וכן אינו חייב כו' עד או על חבטת' בתל ובטור כתב ז"ל דאם עשה תל בר"ה גבוה י' ועלה עליו שור ונפלה לארץ ומתה חייב וזה א"ש דתל דומה לבור דאם נפל מלמעל' למט' בעינן גבוה י' כיון דהוזק' לבסוף בקרקע עולם:

סעיף יט

וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור או כו':    כצ"ל וכתב בבור ל' מיתה ור"ל בין שמת' בחבט' בין בהבל משא"כ בתל שאין שם הבל כ' בו ל' חבט':

סעיף כ

וכן אם נפל לתוכה אדם ומת כו':    דכתיב ונפל שמה שור או חמור. ושור וחמור ל"ד הוא דהא ילפי' שור שור משבת דעל כל בהמה חייב וא"כ למה נכתב שור וחמור ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים ומיעוט דשור ולא אדם היינו דוקא אם נפל שם האדם ומת דקרא זה במית' איירי כדכתיב בו והמת יהי' לו אבל אם נפל שם אדם והוזק לא נתמעט מתשלומי הזיקו אבל כלים דאיתמעטו אתמעטו ואפי' בשבירתן דהא שבירתן זהו מיתתן וכ"כ המחבר בסעיף שאחר זה:

וי"א דבבהמה פקחת פטור כו':    דבהמ' עיני' למט' ודרכ' להתבונן בדרכי' ולהשמר מנזקי' משא"כ אדם שהולך ועינו משוטטו' למעל' ולהלן מדרך הלוכו וכמ"ש בסימן תי"ב ס"ג בדברי המחבר גם בטו' ע"ש:

סעיף כא

נפלו כלים לבור כו':    ל' הטור ואפי' נפל שם השור עם הכלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים:

סעיף כב

הא אם כסהו פטור:    קמ"ל דל"ת דעליו לסתמו בעפר באופן שלא יוכל להגיע ממנ' היזק:

סעיף כג

מיהו אם נפל בתוכו גמל כו':    פי' אע"ג דגמלים אינם שכיחי' כלל מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתי' שמא יבא אבל אם נפל שמה שור כולי האי לא ה"ל לאסוקי אדעתי' כשאין גמלים שכיחים שיבא גמל ויארעוהו ואח"כ יבא שור ויפול בו:

סעיף כד

והרי הוא פושע לגמלי':    פי' דאם עברו שם גמלים היו נופלים שם השוורי' והגמלי' שכיחי' וה"ל פושע מתחלתו שמא יעברו שם גמלים מ"מ הואיל ולא עברו גמלים ולא נפלו לבור אלא מכח שהתליע הכיסוי ה"ל אונס שלא בא מחמת הפשיע' ופטו' וע"ז כ' מור"ם דיש מחלקין וס"ל דחיי' בזה:

חייב אף בהתליע מתוכו:    הטור כתב מילתא בטעמא יותר והוא כיון דפשע לענין השור זה עצמו דהרי זה השור שנפל כאן מחמת התלעה ג"כ הי' נופל שם אם הי' שעברו שם גמלים וקלקלו הכיסוי (משא"כ כשנפל בבור שור פקח דאף שפשע לענין נפיל' שור חרש או סומא מ"מ לענין שור פקח שנפל שם לא הי' בו צד פשיע') כיון דפשע מתחל' בשור זה עצמו אף שבסופו הי' האונס מחמת התלעה ונראה דאינו מחמת הפשיע' מ"מ כל שפשע מתחלה באותו דבר עצמו כל מאי דאפשר לתלות בו תלינן אף בחשש רחוק (ובפרט התלעה שהוא ג"כ דבר שאינו שכיח וכ"ד שא"ש הוא על המיעוט) ותלינן לומר שאם הי' מכסהו בכיסוי חזק שראוי לעמוד לפני הגמלים לא הי' נתלע ועפ"ר מ"ש עוד מזה יותר כאן וגם לעיל ר"ס שצ"ו:

סעיף כה

וי"א דשניהן חייבין:    הא דכתב מור"ם בל' י"א משום שנ"ל מוכח דהראשון חייב דכ' הרמב"ם והמחבר ר"ל דחייב הראשון לבדו דאם לא כן אלא תאמר מ"ש חייב הראשון ר"ל אף הראשון וכמו שפי' הרא"ש לדברי הרי"ף א"כ מ"ש אחר זה עד שימסר דליו לשני ע"כ ר"ל דכוונתו דאז נתחייב השני לבדו ותו לא הוה צ"ל ז"ל ומי שמסר דליו להשני כו' נתחייב השני לכסותו וק"ל ומה"ט כתב הטור ג"כ אל' הרמב"ם שהוא כל' המחבר ול"נ כו' ע"ש וכמ"ש בדרישה ולא כב"י שתמה על הטור עבור זה:

ומשמסר דליו להשני לדלות:    משמע דמפרש דליו מלשון דלי וכן פי' ר"ח אבל רש"י והטור פירשו דליו כיסוי הבור ע"ש:

סעיף כו

עד שידע הראשון:    דקדק וכ' עד שידע דהיינו שהודיעו ממש ולא די בכדי זמן שיכול להוודע דדילמא לא נודע לו ואח"כ כ' וכדי שישכור פועלים כו' דאחר שנודע לו והי' לו שהות זמן לשכור פועלים ולא שכרם מאז גם הוא יש לו חלק בתשלומי נזקין ועפ"ר:

אלא שאינו צריך הודעה:    דהא מיירי שכבר ידע דהא מתחל' כ' ובא השני ומצאוהו מגול':

סעיף כז

צריך להמתין לו כו':    ע"ש בטור ובפריש' שם כתבתי הוכחתם:

סעיף כט

בעל הבור חייב:    בטור מסיים בזה וכתב ז"ל ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו ע' ד"מ שכתבתי ליישב דל"ת מזה למ"ש הרא"ש דחייב הנוטל (והביאו מור"ם בהג"ה לעיל סימן שפ"ג ס"ד) דשאני התם בתשובה דהסומך חביתו בר"ה באבן של חבירו ובא חבירו ונטל אבנו דנשבר החביו' מיד וה"ל כהזיקו בידים משא"כ כאן בגיל' הבור דאין ההיזק בא מיד אלא לאחר זמן כשיפול שם בהמת חבירו וגם לא ברי כ"כ היזקו:

סעיף ל

שהבור עשוי להתגלות:    ע"ל בסי' שצ"ו ס"ו בדין המוסר שורו ביד חש"ו דכתב דאפי' היה קשור בהחבל מחשב פשיעת בעלים משום שדרך השור להתיר הקשר ופירש התו' דר"ל דחש"ו בעצמן יתירוהו נראה דה"ה כאן י"ל כיון דלאו בני דעה נינהו חיישינן שיגלו להבור העשויה להתגלות בקל כי בגמ' אתאמרו הני שני דינים יחד ע"ש שכתבתי שם לשון הגמרא:

סעיף לא

בין לפניו בין לאחריו:    פירוש דאם נפל השור דרך פניו מסתמא מת בהבל ואם מת בבור דרך אחוריו אז מסתמא לא מת מכח הבל אלא מחמת חבטה וכנ"ל וכבר נתבאר דקי"ל דחייב בעל הבור בין מת בחבט' בין בהבל ועיין ברמב"ם שכתב דאם נפלה מאחריה לבור פטור אבל הראב"ד וגם המ"מ תמהו שם על דבריו ע"ש:

אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונפל לאחורי הבור:    כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ובטור כתב אבל נבעת מקול הכור' ונתקל בבור ונפל כו' והטעם דפטור כיון דקרקע עולם הזיקתו והוא דומה לנתקל באבן וניזק בקרקע דפטור כמ"ש הטור והמחבר בסי' תי"א ס"א:

סעיף לב

פחת נביל' זו יש לי אצלך:    שהרי בבורך מצאתי הזיקי:

אע"פ שהיא גדולה ופקחת כו':    בטור כתב האי אע"פ ברישא וז"ל שור שדחף בהמה לבור אע"פ שהוא ביום ופקחת כו' וא"ש טפי ונוסחת המחבר והרמב"ם צ"ל דהניזק מדבר כן עם בעל השור דפחת נבילתו היא אצלו לחוד אע"פ כו' ומ"ה כל שאני יכול להוציא כו':

כיון שנדחפה כו':    דהיה לבעל הבור לאסוקי אדעתי' שמא ידחפנו אותו שור שם ויגרם בורו היזק לבעל השור:

והשאר אתה חייב לשלמו:    היינו דין דאמר רבי נתן בגמ' כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:

סעיף לד

שאם היה בכונה כו':    הוא מטע' שכתבו התו' ז"ל דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש מי מחייב בעל האש:

משלם השתות:    דכיון שיש שנים עמו אין מגיע אלא שליש לנזק שלם והשתא דהוא תם אם עשה היזק לחוד לא היה משלם אלא חצי נזק חצי' מחלק שלו הוא שתות:

סעיף לה

ושור ובור פטורים:    פי' בעל השור ובעל הבור פטורים השור מדכתיב וכי ינצו אנשים ולא שוורים ובור דרשינן שור ולא אדם וכנ"ל וכיון דליכא לאשתלומי מהני משתלם מאדם כולה:

סעיף לו

חייב בשאר ד' דברי':    דאיש בעמיתו כתיב:

ובעל הבור פטור:    דחמור כתיב ולא כלים וכנ"ל

סעיף לז

עד שיעור מה שהיה הוא חייב כו':    בטור מבואר זה יותר ז"ל, ודוקא עד שיעור מה שהיה חייב ביה אהאי נזקא היכא דהוה עביד ליה איהו לבדו אבל טפי לא עכ"ל, ולכאורה היה נראה לפרש דר"ל משום דלפעמים נחבל וניזק יותר מדחיפת שנים מבדחיפת א' ובא לומר דבכה"ג אין האחד צריך לשלם כל הנזק הנעשה ע"י שניהן כיון דאין הא' יכול להזיקו כ"כ, אבל קשה דהאי טעמא שייך גם בדחפו כלים לבור ונשברו דאי לאו בור לא היו נשברים הכלים מדחיפת האדם ואפילו הכי קאמר לפני זה דצריך האדם לשלם כל נזקי הכלים. ☜לכן נראה דלא אתי לאפוקי אלא כגון אדם ושור שדחפו אדם והזיקוהו, שנתבאר לפני זה שבדמי היזקו המה משותפים ובשאר ד' דברים האדם צריך לשלמן לבדו, ולמדונו כאן דאם ברח האדם אזי על בעל השור חיוב לשלם כל דמי נזקו כאלו הזיקו לבדו אבל שאר ד' דברים א"צ לשלם עבור האדם שברח, ואע"ג דבעל השור עומד בחיוב התשלומין בעד האדם לא אמרינן דעומד במקומו בכולו משום דאף אם היה מזיקו השור לבדו לא היה חייב לשלם ודוק:

סעיף לח

בעל השור פטור:    דאיהו גרם ההפסד לנפשו בחפירתו:

מיורשי בעל הבור:    רצה לומר לא מיבעיא דאם הוא חי דצריך לשלם השור, אלא אפילו מת הכורה צריכים בניו היורשים לשלם לבעל השור הזיקו, ואע"פ דמלוה על פה של ראובן אינן נפרעין מיורשיו אחרי מותו, שאני הכא כיון דאביהן עכשיו מת בשעה שנפל שם השור בודאי לא פרע להן עדיין דמי השור, ועיין פרישה: