סמ"ע על חושן משפט קה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
וקדם אדם אחד ותפס כו' לא זכה. פי' האי שתפס בשבילו לחוד לא זכה אלא כולם חולקים בו כאלו הוא עדיין ביד הלוה דאע"ג דזכין לאדם שלא בפניו היינו דוקא היכא שאין באותו זכייה חוב לאחרים או שהלו' נתנו מעצמו לאחר לזכות לאחד מהמלוים דהרשות לאדם ליתן את שלו למי שירצ' וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ג:
שכל התופס לב"ח כו'. וכ' ר"י נכ"ב ראובן ששלח שלוחו ליקח יין מהעכו"ם בחובו וכן עשה ומשכו והגביהו על העגלה וכשהביאו לעיר נתנו לשמעון שהיה חייב לו ג"כ שזכה שמעון וע"ש שנתן טעם לדבריו ד"מ ס"ס זה:
סעיף ב[עריכה]
מגו דאי בעי זכי לנפשיה עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהיינו דוקא דתפס בכדי חובו של עצמו כגון ראובן שחייב לשמעון ולוי ויהודה לכל אחד מאה זהובים ותפס שמעון מראובן שוה מאה זהובים דבזה אמרי' ל"מ אם תפסו בשבילו ובשביל לוי שכל א' יקח מהתפיסה חמשים זהובים דאמרי' מגו דמהני תפיס' לנפשיה מהני נמי גבי לוי אלא אפי' תפס כל המאה בשביל לוי לחוד אמרי' מגו דאי בעי היה תופס כל המאה לנפשו שהרי חייב לו ג"כ מאה מהני נמי גבי לוי אבל אם תפס משל ראובן שוה ק"ן זהובים ורוצה לזכות בהמותר מהחובו ללוי לא מהני כיון דלנפשיה לא מצי לזכות בכולו שהרי חובו אינו אלא מאה. וא' מהראיות הוא שהרי דין זה נלמד מהא דאמרי' המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום דאי בעי זכי לנפשיה כו' ובעינן דומיא דהתם דאי בעי היה זוכה כולו לנפשיה ע"ש ודו"ק וזהו דלא כמ"ש הב"י דגם בזה אמרי' דמהניא התפיסה לחבירו כיון דאית ביה צד זכייה לנפשיה וגם בע"ש פסק כן ודברים דחויין הן בעיני:
סעיף ג[עריכה]
זכה בחפץ זה לפלוני. בטור כתב ז"ל זכה בחפץ זה בשביל פלוני בעל חובי ובפרישה כתבתי דנרא' דלאו דוקא קאמר "בעל "חובי אלא שזיכה לאדם אחר וכמו שמשמע מדברי המחבר בכאן דלא כתב ב"ח. גם סיים וכתב ואין אחד מבע"ח יכולין לגבות מאלו כו' שכבר זכה בהן "אחר דמשמע דל"ד קאמר בעל "חובי הוא:
או תן מנה זה לפלוני לקמן בסי' קכ"ה כ' הטור והמחבר דיש פלוגתא בלשון תן אי הוה כזכי והמחבר כתב כאן תן וזכי לכל מר כדאית ליה:
סעיף ד[עריכה]
שהוא גברא דמפסיד וכו'. בטור כתב עוד כגון דתפס בשעת חליו וכדי שלא יעשה מטלטלים אצל בניו. והמחבר השמיטו מפני שבזמן הזה גובין מתקנת חכמים מטלטלי היורשים:
ודוקא דנקט בעל חוב שטרא בידיה דיכול השתא לקיימו בב"ד. והטור כתב ז"ל א"נ מחייב בע"ח שבועה לא מפקינן מיניה דתופס ור"ל אם השטר בידו ויכול לקיימו אע"פ שהלו' טוען פרוע הוא והמלו' צריך לישבע שאינו פרוע אפי' הכי מהני תפיסתו דהאידך:
ולא מצי אידך למימר קבעו לי זמן. הטור סיים ע"ז וכתב ז"ל אלא אומרים לו לישבע מיד ונוטל התופס. וכתב הב"י צ"ע אי לא היה המלוה בעיר לישבע מיד וישנו בתוך מהלך יום אחד אי שולחין לו או לא ועפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהגירסא הנכונה בדברי הטור הוא אלא אומרים לישבע ונוטל מיד התופס דאם לא כן קשה מה קאמר ונוטל התופס הלא כבר הוא ביד התופס ועוד שאר הוכחות ע"ש. לפי זה נראה דפשיטא דנותנין לו זמן עד שיודיעוהו ויבא וישבע כיון דאינו רחוק מהעיר ע"ש ודו"ק:
סעיף ה[עריכה]
חייב באחריותו. ונראה דמ"מ אם יבא המלוה יכול לתבוע הלוה שישלם לו כי אין לו דין ודברים על התופס (אם לא שתפסו בשליחותו) והלוה חוזר על התופס לשלם לו מה שתפס מידו והועמד באחריותו וכן פסק בע"ש ועפ"ר מ"ש שם:
וי"א דאינו חייב באחריותו. הטור דייק כן מל' הרא"ש דכתב דאם יאמר הלוה לתופס קבל עליך אחריות או החזיר לי מה שתפסת שומעין לו כו' "עד משמע אבל בסתם אינו חייב באחריותו ע"כ לשון הטור מזה מוכח דצריכין להגיה וי"ו על תיבת אם דכתב המחבר אחר זה וכצ"ל "ואם יאמר הלוה לתופס וקאי אהיש אומרים כו' והי' חסרון הניכר בדברי המחבר והוסיפו והגיהו מור"ם כמ"ש וי"א כו' וק"ל:
סעיף ו[עריכה]
נפקד שתפס בפקדון לתופסו כו'. עד"ר דשם הוכחתי דזה איירי אפי' בתופסו במקום דליכא פסידא לב"ח או שאין המלוה לפנינו דבתופס בעלמא אינו יכול לתפוס בכה"ג כמ"ש בסמוך בס"ד מ"מ זה שהי' הפקדון תפוס ועומד בידו ברשות הלוה יכול לתפוס בו לטובת המלוה כיון דאינו חב לאחרים ומ"ה מסיק וכתב דאם אין הב"ח כאן אינו יכול לעכב בשבילו אפי' מודה הלוה שחייב לו כיון דמיירי דליכא פסידא לב"ח בהאי חזרה דמצי המלוה לאפקועי מידו וגם לית ליה פסידא בהחזרה מחמת השביעית ומחמת שנעשה מטלטלין אצל בניו דחף אם יחזירנו יועיל התפיסה שמודיע לב"ד שתופסו בשביל מלוה קודם שהחזירוהו להמפקיד וז"ש שם הב"ת בשם הרמב"ן ע"ז ז"ל ולכשיבא המלוה יאמר אני תפסתי לו כו' וכ"כ הטור כאן וקאי אהאי דינא ע"ש והרי זה דומה להשבת העבוט שכתב הטור והמחבר בסי' צ"ז דאף שהשיבו מהניא התפיסה לענין השמטת שביעית ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו אבל אם לא הי' הלוה בטוח לא גרע האי תפיסה דנפקד שבאה לידו ברשותו מתפיסה דעלמא שאינו ברשות וכיון דהלוה מודה ודאי לא צריך להחזירה להמפקיד הלוה דהא הטור והמחבר בס"ג כתבו דדוקא אם מכחיש הלוה הוא דצריך להיות המלוה בפנינו לקיים או לישבע מיד ואי לא לא הא אי מודה ואיכא פסידא למלוה כ"ע מודים דמהני אפילו תפיסה דעלמא וק"ו תפיסה דנפקד ע"ש בפרו"ד:
ואם נתנו באגב כו'. (פי' המפקיד) והא דפירש כן משום דא"א לפרש דנתנה ממש שהרי הם ביד הנפקד וק"ל:
הוא הי' צריך כו'. (פי' המפקיד הי' צריך לשלם למלוה) עפ"ר שם כתבתי דאפי' להאומרים דהפורע חובו של חבירו בלא רשותו אינו חייב לחזור ולשלם וכמו שפסק המחבר לקמן ר"ס קכ"ח ואפי' פדה משכון של הלוה צריך להחזירו לידו בחנם משום דמצי למימר אי לא פרעתו הייתי מפייסו עד דמחיל לי חובי והחזיר לי משכוני מ"מ לא אמרו חז"ל זה אלא שמהאי טעמא לא מצי הפרוע לחזור על הלוה להוציא מידו להתפרע ממנו ובמשכון כיון שהוא בעין ובכל מקום שהוא כאלו הוא ברשותו מש"ה לא מיקרי מוציא מיד התופס ממה שלקחו מידו אבל הכא שבא הלוה להוציא מיד הפורע לא אמרינן דמכח האי סברא גרוע דהייתי מפייסו יכול להוציא מידו: