סמ"ע על חושן משפט שסט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט שסט |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

לסעדו על שינויו:    פי' כדי שיצא מיד הגזלן ויהיה שינוי רשות ויקנהו אח"כ ביאוש ושיניי רשות וגם בלא שינוי רשות קנהו אם נשתנה גמור שאינו חוזר או אפי' חוזר אם יש יאוש עם שינוי השם וכמ"ש בסי' שנ"ג ושס"א ואסור לסעדו שיבא לידי אחד מהשינויי' הללו:

דינו כלוקח מן הגנב:    פי' לענין אם נעשה בו תק"ה אי לא ואם יש חילוק בין גנב מפורסם או לא ע"ש ר"ס שנ"ו ושם עוד חילוקים בזה:


סעיף ב[עריכה]

חייב להעלות שכר לבעלים:    דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכמ"ש בסי' שס"ג ושע"א:

גזל דקלים כו' עד אסור לעבור עליו:    כאן שייך הג"ה של מור"ם ז"ל הנדפס בס"י אחר זה ז"ל מיהו אם מסרו לרבים מותר כו' וכ"כ המ"מ כתבתי ל' בפרישה דבכה"ג אף במקום דלית ביה דינא דמלכות' דינא מותר וכן מצאתי בהגהות דכתיבת יד מור"ם ז"ל הג"ה זו אדינא דגזל דקלי':


סעיף ג[עריכה]

ואם היה מיעוט שלו כו':    וע"ל ר"ס שנ"ח שפסק הט"ו וגם הרמב"ם דאסור לקנות מהגנב דבר שרובו בחזקת גנוב ושם בדרישה כתבתי דיש לחלק דברועי' ואינך דלשם דהן בחזקת גנבים ומסתמא כל מה שבידם היא בחזקת גנוב כי כל מלאכתן בזה אלא שיש מיעוט רועים שאינן גנבים כלל ותלינן לזה שבא לקנות ממנו בהרוב משא"כ כאן מיירי בידוע בו שיש בידו שלזה מיעוט ממון שאינו גזול ועמ"ש שם עוד מזה:


סעיף ד[עריכה]

שחזקת מלאכה זו שהיא גזול:    כך היא הגירס' הנכונה גם ברמב"ם וכן הוא לפנינו ברמב"ם בדפוס גדול וקטן ופי' מלאכה זו של מוכסין ולא כב"י שהביא ל' הרמב"ם כתוב בו ז"ל שחזקת מאכל זה שהיא גזול ומחלק בבית יוסף להרמב"ם בין דבר מאכל שהוא בחזקת גזול מסתמ' טפי וזה אינו ועיין דרישה מ"ש עוד בישוב דברי הרמב"ם:

ואין מצרפי' דינרין מהתיבה שלהם כו':    דוק' בצירוף שאין לו הנאה כ"כ יש חילוק בין מהתיבה שלהן שהוא ממעות המכס בעצמו דאסור ובין צירוף שיש לו ממעות שבביתו דמותר אבל בשאר הנאות גדולות כתב לפני זה דאפי' ממה שיש לו בבית אסור ליהנות ממנו וק"ל:


סעיף ה[עריכה]

ואינו יודע בודאי שזו גזולה:    כ"כ הרמב"ם בפ"ה דגזילה ואזיל לשטתו דס"ל אם ידע הלוקח שגזולה היא היה צריך הלוקח ליתן להנגזל דמי שווי' כי כן סבירא להו להרי"ף והרמב"ם בכל שינוי רשות ויאוש דאף דקנה הלוקח מ"מ צריך ליתן הדמים וכמ"ש המחבר בשמם בסי' שנ"ו ושס"א ובאינך מקומות ומהתימה על מור"ם ז"ל שלא כתב כאן שלדעת י"א שהזכיר שם והם ר"י והרא"ש אפי' ידע הלוקח שזו ודאי גזולה אפי' הכי הוא שלו וע' דרישה שהארכתי בזה לברר הדברים גם כתבתי לזה הוכחה לעיל בסמ"ע בסי' שס"א ע"ש ונראה שמור"ם ג"כ בשיטת הב"י והכ"מ אזיל שכתבו שמטעם אחר כ' הרמב"ם דמיירי שאינו יודע שזו גזולה ע"פ סוגיא דהגוזל בתרא (דף קי"ד ע"א) ע"ש וכתבתיהו בדרישה ומ"ה סתם מור"ם כאן דבריו אבל בדרישה כתבתי הנלע"ד לסתור דבריהן וגם ע' לעיל בסי' שס"ח מ"ש בסמ"ע בביאור דברי הרמב"ם והמחבר:


סעיף ו[עריכה]

וכן אם ישראל קנה כו':    פי' ול"ת דוקא כשגבאו להמלך דאז הוי משום דינא דמלכותא טפי:

דהוי כגוזל מן הגזלן:    וע"ז אמרי אינשי בתר גנבא גניב וטעמא טעים ועפ"ר שם כתבתי דנראה דבמקום שהמוכסין מאמינים להסוחרים במה שאומרי' לפניהן שאין להן סחורה אלא כך וכך אזי מותר לשנות להגיד לפניהן באופן שלא יפסדו דהיינו דרך משל אם יש להן מ' אמות בגד ומן הדין אין להם ליתן מהם מכס אלא ל' גדולים וכשידוע להמוכסן שיש מ' אמות יכריחו ליתן לו מהן מ' גדולים מותר להן לשנות ולומר להמוכס שאין להן אלא ל' אמות ולא יתנו לו אלא ל' גדולים וכל כיוצא בזה ומה"נ דקדק המחבר וכ' ז"ל אסור להבריח ממנו דבר הקצוב כו' הא המותר מותר להבריח:


סעיף ז[עריכה]

בין שהיה כו':    ז"ל הטור וכן המס שיש לו לגבות מבעל' השדות אפי' לא נשאר שם רק א' וגבה ממנו בשביל כולם אינו גזל לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל א' ואחד וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות מכל א' חלקו (וכתבו מור"ם ז"ל בסמוך ס"ס י' וצ"ל דהוא בכלל מ"ש המחבר כאן ודו"ק) בד"א בבעלי השדות אבל האריס אין להן למשכנו בשביל בעלי השדות עכ"ל והטעם מפורש בגמ' כיון דאין לאריס חלק בגוף הקרקע אין עליו לפרוע חלק בע"ה ע"כ ומזה יש ללמוד דמ"ש הרמב"ם והמחבר כאן בין שאינו בעל השדה דר"ל שאינו בעל השדה זו כ"א בעל שדה שבצדה אבל מ"מ יש לו חלק ג"כ בגוף השדה מ"ה פורע בשביל האחרים מן דינא דמלכותא משא"כ כשאין לו חלק בהקרקע כלל דאז לא גרע מאריס דאין גובין ממנו:


סעיף ח[עריכה]

כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו:    הטעם שהארץ היא מיוחדת שהיא של המלך וכל אדם יכול לעשות בשלו מה שירצה וכן סיים הרא"ש בשם הרמ"ה שם בטעמו ז"ל ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינא שלא יהנה אדם מארצו שלא מדעתו וקצבתו עכ"ל והביאו בד"מ ע"ש:

יוכל למכרו אחר שנה כו':    וכ"כ לעיל בסי' ע"ג סי"ד בהג"ה והוא מהמשנ' פ' הגוזל והא דהוצרך לכתוב דמשום דינא דמלכותא מותר למוכר' אחר שנה משום דל"ת כיון דמשכנו משכון של עכו"ם ונותן להמלוה ממנו ריבי' אסור למוכרו ולהביא להממשכן ליד היזק מעכו"ם שיעליל עליו משא"כ במשכן לו משכון של ישראל דמותר למוכרו בסוף ל' להתראתו א"ל במקום שאין מוכרין משכנות ש"ע תוך שנה וכמ"ש מור"ם בהג"ה לעיל בסי' ע"ג סי"ד ומ"ה כתב שם דבתוך השנה לא ימכרו דמשמע דהסברא היא דאפי' בתוך השנה מותר למוכרו וכאן הוצרך לכתוב דלאחר שנה מותר למוכרו וק"ל:


סעיף י[עריכה]

תהיה השדה לנותן המס:    פי' בימיהן היו גוף השדות למלך וישראל ועכו"ם היה מנהגם להחזיק בהן לחרוש ולזרען ונותנין כל שנה חוק קצוב מס ממנו למלך ואכזה אמר שאם היה דין המלך שלא יתן מס כו' אין זה גזל ובודאי אם היה גוף השדה של ישראל אז אף אם צריך ליתן מס דבר קצוב למלך אינו יכול להפקיע מידו כל פירותיו בשביל שלא נתן המס:

ונותן המס עד שיחזרו הבעלים כו':    עפ"ר וד"מ שם כתב דכה"ג שגוף השדה של המלך אפי' לקחו הגזבר ונתנו לאחר שיהיה בידו לעולם אין זה גזל דמאחר דגופו של השדה הוא של מלך ולא בא ליד זה כ"א עבור המס והרי לא נתן המס וכאלו לא בא לידו דמי:

וכן הוא חוק המלך כו':    כ"כ הטור והוא מהגמרא וכמ"ש בפרישה ועמ"ש לעיל בסמוך שנ"ל שהוא בכלל מ"ש המחבר בס"ז ז"ל בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה ע"ש:

שכל מי שימצא בשדה יתן בעד בני כל הבקעה כו':    כבר כתבו ג"כ המחבר בס"ז במ"ש שם או כל מי שימצ' בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס כו' אלא שלא ביאר שם דהוא יחזור ויגבה כו' אבל פשוט הוא:


סעיף יא[עריכה]

ה"ז עובד בו כו' כעבד כו':    כ"כ הרמב"ם והטור וכ' ב"י דר"ל דלא יעבוד בו עבודת עבד כנעני דהיינו להוליך אחריו כליו לבית המרחץ או לחלוץ מנעליו וכמ"ש לא תעבוד בו עבודת עבד ואף שבישראל שלא נמכר לעבד עברי מותר להשתעבד בו אפי' בכאלו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה דעבדי' ומטעם דלא אסרה התורה שיעבוד זה אלא בעבד עברי מפני שנפש' שפילה ה"נ כיון דמדינ' דמלכותא הרשות נתונה להשתעבד בהם דינו כעבד עברי ואסור להשתעבד בהן עבודת עבד כנעני הכי נראה לי:

שדין המלך דין:    הטו' מסיק בס"ס זה וכתב וז"ל כ' הרמב"ם בד"א במלך שטבעו יוצא באותן ארצו' והסכימו עליו שהוא אדוניהן והם עובדי' לו אבל אם אין טבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע לכל דבר הוא ועבדיו עכ"ל וכתבו המחבר בקצר' לפני זה בס"ב ע"ש:

הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם כו':    ומתה אשתו לא יוכל אבי אשתו כו' וא"ת הא כתב מור"ם בהג"ה בר"ס רמ"ח ז"ל ואם עשה צוואה במקום שנהגו לדון בדיני עכו"ם ובאו אחר כך לדון בדיני ישראל לא אמרי' דירושה אין לה הפסק עכ"ל והוא מהריב"ש סי' נ"ב ושם בתשוב' מפורש דאיירי שיצא זה הבא לירש למקום אחר שדנין בו בדיני ישראל ואפ"ה פסק שנילך אחר מקום שנעשה בו הצוואה וידונו בדיני עכו"ם וי"ל דשאני התם דכיון דהמצוה מת באותו מקום שדנין בדיני עכו"ם ועש' צוואה סתם ואחריו לפלוני אמרי' דודאי דעתו היה כמו שמורגל בפי הבריות דמפרשי' ואחריו לפלוני כפשוטו ואפי' אם הראשון ראוי לירש ומ"ה פסק שדנין בדיני עכו"ם משא"כ כאן בהנוש' אשה דבשעה שנשאו זא"ז לא הי' שעת הירושה ולא היה אז שום גילוי דעת שנשא' אדעתא דמנהגא והבעל עומד עתה לפנינו ואומר שלא היה דעתו ? לישא ע"ד שאם תמות שלא ירשנה דבזה ודאי לא עקרי דין תורה ומסיק מור"ם וכתב (והוא מתשובת רשב"א) וליכא בזה משום דינ' דמלכותא כו' ר"ל של"ת אף שלא נאמר שמתחלה נשאה אדעת' דהכי מ"מ הלא במקום שדרו שם דנו בו בדיני עכו"ם ובעכו"ם אין הבעל יורש את אשתו וכשיבואו עתה לדין ידונו להן כן ועלינו לקיים דינם מכח דינא דמלכותא דינא ע"ז כתב כיון דדין זה פסוק ועומד מד"ת שבעל יורש את אשתו א"צ הבעל לירד עם אבי אשתו לפני דייני עכו"ם כי אין דינ' דמלכות' דינא אלא כו' והב"ד יכופו לאבי אשתו שלא ילך לפני דייני עכו"ם וק"ל:

דלא אמרי' דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך כו':    עיין בד"מ שהביא לשון הרשב"א קצת בל' אחר ז"ל דלא אמרי' דינא דמלכותא דינא אלא במה שהוא מדיני מלוכה אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפט המלוכה אלא הערכאות דנין בעצמן כמו שמצאו בספרי דייניהן שאם אי אתה אומר כן בטלתם ח"ו דיני ישראל עכ"ל ועוד הבי' לפני זה דעת מהרי"ק והמרדכי וכתב שכולם שווים בזה ע"ש. ונראה דר"ל דאפי' אם גזר המלך בהדי' לילך בתר דיני הערכאות דאין על דייני ישראל לקיים זה מכח זה דעלינו לקיים מן הדין דינ' דמלכותא דעל כזה לא אמרו אלא על דברי' מחוקי המלוכה ולפי זה צ"ל דגם מ"ש מור"ם לפני זה בס"ח ז"ל ויש חולקין וס"ל דבכל דבר אמרי' דד"ד ושכן הוא עיקר ג"כ כוונתו למ"ש רשב"א הנ"ל ומ"ש בכל דבר ר"ל אף שאינו ממסים וארנוניות והא ראיה דגם בד"מ כתב תחלה שלדעת המרדכי בשם התוס' אמרי' בכל דבר דינא ד"ד וכתב מיד עלי' הא דכתב מהרי"ק דאפי' לאותן דעות היינו דוקא לענין הנהגות של משפטי המלכים כו' ע"ש ודו"ק: