סמ"ע על חושן משפט קנו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
א' מבני מבוי שאינו מפולש כו' בכל מבוי יש כמה חצירות אלא שבמפולש דהיינו שפתוחה תמיד מב' צדדים והעוברים ושבים נכנסים מצד זה במבוי ויוצאים מצד שכנגדו בקעי בה רבים ולא שייך גבייהו הטענה שמרבה עליהם הנכנסים כו' ולמנוע ע"י זה להאומן לעשות בו מלאכתו שהרי גם זולתו שכיחי שם רבים משא"כ במבוי שאינו מפולש שאין לה אלא פתח א' ובמקום שנכנסים שם הם שבים ללכת דאין שם מעבר לרבים ומסיק מור"ם וכתב דגם בזה י"א דאין להם טענה זו מחצר לחצר שבאותו מבוי כ"א בדרים עמו באותו חצר עצמו יכולין למחות עליו מה"ט שמרבה עליהן הנכנסים ויוצאים וק"ל:
שבקש לעשות כו' עד"ר שם הוכחתי דהאי שביקש ל"ד קאמר אלא ה"ה אם כבר החזיק ועשה שם מלאכה זו כמה שנים אין מועיל חזקה לזו וכ"כ הרמב"ם והמחבר הביאו בסמוך סעיף ד':
רופא או אומן. אומן פי' כולי עלמא מקיז דם ורופא פירש"י מוהל וכ"כ ☜ בעיר שושן כאן ולא דק שהמחבר ע"כ לא סבירא ליה הכי שהרי בסמוך בס"ג כתב דכל מילי דמצוה אינו יכול למחות בו לכן נראה דפי' רופא שהוא רופא לגופות בני אדם ואומן פי' מקיז דם כן צריך להיות להאי גירס' דגרסינן רופא או אומן אבל במיימוני ובטור כתב רופא אומן ולפי זה י"ל רופא שהוא אומן וכן פירש ב"י ע"ש ועד"ר:
סופר שטרות פי' לאפוקי ☜ סופר ס"ת וספרים דמצוה היא ולא כהרמב"ן שכ' שגם בזה יכול למחות ועד"ר:
לימוד שאינו של תורה וז"ל ד"מ שם ובפי' המשנה כתב הרמב"ם וז"ל ☜ שאם הי' מלמד לתינוקות חשבון או תשבורת יכולין למחות בידו עכ"ל:
ואפי' נתרצו כולם חוץ מא'. כן הדין בכל מצי מעכבי הנזכרים בסי' זה ☜ אבל בתקנות שמתקנין הקהל כתב הרא"ש בכלל ו' דין ד' דאין יחיד יכול לבטלן דבזה כתיב אחרי רבים להטות ע"ש:
לא ישכירנו כו' בטור סיים וכתב אפילו אינו מוציא אחר שישכרנו בכדי שישכר אותו זה עכ"ל ועד"ר מה שחלקתי בזה בין שכירות למכירה:
אבל למוכרו י"א דשרי הטעם נ"ל דבמכירה אינו נראה כ"כ שקנאו לעשות בו מלאכתו דהא י"ל שקנאו לנחלה להיות שלו לדירה וידור בו בנו או ישכרנו לאחרים עד שיפנה ממלאכתו זו ואם יבא הלוקח אח"כ לעשות בו מלאכתו הא מצי בני החצר לישתעי דינא בהדי לוקח ולכך לא מיחו חז"ל במוכר כיון שאין הזיקו ברי משא"כ שכירות שהוא לזמן ואין מדרך העולם לשכור בית אלא לדור בו מיד באשר הוא שם ומ"ה יכולין למחות בו בהמשכיר ועד"ר שם כתבתי דהמרדכי כתב בשם ריב"א ☜ דבלמכור לעכו"ם שאינו אומן הסברא הוא להיפך כו' ע"ש שכתבתי טעם דבריו:
סעיף ב[עריכה]
אבל אינן יכולין למחות כו' מאחר שכבר החזיק ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' קנ"ה סט"ו בכותש הריפות וכיוצא בו בתוך שלו דיכולין למחות בידו ואפי' חזקה לא מהני בו וכמ"ש בטור שם בסוף הסי' סכ"ח שאני התם דמיירי בקול גדול עד שמנדנד הכותל שהוא היזק גדול וק"ל:
מקול הפטיש כו' ועפ"ר ודרישה שם כתבתי שהטעם שכיון שמכה בפטיש בביתו או בחנותו אין השכנים יכולין לעכב על מה שאדם עושה בביתו משא"כ בדינים הראשונים שהנכנסים ויוצאים והקול מהן הוא בחצר המשותף לכולם מ"ה יכולין למחות בו מלעשות להן היזק בחצירם ועיין בסמוך ס"ד שחזר המחבר לכתוב הני תרתי דינים דלענין עשיית המלאכה מהני חזקתו ולא לענין הנכנסין ויוצאין:
מאחר שכבר החזיק המ"מ דקדק שדוקא בהחזיק ס"ל להרמב"ם הכי מיהו האי חזקה נראה דאינו ר"ל חזקת ג"ש אלא כל שניכר שעשה מלאכתו ושמע ולא מיחה בו ה"ל להרמב"ם חזקה בנזקין כמ"ש הטור והמחבר בשמו לעיל בסי' קנ"ג וקנ"ד וקנ"ה:
אפילו לכתחילה אינו כו'. ולא כמ"ש המחבר לפני זה דדוקא בהחזיק בו כבר מותר וק"ל:
סעיף ג[עריכה]
תינוקות ישראל כו' מדסתם משמע דאינו מחלק ואפילו הן רבים שרי וכ"כ הטור בהדיא ע"ש ולא כרמב"ם [כהרמב"ן] שכתב ע"פ פירש"י דביותר מנ' והוא מלמד את כולם דאסר ועד"ר:
סעיף ד[עריכה]
בני מבוי כו'. ר"ל מבוי שאינו מפולש והרמב"ם והמחבר לטעמייהו דס"ל דגם במבוי כיון שאינו מפולש יכולין למחות בו מפני שמרבה עליהם הנכנסין ויוצאין כמ"ש בס"א וכאן למדנו דאפילו אם כבר החזיק בו אינו מועיל לזה החזקה:
ויוצאין לקנות. ה"ג לקנות ושתקו לא "החזיק "בדבר "זה "ויש להם כו' וכן הוא ל' הרמב"ם בהדי' שם בפי"א דין ה' וע"ש וה"ק אף ששתקו ויש לו חזקה לזה שאינן יכולין למחות בידו מלעשות מלאכתו בביתו או בחנותו מ"מ יש בידם למחות בהנכנסים ויוצאין ואין מועיל לזה חזקה וכבר כתבו המחבר ג"כ בס"ב ע"ש:
סעיף ה[עריכה]
כופין בני מבוי זה את זה כו'. דברי המחבר הם הם דברי הרמב"ם וצריכין בר נגר להולמן שכתב המניעות פעם בלשון רבים פעם בלשון יחיד גם מערבב הטעמים פעם משום פיסוק חיותו ופעם משום הנכנסי' ויוצאין ובזה חוזר חלילה דוק בדבריו (והב"י כתב עליו ב' דרכים בביאור דבריו ואינם נוחים להמדקדק בדבריו שימצא בהן כמה דוחקים וגם במאי פליגי הרמב"ם והרבים החולקין עליו שכ' מור"ם על דבריו בב' הגהותיו והנה אציע לפניך ל' הברייתא והגמרא ומתוכו יתלבנו הדברי' בסייעתא דשמיא והוא דבפ' לא יחפור (סוף דף כ"א) גרסינן בברייתא ז"ל כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבעלי אומנות ולשכנו אינו כופהו כו' אמר רב הונא בריה דרב יושיע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך אכרגא דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו עכ"ל הגמרא וק"ל דאיבעי' דלא נפשטא היא וקולא לנתבע ולא מצי מעכב האי בר מבואה אבר מבואה אחרינא והנה הרמב"ם מפרש הברייתא דקתני כופין בני מבואות זא"ז כו' דהוא מטעם דמרבה עליו הנכנסין ויוצאין ובהיות כן עכצ"ל דלא איירי הברייתא במבוי מפולש אלא במבוי שאינו מפולש דבו דוקא שייך טעם ריבוי דנכנסים ויוצאין וכמ"ש בריש סימן זה וג"כ ס"ל דמ"ש כופין בני מבואות ל' רבים אינו ר"ל בני מבוי זה כופין לבני מבוי האחר' דממבוי למבוי לא שייך קפידא דרבוי הנכנסים אפי' כשאינן מפולשין אלא צ"ל דה"ל כאלו קתני כופין בני מבוי זא"ז וה"ק כל א' וא' מבני המבואות יכול לכפות לבני המבוי שדרין בו מלהושיב ביניהן א' מאלו שאף שהדרין עמו במבוי כולם מסכימין להושיבו ביניהן האחד מהן שאינו מסכים יכול לעכב ולומר שהוא יגרום שירבו עליו הנכנסים ויוצאין והשתא א"ש דשינו הרמב"ם והמחבר ל' הברייתא וכתבו כופין בני מבוי כו' בל' יחיד וק"ל ומ"ש בבריית' ולשכינו אינו כופהו ר"ל הדר עמו במבוי או במבוי האחרת שבעיר לפי מאי דקי"ל לקולא כאיבעי' דרב הונא הנ"ל וע"כ צ"ל דמיירי כשיש שם כבר אחד מאלו בני האומניות שלא מיחו בו שום אחד מהן דאל"כ אמאי אינו כופהו הא כ"ע ס"ל דיכול כ"א למחות אפי' אבן מבואו משום הנכנסין ויוצאין אבל כשיש שם אח' ס"ל להרמב"ם דאין זה טענה כיון דלא מיחה בהראשון. ואף שהרישא מיירי בדלית שם אחר צ"ל שבתיבת שכינו רימז לן תנא דברייתא דמיירי שיש שם אחר דאז השני הבא לקבוע שם נק' שכינו של ראשון ולמדונו הרמב"ם דהאי דקתני ולשכינו אינו כופהו ר"ל דאין שום א' מהן יכול למונעו לא אומן הראשון מטעם דפסק חיותו אפי' אם הוא ממבוי אחרת כיון דמ"מ שכינו הוא יושב עיר כמותו ולא א' מבני מבוי כו' מטעם דמרבה הנכנסי' כיון דלא מיחו בהראשון וז"ש הרמב"ם אינן יכולין למנוע בל' רבים ועפ"ז נראה להגיה וי"ו על תיבת אינם וצ"ל ואינם כי מתחלה כתב לשון הברייתא דלשכינו אינו כופהו דמשמעות הל' הוא אאומן שהוא כבר שם דאינו יכול למנוע להבא שם מטעם פיסוק חיותו והוסיף וכתב ואפי' היה מבני מבוי אחר והיינו ע"פ דקי"ל דאיבעיא דרב הונא לקולא לנתבע ורב הונא ג"כ איירי במניעת האומן הראשון וז"ש בר מתא אבר מתא ואח"כ הוסיף עוד וכתב אינם יכולי' למנוע ולמחות בו ור"ל דגם בני מבוי האחרים אינם יכולים למנוע מטעם נכנסים ויוצאין כיון שלא מיחו בראשון והשתא אתי שפיר הרבותא דאע"פ שהיה מבני מבוי האחרת דקאי אשלפניו אטעם פיסוק חיותא ולא קאי אלאחריו אמניעת האחרים מטעם נכנסין ויוצאין דבטענה זו לא מצינו חילוק בין בני מבוי זו לאחרת וק"ל. ואח"כ כתב הרמב"ם דברי רב הונא האחרים דאם הבא אינו שכינו אלא בא מעיר אחרת לקבוע שם יכול האומן למנוע ממנו את כל העיר מטעם פיסוק חיותו ואף שכתב שיש להם למנוע בלשון רבים לשון הברייתא נקט דקתני כופין בני מבוי כו' וכבר כתבתי דר"ל כל א' מהן וכמו שסיים ע"ז שם בברייתא וקתני לשכנו אינו כופהו בל' יחיד וכל אחד כפי טעמו וכמ"ש ומ"ש הרמב"ם שבא לעשות בצד חנותו כו' צד חנותו ל"ד קאמר אלא נקטו משום סיפא ללמדינו דאם הוא נותן מס עמהן אפי' לקבוע בצדו של ראשון אינן יכולין למחות שום אחד מהן וה"ט דס"ל כיון שנותן מס עמהן ה"ל כאלו דר עמהן ובהדר עמהן בעיר כבר נתבאר דנקרא שכינו דאינן יכולין לעכב עליו כלל זהו שטתו וטעמו של הרמב"ם וטעם החולקים כתבתי בדרישה שהן מפרשין דהאי ברייתא דכופין בני המבואות כו' דמיירי בסתם מבואות שהן מפולשין ובהן אין שייך ריבוי הנכנסין וכמ"ש ולפ"ז ע"כ צ"ל דגם הרישא מיירי שיש שם אומן אחר והוא המעכב משום פיסוק חיותא וכיון שכן קשה למה קתני כופין בני המבואות דר"ל שיכול למחות לו מבוי שלו ולא קתני שיכול למחות לו כל העיר וצ"ל דמיירי בנותן עמהן מס וז"ש מור"ם בהג"ה שניה ורבים האומרים דאפ"ה כו' ור"ל דאפי' נותן עמהן מס וזהו דוקא לשיטתן דמפרשי במבוי המפולש והעיכוב משום פיסוק חיותו משא"כ להרמב"ם דמפרש להברייתא דמיירי במבוי שאינו מפולש והטעם משום ריבוי הנכנסים ומיירי הרישא באין שם אומן אחר וכמ"ש דתו לא קשה למה לא קתני דיכולין לעכב עליו את כל העיר דאין טענת רבוי הנכנסין שייך ממבוי למבוי (ומ"ש כופין בני המבואות ר"ל כל א' מבני המבואות יכול לכפות להאחרים הדרים עמו במבוי וכמ"ש) וגם אין טענ' פיסוק חיותא שייך כשאין שם אחר וא"כ מה"ת לומר דכשנותן עמהן מס שלא יוכל לקבוע חנותו ואומנתו בצדו של האחר באותו מבוי עצמו וק"ל וממילא מבואר טעם פלוגתתן הראשונה דכ' מור"ם בהג"ה דלהרמב"ם דמיירי הברייתא במבוי שאינו מפולש וס"ל דדינו כחצר דשייך ביה טעמא דנכנסין ויוצאין ואפ"ה קאמר דלשכינו א"י לעכב ממילא נלמד דכשיש שם אחר תו אין קפידא וטענה בנכנסין דהוא בשביל אומני' אחרים דהא טעם זה צ"ל דמ"ה אינו כופהו שום אחד מהן לשכינו וכמ"ש לעיל משא"כ להחולקים דס"ל דמיירי במבוי מפולש וי"ל דדוקא במפולש אין מעכבין עליו דשם אין שייך טענת נכנסים וכמ"ש לעיל הא באינו מפולש למאן דס"ל דדינו כחצר ובחצר מסתבר לומר דאף שיש שם אחר מ"מ האחרי' יכולין לעכב ע"ז האומן האחר לקבוע שם מטעם ריבוי הנכנסים ומה שסיים מור"ם וכתב אלא דבעל האומן א"י למחות היינו מאבעייתו של רב הונא דקי"ל בה לקולא דבר מבואה אבר מבואה אחריתי א"י לעכב ואף דשם איירי לדידהו במבוי מפולש לענין טענת פיסוק חיותו אין חילוק בין מפולש לשאינו מפולש ודו"ק כי בזה עולין יפה דברי הרמב"ם והמחבר וגם דברי מור"ם ז"ל בלי פקפוק:
ומ"ש מור"ם בהג"ה שנייה ז"ל ובני העיר יכולין למחות בכל ענין כו'. ק"ק הא כבר נתבאר דאין שייך טענת הנכנסים במבוי מפולש לכ"ע וכ"ש ממבוי למבוי דהיינו עיר וצ"ל דה"ק דבעל האומנות א"י לעכבו מליכנס מטעם פיסוק חיותא אלא למבוי שהוא דר בו אבל במבוי אחר אינו מעכב עליו אבל בני העיר יכולים למחות בו כ"א את חצירו או מבואו שאינו מפולש שהן דרין בו מטעם נכנסין ויוצאין ואף שהוא נותן מס עמהן מ"מ הא כבר נתבאר שבני חצר כופין זה אל זה שלא לעשות אחד מהן אומן וגרדי ואף שיש כבר עמהם בני אומנות זה ס"ל להחולקים דיכולין למחות וכמ"ש וק"נ וע' בע"ש דדברים מגומגמים טובא בזה שם בסעיף ה' וסותרים זא"ז ע"ש ודו"ק:
עד שישכיר לו בית כו' ונ"ל דאיירי כאן כשאין בני העיר מוחין דאל"כ קשה הא כתב מור"ם בס"ס זה דבני העיר יכולין למחות אף לדור שם:
סעיף ו[עריכה]
אבל אינם קובעים מקום עיין במהרי"ק שורש קצ"א שכ' אם הדין כן ברוכלים כ"ש באחרים שאינן רוכלין דאינן רשאין לדור בעיר אחת אם לא ברשות אנשי אותו העיר וע' מ"ש עוד מזה בסמוך:
סעיף ז[עריכה]
והוא שימכרו בשוק. עפ"ר שם כתבתי בפי' דברי הטור דס"ל ☜ דביום השוק מותר להן למכור בשוק אפי' לבני העיר דלא חלקו בזה ובלבד שלא יהדרו על פתח ביתם ודוקא בהלואה הוא דאסרו להלות אפי' על השוק לבני העיר משום דהלואה הוא דבר ריוח שעיקרו לאחר יום השוק שבכל שבוע ושבוע יתן לו ריוח שלו משא"כ מכירה שהוא דבר התלוי בזמן המכירה לחוד ועמ"ש עוד שם:
מוכרים כדי פרנסתם לשון הטור מוכרים כשיעור שירויח כדי פרנסתו מן הרויח עד שיגבה הקפותיו עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי דלהרמב"ם דשינה בלשונו מל' הגמ' דבגמ' קאמר דמוכרים כדי חיותם ודקדקו מזה דיזונו מהריוח קאמר דאל"כ כשיכלה הקרן לא יהי' להם במה להחיות אבל הרמב"ם לא כ' כדי חיותם אלא כדי פרנסתם וליכא למידק מינה דבעינן דיחיו מינייהו לעולם משמע דס"ל דאינן מוכרין אלא כדי פרנסתן מהקרן ע"ש וי"ל דמה"נ לא כ' המחבר מן הריוח וק"ל. אבל מור"ם אח"כ בסמוך סתם כדברי הטור וכ' גבי מלוה שיכול ללות עד שישתכר כו' ואין סברא לחלק בין הלואה למכירת סחורה:
עד שיפרעו חובם לשון זה משמע דאיירי כשהן חייבין לאחרים ורוצים לשלם ומשהים שם עד שיפרעו הם דאל"כ הל"ל עד שיתפרעו מחובם. ומ"ש ואם יש להם מלוה ר"ל שיש עליהם מלוה והטור כתב עד שיגבו הם חובתם ושניהן אמת לדינא דזיל בתר:
או שהיא יותר טובה כו' הב"י כ' דמסתבר לומר דה"ה אם היא יותר רעה ה"ל כתרי מינים והעלוהו בצ"ע ע"ש:
ולכן יכולין למחות בידם כו' ☜ ואף מי שאין לו משא ומתן יכול למחות ולומר לו קפסקת חיותי במציאות הבאים לידך והיו באים לידי כ"כ הגהות מיימוני פ"ו משכנים ומהרי"ו בתשוב' סי' ק"ו:
חרם חזקת ישוב ר"ל שעושים חרם ביניהם ששום א' לא יכניס בביתו לאותו הבא לדור שם בלי רשות כל הקהל ☜ ואף אם הוא רוצה לדור אצל עכו"ם או לבנות לו בית לעצמו אכתי עושין ביניהם חרם שלא ישאו ויתנו שום א' מהקהל עמו וכדמסיק אבל אין עונש החרם חל על הבא לדור שם מאחר שאינן יכולין למחות מן הדין אבל חרם הרב על תלמידו חל וז"ש ואם יש רב בעיר כו' וק"ל:
דאין חרם חזקת ישוב חל על ת"ח. בד"מ כתוב ז"ל ראיתי בא"ז דמס' ברכות שר"ת לא רצה להורות בחזקת הישוב כי אמר קדמונינו לא תקנו חזקת ישוב אלא מפני אלמים ומסירים שאינן רוצים לפרוע מס אבל על אחרים אין תקנה ויש תמוהי' במנהגים שמוחי' ישוב לאדם שיש בו צרכי צבור ואינו יורד לחייהם והוא חטא גמור וממדת סדום ולא יזכה להיות במחיצה של צדיקים עכ"ל. ועיין במהרי"ק מ"ש מחזקת ישוב בשורש ט"ז וכ' וקי"ח וקל"ב וקס"ז וקע"ג וקצ"א וקצ"ב ובמרדכי פרק לא יחפור ופרק חזקת ודיני הסכמתם שם שורש א' קפ"א וקפ"ב ובתשובת מהר"ר דוד כהן בית י"ב י"ג י"ד ל"א ל"ב ובריב"ש סי' שצ"ט תנ"ט קל"ב ותע"ז ודיני מסים תמצא בדברי הטור והמחבר בסי' קס"ג ושם רשמתי מקומות מהאחרונים שנמצאים בהם מדיני מסים ע"ש:
וטוענין חזקה שיש כו' וע"ל סי' ל"ז שכ' מור"ם שדנין בחזקת ישוב וכדומה לזה מצרכי רבים אפי' ע"פ עד מפי עד ואפי' פסולי עדות כשרים להעיד ומטעם דבל"ה כולן נוגעין בדבר והוא מדברי מהרא"י בת"ה סי' שמ"ב:
ויכולין למחות כו'. במרדכי פ' הגוזל בתרא פסק אם אמר השר מעצמו איני רוצה שידור שום יהודי כאן כי אם ברשות ראובן דאז ראובן יכול לעכב על כל הבא לגור שם כו'. (ומשמע מזה אבל ראובן אסור להשתדל כן עם השר) וכן נראה מדברי מהרי"ק שורש קע"ג וסיים שם אבל אם חק השר לא הי' מתחלה אלא לטובתו ולא לטובת ראובן שלא ידור שם יהודי אחר בלי רשותו דאז אין ראובן יכול למחות אף שיש לו היזק מזה ד"מ סס"ז: