סמ"ע על חושן משפט קיד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]אבל אם טרף שלא בב"ד אינו כלום. גם בבני חורין כתב הטור והמחבר כן לעיל סי' ק"ג ס"ו אלא ששם כתב פלוגתא בעבד הזמן או משכונה ע"ש:
וקורעים ב"ד שטר האדרכתא כו'. המחבר נמשך אחר ל' סדר דברי הרמב"ם דפכ"ב דמלוה (דין ו') וע"ש דלפני זה כתב שם דאם אין ללוה בני חורין כותבים לו אדרכתא ?לילך ולבקש אם ימצאו לקוחות שקנאו אחר שהלוה המלוה לזה הלו' המוכר להן ואחר שמצא לקוחות קורעין האדרכת' וכותבין לו טירפא כו' וכבר כ' המחבר ל' הרמב"ם על הסדר בס"ס צ"ח מס"ח והלאה והתחיל באדרכתא דבני חורין וסיים באדרכתא דטירפא והורדה דמשועבדים ע"ש דכתב דרך כלל נוסח כתיבתן ואח"כ כ' המחבר הלכות גביות בני חורין זא"ז ואח"כ כ' מיד גביות ממשועבדים וע"ז קאי מ"ש כאן מלוה שיודע לקוחות כו' ור"ל אחר שכבר כתבו לו האדרכתא מצא ע"י המשועבדים אז קורעים האדרכתא וכותבין לו טירפא כו' והטור יש לו דרך וסדר אחר נמשך אחר הרא"ש וכמ"ש בפרישה ע"ש בס"ס ק"ב ודו"ק:
סעיף ב
[עריכה]ושלא לבא בעקיפין ז"נ הרא"ש דכל זמן ב"ד אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו דברי חכמים על בעלי דינים שלא לדחוק אותם יותר מדאי כו':
סעיף ג
[עריכה]אם רוצה הלוקח לסלק כו' הרשות בידו כו'. עפר"וד שם כתבתי והוכחתי כלל דין זה דנחלק לג' דינים והוא דאם בא הלוקח לסלק המלוה קודם שעשו ב"ד שומא והכרזה בשדה זו בשביל המלוה אזי יכול הלוקח לסלקו בדמי שויו השדה אפי' אינו עולה לדמי חובו של המלוה ואם כבר עשו שומא והכרזה בשביל המלוה אפי' אם עדיין לא גבהו המלוה אין הלוקח יכול לסלקו אא"כ יתן לו המלוה כל דמי חובו ואם עשו שומא והכרזה וגם כבר גבהו המלוה והנה הוא כבר בידו בזה פליגי הרמב"ם ס"ל דגם בכה"ג הלוקח יכול לסלקו דאמרי' שומא הדרא גם בלוקח והרא"ש חולק עליו וס"ל דלא אמרו שומא הדרא כי אם להלוה ויורשיו דבהו שייך לומר ועשית הטוב והישר שיחזור להן שדותיהן ולא גבי לוקח שנכנס לשיעבודו דזה המלוה וכמ"ש הטור בסי' ק"ג סכ"ב ושם פסק המחבר בס"ט כהרמב"ם ומור"ם כתב שם די"א כו' והוא דעת הרא"ש וע"ש:
וגובה ממנו אלא מנה. שהרי אין השדה הי' שוה יותר אלא מכח שחביבה על המלוה קבלה במאתים טור:
שוב אין הלוקח יכול לסלקו. כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאינו רוצה הלוקח לסלקו בכל החוב וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ז ע"ש:
וע"ל סי' ק"ג ס"ט ר"ל דשם נתבאר דיש פלוגתא בזה:
סעיף ד
[עריכה]מהקרן וחצי השבח. ר"ל כמה היתה שוה מתחלה בשעה שקנאה הלוקח וכמה נתן בעדה שזהו מחשב קרן ואשר שוה עתה יותר זהו מקרי שבח ומאותו שבח המותר גובה החצי. ובסי' קט"ו כתב המחבר ומור"ם חילוקים בין שבח דמחמת הוצאה או דממילא ובין עשאו אפותיקי או לא ובין מסיק שיעיר ארעא ושבחא או לא ובין לוקח או מקבל מתנ' ויתומי' ע"ש מילתא בטעמא בכל זה:
בתקנת הגאוני' שאין לו כו'. ר"ל כמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס צ"ט דתקנו שבועה לכל הטוען אין לי במה לשלם ע"ש:
אם הי' הלוה עמנו במדינה. פי' בעיר או ברחוק מהלך יום א' לאפוקי אם אינו במדינה גובה המלוה מהלוקח דא"צ להמתין עד שישבע הלוה שאין לו כיון דשבועה זו אינו אלא מכח תקנת הגאונים והלוקח יהדר אח"כ אחר הלוה וכנ"ל:
ומשביעין את הטורף בנק"ח. הרמב"ם והטור כתבו כל' המחבר ואף ע"פ שגם שבועת הלוה דלפני זה דנשבע דאין לו הוא בנק"ח וכמ"ש הטור והמחבר בריש סי' צ"ט אלא משום דשבועת המלוה הוא שבועת המשנה ושבועת הלוה שאין לו אינו אלא מתקנת גאונים אחרונים שתקנוהו והחמירו בה לישבע בנק"ח מש"ה כתבו בנק"ח בפי' בדין שבועת המלוה ללמדינו ששבועת המשנה הוא:
ושלא מכרו לאחר. דאלו מכרו יאמר לו לוקח זה לאו בעל דברים דידי את אלא מי שלקחו ממך:
וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה כו'. דוקא כשצריך לישבע עיקר השבועה דאינו פרוע כו' תקנו חז"ל לכלול ג"כ שבועה זה אגב חותן שבועות אבל אם נתברר שלא פרע לו א"צ לישבע בשביל זה לחוד שלח אמנה הוא ומ"ה מסיק וכתב דאם הוא בתוך הזמן טורף בלא שבועה וק"ל:
טורף בלא שבועה זהו דוקא להרמב"ם אבל לרבינו האי והרא"ש צריך שבועה כמ"ש הטור בסי' ע"ח ושם כתב המחבר גופא פלוגתא בזה ע"ש ואף דשם איירי כשמת הלוה ובא לפרוע מהלקוחות נ"ל דה"ה כשהוא חי ואין הלוה לפניו ואפילו אם הוא לפנינו ומטעם שכתבתי בפרישה ע"ש ובסי' פ"ד ס"ב ובסמ"ע סי' ע"ח כתבתי למה כתב שם הדין אאם "מת הלוה ולא כתבו אאם הוא חי ע"ש:
סעיף ה
[עריכה]וטעו בכל שהוא מכרן בטל פי' אע"פ שעשו שומא והכרזה דכה"ג בלוה גופא וביתומים כשמכרו ב"ד לצרכן אפי' טעו ומכרו שוה מאה בחמשים מקחן קיים אליבא דד"ה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ט ס"ג ע"ש מ"מ בנכסי לוקח דינו כשליח שטעה בכל שהוא שמכרו בטל כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קפ"ב ע"ש. והטעם דבלוה או יורשיו דעלייהו מוטל לפרוע להמלוה מעצמן ולמכור הנכסים ברצונם ולא עשאוהו והב"ד עשו ככל המוטל עליהן בשומא והכרזה מש"ה מכרן קיים משא"כ לוקח שאינו מוטל עליו לפרוע חוב המלוה ומש"ה נעשו הב"ד כשלוחו וכשם שאם טעו במה שהוא היזק להלוקח יכול הלוקח לבטל המקח כדין שליח שעיוות כן נמי אם טעו הב"ד לטובת הלוקח המלו' יכול לבטל המקח ועפ"ר:
וי"א שדינו כמו גבי יתומים לעיל סי' ק"ג סעיף ד' לא כתב מור"ם אדברי המחבר (שכתב שם כמ"ש כאן) דיש חולק על זה וגם בטור נראה דהסכים שם עם הרמב"ם והרי"ף שכתב שם בשמם דאף אם טעו בכל שהוא מקחן בטל וכאן כתב אדברי הרמב"ם דל"נ לחלק בין לקוחות ויתומים אבל בפרישה כתבתי שם בסי' ק"ג גם כאן דהמדקדק בלשון הטור יראה לו שגם שם לא הסכים עם הרמב"ם ע"ש וא"כ צריך טעם למור"ם למה לא הגיה לכתוב שם בסי' ק"ג כמ"ש כאן עליו ואפשר לומר משו' דהרמב"ם כתב דין זה בבא לטרוף מלוקח שטעו בכל שהוא שמקחן בטל אלא שהטור ס"ל שדין הבא לטרוף מלוה שלא מדעתו שוה להבא לטרוף מלוקח וכן משמע מדברי הרי"ף (ושדוקא בהבא לגבות מיורשים שהב"ד אביהם של יתומים וכאלו הגביהו היורשים עצמן כשהגדילו בהן אמרו במשנ' ובגמרא בפחתו שתות והותירו שתות מקחן בטל הא בכל שהוא מקחן קיים) ומש"ה הביא הטור דברי הרמב"ם מ"ש בלוקח בסימן ק"ג דאיירי בבא לגבות מנכסי הלוה ומה"ט לא כתבו לא הטור ולא מור"ם עליו דבר שם בסי' ק"ג וסמכו אמ"ש כאן עליו בגוף דבריו בדין לוקח ומשם נלמד לדין הבא לגבות מנכסי הלוה הנלמד ממנו וק"ל:
סעיף ו
[עריכה]נותנים השדה לאותו שמוסיף כו'. ז"ל הטור אם יבא אדם בתוך ההכרזה ויעלה הקרקע יותר מאשר שמוה הב"ד והמלו' רוצה ליקח אותו קרקע צריך לקבלו באותו עילוי שהשומא והכרזה לטובת הלוה היא שאם ימצאו מי שירצ' ליתן בה יותר הרי טוב ואם לאו יקחנה המלו' באותו שומא אבל אם הלוקח בעצמו רוצה לעלות השומא אין שומעין לו כי בודאי לתועלתו הוא מכוין שיאמר מה אני חושש שאוסיף ותשאר הקרקע בידו כי אח"כ אחזור ואקח הכל מן המוכר כו' וכבר כתבתי זה לעיל בסמוך גם בכלל הדין ע"ש:
ולא יהי' כל החוב פרוע כו'. אבל אם יהי' כל החוב פרוע מצי הלוקח לסלקו כיון דעדיין לא גבהו המלוה וכמ"ש ג"כ לעיל בכלל הדין:
סעיף ז
[עריכה]אין שומעין ללוקח. הטעם משום שהוא פסידא דלוה דאם ישמעו להלוקח לא יפטר הלוה מהמלוה בהיתרון בכדי חובו משא"כ במלוה שבא לגבות מהיורשים דכ' הטור והמחבר לעיל סי' ק"ט ס"א דאף אם ירצה המלוה לקבל השדה שהניח הלוה אבי היורשים בכל החוב דשומעין להיורשים שאומרי' ניתן לך בשומת ב"ד דהתם אין פסידא להלוה בזה שכבר מת ויורשי המת יהיה להן ריוח בהשומא שבאם יהיה להן מעות אחר זה יכולין לחזור ולפדותו באותו שומא מיד המלוה דהרי שומא הדרא להם וכמ"ש שם ובע"ש כתב בזה ז"ל אין שומעין ללוקח דהא דאמרי' בסי' ק"ט דבכגון זה שומעין להיורש היינו מטעם שנתבאר שם כדי שידע שוויו כשירצה לסלקו דשומא הדרא ליה אבל לוקח כבר אמרנו ס"ג דללוקח לא הדרא וא"כ למה ישומו אותו עכ"ל ודבריו תמוהין מאד חדא דאף דשומא לאחר שבאת' ליד המלוה לא הדרא מ"מ זה הלוקח דאיירי כאן מיני' דצועק ואומר ישומו לי ואתן למלוה דמי השומא מיד בחובו ולא אתננו השדה כלל מידי ליד המלוה למה לא ישמעו לו כיון דקי"ל דהלוקח מצי לסלק להמלוה מתחלה וכנ"ל ועוד דהרי בדין זה דאין שומעין להלוקח ליכא מאן דפליג ולפי טעם הע"ש הרמב"ם דס"ל דשומא הדרא ללוקח אף אם כבר גבהו המלוה הו"ל לאפלוגי בהאי דינא אלא מחוורתא כדכתיבנא דהכא הוי טעמא משום דהוי פסידא דהלוה וכ"כ הרא"ש בהדיא וכמ"ש בפריש' ע"ש: