סמ"ג עשה פא
מצוה פ, פא: מצות פריקה וטעינה.
כתוב בפרשת כי תצא כי תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך הקם תקים עמו. זו מצות טעינה כמו שמפרש בפרק אלו מציאות [דף ל״ב], [שם] ונופלים משמע שהם ומשאם מוטלים לארץ. ומה שכתוב בפרשת משפטים, כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו, זו מצות פריקה.
ושנינו בפרק אלו מציאות [שם] פרק וטען, פרק וטען, אפילו ד׳ וה׳ פעמים חייב, שנאמר עזוב תעזוב הקם תקים. [שם] הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך המצוה אם רצית לפרוק פרוק, פטור שנאמר עמו. היה חולה או זקן חייב. ומה שאמרנו [שם] שהוא פטור בהלך וישב, בד״א בחנם. אבל בשכר שיקח שכרו לעזוב, חייב משום צער בעלי חיים. ותנן מצוה מהתורה לפרוק פי׳ בחנם, אבל לא לטעון בחנם אלא בשכר. ר״ש אומר אף לטעון בחנם והלכה כרבנן. ותניא [שם דף ל״ג] רובץ ולא רבצן, רובץ ולא עמד תחת משאו בחנם ולא מפורק בחנם אלא בשכר. היה כהן והבהמה רובצת בבית הקברות, אינו מטמא לפרוק בבית הקברות כשם שאינו מטמא להשיב אבידה. [בדף ל׳] וכן אם היה זקן שאין דרכו לפרוק ולטעון, הואיל ואינה לפי כבודו פטור. [שם] זה הכלל: כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק, כך חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו. ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, פורק וטוען עמו כמו שמצינו שם [בד׳ ל׳] ברבי ישמעאל ברבי יוסי. לפי שאמרנו שצריך לפרוק ולטעון כמה פעמים אם יצטרך לכך, אמרו שם חכמים [בדף ל״ג] שמדדה עמו עד פרסה ונוטל שכרו על כך.
מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו? משיראהו ראייה שהיא כפגיעה שהרי נאמר כי תראה ונאמר כי תפגע. ושיערו חכמים משיהיה ביניהם רס״ו אמה ושני שלישי אמה שהוא אחד משבעה ומחצה במיל. היה רחוק ממנו יותר מזה, אין זקוק לו כדאיתא בספרי [תצא] ומביאה בפרק אלו מציאות [דף ל״ג כל הסוגיא]. שנינו בב״ק [דף נ״ד] אחד השור ואחד הפרה ואחד החמור ואחד כל הבהמה וחיה לפריקה וטעינה ולהשבת אבידה, אלא שדבר הכתוב בהווה. תניא בתוספתא דב״ק [פ״ב] חמרין שהיו עוברין והיו רגליו של אחד מהן רעות אין רשאי לעבור מעליו. היה אחד טעון ואחד רכוב ודחקן הדרך, מעבירין את הרכוב מפני הטעון. אחד טעון ואחד ריקן, מעבירין את הריקן מפני הטעון. אחד רכוב ואחד ריקן, מעבירין הריקן מפני הרכוב. שניהם רכובין שניהם טעונים שניהן ריקנין, עושין פשרה ביניהם. וכיוצא בעניין זה תנן בסנהדרין [דף ל״ב] אמרינן בפ׳ אלו מציאות [דף ל״ב] שהפוגע בשנים, אחד צריך לפרוק ואחד צריך לטעון, מצוה לפרוק תחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען. בד״א כשהיו שניהם שוים לעניין שנאה או אהבה. [שם] אבל אם היה אוהבו צרוך לפרוק ושונאו צריך לטעון, מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו. מפרש בפסחים [דף קי״ג וע״ש בתוס׳ ובתוס׳ ב״מ דף ל״ב בד״ה לכוף] השונא שאמרה תורה, היאך יהיה זה והלא כתיב לא תשנא אחיך בלבבך? אלא מדבר שנראה בו דבר עבירה, שמותר לשנאותו בשהתרו בו ולא חזר שנאמר יראת ה׳ שנאת רע וכתיב הלא משנאיך ה׳ אשנא. ואעפ״כ הזהירה תורה לרחם עליהם ולעזרם בשעת הצורך וכן אמר ירמיה הנביא אם ימדו שמים ממעל ויחקו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו לי נאם ה׳.