סמ"ג לאו קלד
האוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורין שנטרפו לוקה שנ' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. [במיימו' כל הסוגיא פרק ד' דמאכלת] טריפה האמורה בתורה זו שטרפה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס. ואין אתה יכול לומר שטרפה והמיתה, שאם מתה הרי זו נבלה. ומה לי מתה מחמת עצמה או הכה אותה בסייף והמיתה או שברה ארי והמיתה? הא אינו מדבר אלא כשנטרפה ולא מתה אם הטרפה שלא מתה אסורה. יכול אם בא הזאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו ורדף והצילו מפיו, יהיה אסור שהרי נטרף? תלמוד לומר ובשר בשדה וגו' לכלב תשליכון אותו, שיעשה אותו בשר הראוי לכלב. הא למדת שהטרפה האמורה היא טריפה שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטת למות ועדיין לא מתה. אע"פ שקדם ושחט קודם שתמות, הרי זה אסורה משום טריפה הואיל ואי אפשר לחיות ממכה זו הבאה עליה.
הרי למדת שהתורה אסרה מתה והיא הנבלה, ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע"פ שעדיין לא מתה והיא הטריפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה, בין שנפלה ומתה, בין שנחנקה ומתה, בין שדרסה חיה והרגתה, כך לא תחלק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה, בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה, בין שנפלה ונתרסקו רוב איבריה, בין שזרק חץ וניקב לבה או ריאתה, בין שבא לה חולי מחמת עצמה וניקב לבה או ריאתה או שבר רוב צלעותיה, וכיוצא בהן. הואיל והיא נוטה למות, מכל מקום הרי זו טריפה, בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים. אם כן למה נאמר בתורה טריפה דבר הכתוב בהווה, שאם לא תאמר כן לא תאסור אלא בשנטרפה בשדה אבל נטרפה בחצר לא תאסור. הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהווה ועניין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה דאי אפשר לחיות מחמת מכה זו – אסורה. מכאן אמרו חכמים בחולין [דף מ"ב] זה הכלל כל שאין כמוה היה טריפה. ובהלכות שחיטה יתבאר [מ"ע ס"ג] איזה חולי עושה טריפה ואיזה חולי אין עושה אותה טריפה, כמו שאומר שם [בדף נ"ד] שאין לך להוסיף בטריפות אלא אותם שמנו חכמים. [שם דף סח וכן משמע בדף ק"ב]
וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים, הרי אותו הבשר טריפה והאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל טריפה, שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה. ומה לי טרפה אותה חיה ומה לי חתכה בסכין מה לי בכולה מה לי במקצתה הרי הוא אומר ובשר בשדה טריפה כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי היא טריפה וולד הטריפה מותר כרבי יהושע דפליג על ר"א [דף נ"ח] ואומר דעובר לאו ירך אמו הוא ואומר הרי"ץ [וכן הוא בתוס' שם בד"ה והלכתא] דבכ"מ עובר ירך אמו חוץ מלעניין טריפות מפני שהטרפות תלוי בחיות והעובר יש לו חיות בפני עצמו ולא אמרינן שנטרף עם אמו [שם דף ל"ז] בהמה שהיא חולה מפני שתש כחה והיא מסוכנת ונטה למות הואיל ולא אירעה מכה באחד מאבריה הממיתין אותה הרי זו מותרת שלא אסרה תורה אלא כעין טרפות חית היער שעשה בה מכה הממיתה אותה [שם] המסוכנות שאמרנו היא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת אע"פ שהיא אוכלת מאכל הבריאות אם שחטה ולא פירכסה כלל הרי היא נבילה ולוקין עליה ואם פירכסה הר"ז מותרת וצריך שיהא הפירכוס בסוף השחיטה אבל בתחילתה אינו מועיל כדאיתא שם [דף ל"ה] ואע"פ שהיא מותרת בעניין זה אומר שם [דף ל"ז] שגדולי ישראל מחמירין על עצמן ולא היו אוכלין ממנה, הפירכוס שאמרנו כיצד מפרש שם [דף ל"ה] שבבהמה דקה ובחיה בין דקה בין גסה בין שפשטה ידה והחזירתה כין שפשטה רגלה אע"פ שלא החזירתה או שכפפה רגלה בלבד הר"ז פירכוס ומותרת אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה הרי זו אסורה שאין זה אלא הוצאת הנפש ובהמה גסה אחד היד ואחד הרגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה הר"ז פירכוס ומותרת ואם לא פשטה לא ידה ולא רגלה ולא כפפה כלל הרי זו נבילה [בגמרא שם גר' בגפו וכן באשירי] ובעוף אפי' לא ריפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו הר"ז פירכוס [שם בדף ל"ז] והשוחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אם פירכסה אם לאו הרי זו ספק נבילה ואסורה אבל השוחט את הבריאה ולא פירכסה הרי זו מותרת וכן שנינו בחולין [דף ל"ג] שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא ממנו דם הרי אלו מותרין ואין אומרין שמא מתה היה שנינו שם [דף קט"ז] המעמיד חלב בעור של קיבה אם יש בו בנ"ט הר"ז אסור ואם אין בו בנ"ט כגון פחות מששים הר"ז מותר פירוש אע"פ שהעור העמיד החלב זהו מחמת חוזק וכח שלו מחמת נ"ט [שם במשנה] כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה ואין החלב מגופ' אלא מן הכשיר' שזאת ינקה ממנה ובגמ' גורס ברוב הספרים [שם כל הסוגיא] והילכתא אין מעמידין בעור של הקיבה אבל מעמידין בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי ואין חוששין שמא ינקה מן הטמאה ומעמידין בקיבה כשירה שינקה מן הטריפה וכל שכן בטריפה שינקה מן הכשירה מאי טעמא חלב המכונס בעור פירשא בעלמא הוא עכ"ל הגמרא וגם בירושלמי דע"ז [פרק אין מעמידין] גרסינן רבי יוסא בשם רבי יוחנן בראשונה היו אומרים אין מעמידין לא בקיבת נבילה ולא בקיבת גוי חזרו לומר בין בזה ובין בזה מותר רבי יוסף בר רבי אבין בשם רבי יוחנן אומר מעשה בבני שמוע שבקעו להם זאבים יותר מג' מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן אמרו ביצה גידולי גופה קיבה ממקום אחר באת ואומר ר"ת [תוס' פרק כל הבשר דף קי"א בד"ה הכי] שאין חולק פסק זה על משנתינו ששנינו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ששני עניינים של חלב יש בתוך הקיבה חלב צלול וחלב קרוש ומשנתינו מדברת בחלב צלול שדין חלב גמור יש עליו ואם נמלח עם העור אסור מטעם בשר בחלב ופסק הגמרא מדבר בחלב הקרוש שאותו חשוב פירשא ואותו הקרוש אם נמלח בתוך הקיבה מותר אפס אין להקל בזה עכשיו לפי שנראה כאוכל נבילות וטריפות אם היה מעמיד בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי אבל אם העמיד בדיעבד או נתערבה אחד באחד מותר אע"פ שלשון הירושלמי [דלעיל] והגמ' דלעיל מוכיח ודאי שמעמידין לכתחילה יש נמנעים להתיר משום מראית העין ואותם קיבות שאנו לוקחין מגדיים וטלאים שלנו ואנו מניחין הקיבה בתוך העור לאחר שחיטה ופעמים ששוהה בעור יום אחד שלם או יותר בלא מליחה יש לדקדק למה אין הקיבה נאסרת לפי שהיא נבלעת ע"י השרייה מטעמו של עור שהרי מצינו ששריית יום שלם מבלעת ומפלטת מבלע' לעניין בשר בחלב שאומר בפסחים [דף מ"ד] שחידוש הוא דאי תרו ליה כוליה יומא בחלבה שרי מן התורה ומדרבנן אסור ומפלטת לעניין עירוי ביין נסך שמערה המים מעת לעת וגם עור הקיבה תאסור החלב הצלול ואוסרין זה את זה ונראה ודאי שיש להחמיר בדבר וא"ת ששם בגמ' [בחולין דף קט"ז] וע"ז [דף ל"ג והתוס' בתו' שם] מפרש טעם איסור גבינות העכו"ם מפני שמעמידין אותם בעור קיבת נבילה משמע שאם היו מעמידין אותם בעור קיבה כשירה שאין לחוש והלא שנינו בחולין [דף קט"ז] שאסור כאשר בארנו ויש לפרש שמשום בשר בחלב לא היו אוסרין הגבינות מספק מפני שאין כאן איסור אלא מדברי סופרים שהרי לא אסרה תורה אלא דרך בישול.