סיפורו של צנחן
סיפורו של צנחן[1]
מאת פרופ" משה עמירב
את "סיפורו של צנחן" כתבתי ב- 8 ביוני 1967 בשכבי פצוע בבית-החולים "הדסה" בירושלים, מחכה לניתוח להוצאתו של רסיס פגז קטן עשוי מנחושת, שחדר לראשי במהלך הקרב לשחרור ירושלים. יותר ממה שריגשה אותי פציעתי, ריגש אותי המפגש שלי יום קודם לכן עם הכותל המערבי. מפגש הצנחנים עם הכותל, שתועד וצולם כה רבות, סימל בעיני המדינה ובעיני עם-ישראל, יותר מכל אירוע אחר, את הניצחון המפואר של מלחמת ששת-הימים. חשתי כי כולנו, כל הצנחנים שהשתתפו בקרב על ירושלים, הפכו ללא ידיעתם ל"שליחי-ציבור", שליחיהם של דורות של יהודים ששלחו אותם לשחרר את העיר אליה נכספו, חלמו והתפללו במשך אלפיים שנים.
את מנחם-מנדל, שהיה מבאי-ביתנו בנתניה, הכרתי עוד משחר ילדותי. הוא היה איש מוזר וזעפן, שמעולם לא ראיתי על שפתיו אפילו צל צילו של חיוך. אבי סיפר לי פעם כי הוא מתאבל כל חייו, "לא על משפחתו, כי אם על ציון". עוד סיפר לי אבי כי הוא חבר בקבוצה הנקראת 'אבלי-ציון', המתכנסת בביתו.
"ומה הם עושים?" – שאלתי, ואבי השיב לי קצרות: "הם מתגעגעים לכותל המערבי". סקרנותי, סקרנות של ילד בן 12, נעורה בי, וכך ב- 1957 הגעתי למפגש של 'אבלי ציון' בנתניה. בפה פעור מתדהמה הקשבתי באותו ערב לסיפוריו של מנחם-מנדל על תולדות "אבלי-ציון" בכל הגלויות ובכל הדורות. "גם במחנה-הריכוז טרבלינקה" – סיפר לי מנחם-מנדל – הייתה לנו חבורת 'אבלי-ציון'. יום אחד בשבוע היינו מענים את נפשותינו בצום". לא האמנתי למשמע אוזניי: אפילו במחנה המוות צמו אנשים לאות אבל על חורבן הבית!
כאשר נפרדתי ממנו, אמר לי משפט שזכרתי אותו שנים רבות: "כתוב במסכת בבא-בתרא: 'כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה'.".
וכך, באותן שנים, שנות נעורי, בעת שחבריי עסקו בזמנם הפנוי בבילויים, הייתי אני עסוק באבל על ירושלים השבויה שמעבר לגבול.
ביום שני, ה- 5 ליוני 1967 הגעתי לירושלים המערבית כחייל בחטיבת הצנחנים. כל אותו הלילה התקדמנו מבית לבית תחת אש-תופת. הגדוד התקדם מזרחה, וידעתי כי הכוון הוא העיר העתיקה והמטרה כל-כך ברורה: הכותל-המערבי. בתום הלילה, שהיה הארוך בחיי, הגענו לאזור הסמוך למוזיאון רוקפלר. עליתי על גגו של המבנה הסמוך ובאור ראשון של שחר נגלתה לנגד עיני – ירושלים.
פגז ירדני התפוצץ על גג הבניין. כתוצאה מן ההדף עפתי באוויר. חשתי ברסיס הקורע את פניי וכאילו מפוצץ את ראשי. עד מהרה פרץ הדם מפניי, וכל מה ששמעתי היו הקריאות "חובש, חובש!". עופר החובש עצר את שטף-הדם בחבישה מקצועית ומהירה והרגיע אותי: "בעוד כמה דקות יגיע ג'יפ חילוץ ויפנה אותך לבית-החולים. הבנתי כי מבחינתי המלחמה כבר נגמרה. "אבל אני חייב להגיע לכותל!" – הזדעקתי. עופר התבונן בי כאילו יצאתי מדעתי: "זה מה שמעניין אותך עכשיו, הכותל המערבי?!".
כעבור שעות אחדות כבר הייתי בבית-החולים הדסה עין-כרם. ברקע נשמעו הדי היריות מהעיר העתיקה. בבוקר המחרת האזנו לשידורו של כתב קול-ישראל, רפאל אמיר: "ברגע זה אני יורד במדרגות אל הכותל-המערבי...אני נוגע באבני הכותל-המערבי!". ברקע נשמעו קולות ירי, קריאות שמחה של החיילים ותקיעת שופר. לא הייתי מסוגל להמשיך ולשמוע את השידור. קמתי ממיטתי ואמרתי למוטי, ששכב במיטה לידי, בהחלטיות: "אני הולך לכותל-המערבי!".
אני נזכר היום בחיוך כיצד רצתי אליו, אל הכותל, אוחז בידו של מוטי, שכן בקושי ראיתי את דרכי. לא התמהמהנו - קדימה, קדימה, עוברים את שער-המוגרבים, נדחקים וממהרים. לפתע נעצרנו כהלומי-רעם. לנגד עינינו ניצב הכותל-המערבי: אפור, גדול, שקט ועצוּר. זכורני שהרגשתי הרגשה כזו רק פעם, בהיותי ילד, כשאבא קרבני לארון-הקודש.
לאט לאט התחלתי להתקרב אל הכותל, כשליח-ציבור העובר לפני התיבה: שליח של אבי הירשל-צבי מירושלים דליטא. שליח של סבא משה וסבא ישראל שנטבחו בפונאר. שליח של מורי ורבי אבל-ציון מנחם-מנדל ושל כל משפחתו שנספתה בטרבלינקה. שליח של המשורר אורי צבי גרינברג, אשר שיריו, אותם ידעתי בעל-פה, הם ששלחו אותי הנה: "באוזני ילד אספרה", "במורא-הנבואה", "אמן שבע חומות", "אזור מגן ונאם בן הדם".
מישהו בירך לידי ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", אך לא הייתי מסוגל לענות "אמן". רק שמתי ידי על האבן והדמעות שזלגו מעיניי היו חלק מים-התפילות, הניגונים והגעגועים של אבלי-ציון לדורותיהם.
באותו היום חזרתי לבית-החולים כדי לעבור את הניתוח להוצאת הרסיס מראשי. למחרת, על המיטה, כתבתי את הסיפור "סיפורו של צנחן". הסיפור פורסם בספרה של חטיבת הצנחנים "שער האריות", וממנו התגלגל לספרים ופרסומים נוספים, עד שהגיע ומצא את מקומו בעיבוד מחודש במיצג "היכל האור", המסכם את הביקור במרכז שרשרת הדורות בכותל המערבי בירושלים.
- ^ הסיפור היווה את מקור ההשראה למיצג אולם האור במרכז שרשרת הדורות