סמ"ג עשה רמב
והא לך פרשת הזבה: "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא. וכל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה. וכל הכלי אשר תשב עליו טמא יהיה כטומאת נדתה וכל הנוגע בה יטמא וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב."
והא לך פירוש פרשת הזבה. תניא בת״כ [פרשת מצורע פ״ז ומביאה בפ׳ בנות כותים דף ל״ו] "ואשה" בין גיורת בין שפחה בין משוחררת בין בת ישראל. "כי יזוב זוב דמה" דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת אונס ולא דמה מחמת ולד כשהוא אומר זוב לרבות האונסין הא מה אני מקיים דמה דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד.
ואומר רבי יוסי ורבי שמעון אין קישוי יותר משתי שבתות [שם בת״כ] ימים שנים רבים שלשה כי מיעוט ימים שנים ומיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נא׳ אלא ימים רבים הא כיצד הימים האילו מרובים על השנים וכמה הן שלש [שם פ״ח] "בלא עת נדתה" אחר שיצאו שבעת ימי נדתה. "או כי תזוב" שלשה ימים הללו. "על נדתה" כלו׳ מופלג מנדתה זו היא זבה. ומשפטה חרוץ בפרשה זו ולא כדת הנדה מכל וכל, שהרי זבה טעונה שבעת ימים נקיים וקרבן, וזו אינה טעונה ספירת שבעה אלא שבעת ימים תהיה בנדתה, בין רואה בין שאינה רואה אלא ראייה ראשונה. ודרשו רבותינו בת״כ זו אחד עשר יום שבין סוף נדה לתחילת נדה, שכל שלשה רצופים שתראה באחד עשר יום הללו, תהיה זבה. ויראה לי לפרש להפך כי "על נדתה" מפרש בסוף מסכת נדה [דף ע״ג] שפירושו בסמוך ממש אחר שיצאו ימי נדתה וכן אנו מפרשים בכל מקום "על" בסמוך. ו"בלא עת נדתה" הוא רחוק מנדתה. ובסוף מסכת נדה [שם] ובפ׳ בנות כותים [דל״ח] קורא "בלא עת נדתה" עד בסוף אחד עשר יום.
[בת״כ דלעיל] "תהיה טמאה" לרבות את בועלה. "טמאה היא" מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל. "כל המשכב...וכל הכלי...וכל הנוגע..." בכל אלה הדברים שוין הזב והזבה והנדה והיולדות.
וכלל שנינו פרק אחרון בדמסכת זבין [כל הסוגיא] שכל שיהיה למעלה מן הזב טמא בין אדם בין כלים העשויין למשכב ולמושב ולמרכב בין שאר כל הכלים בין אוכלין בין משקין כולן נקראים מדף לפי שאינו אלא ראשון לטומאה וכל שיהיה למטה מן הזב ולא יגע בו טהור חוץ מן האדם או כלי העשוי למשכב ולמושב ולמרכב וכן דרשו בת״כ [שם פ״ב] [פרק ד׳] אלא שהאדם ראשון והמשכב והמושב והמרכב אב הטומאה ואפילו הן תחת האבן ואצבע הטהור תחת האבן והזב על האבן וגם זה גמרא מדרס הזב בכל מקום וכענין זה מדבר בנדה [דף ס״ט] שאומר מאי משא אבן מסמא. ובפרק דם הנדה [דף נ״ה] מביאה על המקרא מהנושא אותם אבל אם כלי הראוי למשכב ולמושב מתחת האבן זה מרבה בת״כ [פ׳ ז׳] מוכל המשכב ואפי׳ במרכב נוהג דין זה כדתניא בת״כ [פרק ג׳] וגם בתחילת מסכת כלים שנינו שהמרכב מטמא אפי׳ מתחת אבן מסמא. פירשו רבינו שמואל ורבינו יעקב [בתוספות דנדה דף נ״ה בד״ה אבן] האבן מסמא הנזכרת בכל מקום היא אבן גדולה שצריכה שימה שמביא בנדה [דף ס״ט] על זה ושומת על פום גובא וכשהזב יושב עליה אינו מכביד כלום על מה שתחתיה מחמת כובדה [בפ׳ ר׳ עקיבא דף פ״ג ושאר הסוגיא מלשון המיימוני פ״ה דהלכות מטמאי משכב ומושב] אין בכל אבות הטומאה כולן טומאה שמסטת את האדם הטהור או את הכלי הטהור ותטמא אותן אלא הזב והזבה והנדה והיולדת ואפילו היתה קורה מוטלת על ראש הגדר ואדם וכלי חרש על קצתה והניד הזב את הקצה השני הואל ונתנדנדו מחמת הזב הרי זה כמו שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשונים לטומאה וכל שכן אם נשאן הזב.
אין משכב ומרכב מטמא כלים או אוכלין או משקין אלא במגע בלבד. אבל אם היו כלים או אוכלין או משקין למעלה מן המדרס או שהיה המדרס למעלה מהן שנינו בפר׳ אחרון דמסכת זבין שאפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר הואיל ולא נגע בהן הרי אילו טהורין [בתוספתא שם ור״ש מביאה בפי׳ שם] וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקין הרי אילו טהורים. שנינו בפ״ג דמסכת זבין זב שהכה את הטהור טמאהו שאם ימשוך הטהור הרי הטמא נופל ונמצא כאילו נשען עליו ולפיכך אף בגדי הטהור טמאין מדרס אבל טהור שהי׳ מכה את הזב הר״ז טהור פירוש מטומאת מדרס וכן משמע בתוספתא [ריש פ״ד דזבין ור״ש הביאה בפי׳ בפ״ג דלעיל] אבל טמא כעליונו של זב.