סמ"ע על חושן משפט שכ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
אחד השוכר כו': כלל דבריו הוא דאחד השוכר שדה וכרם בדמים מזומנים והיינו שהשוכ' יקח פירות השדה או הכרם כולו לנפשו ויתן להמשכי' סך דמים בעד השדה בכל שנה ואחר שלא שכרה בדמים מזומנים אלא ששכרה ליתן לב"ה בכל שנה כך וכך תבואה דאם דעתו לזורעה חיטין יתן לו כך וכך מדות חיטין ואם שעורים שעורים וה"ה אם קבלה לזרוע עליה חיטין והתנה עמו ליתן לו כך וכך מדות שעורים לשנה דנקרא חוכר (וכמ"ש הטור ומור"ם בסי' שכ"ג ע"ש) דין א' להם ובשניהן אף אם ילקה השדה ולא תצמיח כראוי צריך ליתן לבעל השדה או הכרם כל דמי קצבתו הן במזומנים הן בפירות כפי מה שיהיה השכירות אם לא שהיה מכת מדינה וע"ד שיתבאר בסי' שכ"א ושכ"ב ואין ביניהן אלא השם דהשוכר במזומנים נקרא סתם שוכר והשוכר בפירות נקרא חוכר ובטו' מבוא' יותר מבל' המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם בקיצור:
ומ"ש או ששכר ממנו בפירות: בסי' שכ"ג יתבא' שדין חוכר הוא שאם יש פירות בשדה זו שחכר ממנו צריך לקבל ממנו או ליתן לו אותן פירות אף אם לא יהיו טובים או יותר טובים מפירות אחרים אלא שאם לא יהיו פירות כלל בשדה צריך לקנות לו פירות מהשוק ואין כאן מקומו מ"ה קיצר כאן:
סעיף ב[עריכה]
המקבל כו': עד והוא נקרא מקבל ודין מקבל אינו כדין שוכר וחוכר שהן אף אם ילקה השדה עכ"פ צריכין ליתן לבעל השד' שכירתו וכנ"ל אבל המקבל לעולם אינו נותן להנותן אלא לפי מה שיוציא מהשדה או הכרם שאם יהיו פירות הרבה יהיה שלישו או רביעית דבע"ה ג"כ הרבה ואם מעט מעט עוד יש ביניהן נ"מ לדינא וכמו שיתבאר בסימנים שלפנינו:
ולהוצי' עליו יציאות: כ"כ משום דכל המקבל שיתן הוא ההוצאות אזי הפירות שיוציא השדה הן שלו ואינו נותן להב"ה אלא חלק ממנו שליש או רביע לאפוקי סתם אריס דבעל השדה נותן ההוצאה והזרע דאז בעל השדה נוטל הפירות ונותן להאריס שליש או רביע וכ"כ התו' ועד"ר:
וה"ל כמלוה בשטר: גם זה נתינת טעם הוא למה אין כותבין אלא מדעת שניהן שהרי משכתבו יהיה הכתיבה עליו כמלוה בשטר לטרוף על ידו ממשועבדים שלו מה שקצב עמו ולא ניחא לסתם אנשים שיהיה עליהן שטר כזה וכמה שכתב הטו' והמחב' בסימן ל"ט ע"ש. מיהו כתבתי בפרישה דהיינו דוקא כשפרט בתוך השטר קצבה ידוע ליתן לו וכן מוכח ל' הטור עיין שם אבל אם לא נפרט בתוך השטר אלא שיתן לבעל השדה שליש או רביעית מהיוצא מהשדה כפי מה שיהיה שאין לזה דבר קצוב וידוע אין מוציאין בשטר בזה ממשועבדין וכמו שאמרו דאין מוציאין למזון האשה והבנו' אלא מנכסים בני חורין מה"ט עפ"ר:
והמקבל נותן שכר הכתיבה: בטו' מסיים בזה ז"ל ואפי' אם הובירה פי' דבשנה זו לא יזרע השדה כמנהג עובדי האדמה וכמ"ש הטור והמחב' לעיל בסי' קמ"א ולא יהיה לו הנאה מהשדה שנה זו אפ"ה צריך לתת לו שכר הכתיבה וכן הוא בגמ' עפ"ר:
סעיף ג[עריכה]
כל דבר שהוא לסייג הארץ כו': ז"ל הטור דינו של מקבל שכל דבר שאין השדה נשמר זולתו כגון הסייג והחפירה שסביב השדה הוא על בעל השדה וכל דבר שהוא כדי לעשות שמירה מעולה הוא על המקבל עכ"ל והחפירה זו שכ' נראה דר"ל כמו שמפורש בגמ' וכתבו הטו' והמחב' לעיל סי' רי"ח ס"ך לענין הקונה חצי שדה מחבירו שכ' שם ז"ל ועושה גדר ואחורי הגדר סמוך לגדר חריץ קטן רחב שלשה טפחים וחוצה לה חריץ גדול רחב ששה טפחים ובין שני החריצים רחב טפח וכל זה כדי שלא תקפוץ הנמייה וע"ש בפרישה:
הקרדום שחופרין בו כו': ז"ל הטור ויתן בעל השדה עיקר הדברים הצריכים לעבודת קרקע כמו הקרדום שחופרין בו והכלים שמוציאין בו העפר והדלי והכד שדולין בו והדברים שאינן מעיקר העבודה אלא כדי להקל מהעבודה כגון היאורים שעושין להמשיך בהם מים ע"פ השדה על המקבל לעשותו עכ"ל והטעם כיון דהטירחא מוטל על המקבל אם ירצה הוא להקל עליו טירחות ההשקאה או השמירה יעשיהן משלו ובזה דברי המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם מבוארים ויתבא' שמ"ש ז"ל וחטיטת המקומות שמתקבצים המים ר"ל היאורים הנחפרים בידי אדם משפת הנהר הגדול עד משך פני השדות להשקות ממנו והן עשוין כדי להקל על המקבל שלא יצטרך לדלות ולישא בכתף המים מהנה' הגדול עד השדה אלא שלפ"ז לא הל"ל שמתקבצין בהם המים דמשמע שחופרין אותן להיות המים מקובץ ועומד שם וי"מ חטיטת המקומות כו' ר"ל שהחריצין הן כבר חפורין ונסתמו קצת מטיט ועפר שנפל לתוכן וצריכין לחטטן ולנקרן:
דבחוכ' אין על בעל השדה כו': הטעם כיון שהוא צריך ליתן עכ"פ להמחכי' כדי חכירתו אף אם לא יצמח השדה וכנ"ל א"כ אין להמחכי' עסק בהשדה כ"ז חכירתו מ"ה א"צ ליתן ולעשות שום דבר מכל הנ"ל להחוכר ומה"ט מכ"ש אם שוכ' שדה מחבירו במזומנים שאין על המשכי' לעשות שום דבר מכל אלו:
ומ"ש וכן נ"ל: גם הטו' כתב על דברי הי"א ז"ל והכי מסתב' ע"ש:
סעיף ד[עריכה]
אינו רשאי לעקר: פי' לעקו' עם השורש:
חבירו מעכב עליו: הטעם מפורש בגמ' שם דפעמים ניחא לבע"ה שתשא' שורש התבוא' בארץ להיותו במקום זבל לכשיזרע לשנה הבאה ופעמים כשאין צריך לזבלה ניחא ליה שתתנקה השדה ואז חפץ יותר שתעקר ויעק' גם השרשיו ויפנה משדה וכן המקבל פעמים צריך קש ליתן לבהמותיו ומ"ה ניחא ליה לעקרה עם השורש ופעמים חש על הטורח כי טירחת העקירה היא טפי מהקצירה והכלל שהמקבל והנותן לשניהן יש בגוף התבואה והקש שגדל בארץ לפי מנהג מקומן ומ"ה יכול כל אחד לומר ניחא לי בשרשי התבן או לא ניחא לי וק"ל:
שנהגו לחרוש: היינו כדי להפוך שרשי העשבים הרעים שבו שלא יחזרו ויצמחו לכשיזרע:
והוא ניכש: וה"א כיון דניכש ממנו העשבים רעים תו א"צ חרישה קמ"ל דיכול בעל השדה לומר שמא לא ניכשת כל הצורך או לאחר הניכוש חזר וגדל שם עשבים רעים:
ואם פי' בשעת הניכוש כו': בפרישה כתבתי דקמ"ל בזה דכתב דפי' בשעת הניכוש חידוש הוא דאין צריך לפרש כן בשעת קבלת השדה לידו אלא אפי' אם קבל' מתחלה בסת' אם בשעת הניכוש פי' דבריו והוא שותק אמרינן ג"כ דשתיקתו הוה כהודאה וישבתי בזה תמיהת הב"י שתמה על הטו' ע"ש:
ואם נהגו לנכש כו': הטעם דיכול לו' זרע דהעשבים הרעים שיפול מהן לארץ יצמחו אח"כ ולא יהנה להו החרישה הבאה אח"כ שתשא' שם לכך רוצה שינכש כפי המנהג קודם שיהי' בו זרע וישליכהו חוצה:
סעיף ה[עריכה]
נוטל חלקו באילנות: פי' באילנות הגדלין באותו השדה ואין להמקבל בהן טירחא כמו שיש לו בתבואת השדה מ"ה תולה גידולי האילנות בהמנהג אם נהגו כך המקבלים ליטול גם מהם חלק כמו בתבואות השדה שקבלו:
אפי' הוסיף בעל השדה כו': פי' אם שאר המקבלים לוקחים לנפשם שני שלישי התבוא' ובעל השדה שליש ובעל השד' זה הוסיף לו שיטול המקבל ג' חלקים מהתבואות השד' והוא יקח הרביעית:
ואינו יכול לו' הוספתי לך כו': והיינו דוקא בדלא פי' בשעת הקבל' שמש"ה מוסיף לו אבל פי' כן פשיטא דצריך לקיים תנאו ולא הוצרך הטו' והמחב' לכתוב זה דפשיטא הוא דכל תנאי דמתנ' בשעת החכירות והקבל' קיים ודוקא בסעיף שלפני זה דמיירי דלא התנה בשעת הקבל' כ"א בשעת הניכוש הוצרך לכתוב דמהני הפריש' נגד השתיק' וכמ"ש שם וק"ל: