סידור/נוסח אשכנז/עירובין

עירוב תבשילין

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב.

בְּדֵן עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרֵא לָנָא לְמֵפֵא וּלְבַשָּׁלָא וּלְאַטְמָנָא, וּלְאַדְלָקָא שְׁרָגָא, וּלְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָּנָא מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבְּתָא, לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל הַדָּרִים בָּעִיר הַזֹּאת.

עירוב חצרות

דיני עירובי חצירות מהגאון יעב"ץ זצ"ל: נוהגין לגבות בערב פסח קמח מן כל בני העיר בשעה שמצוי לכל אדם, ועושין ממנו חלת מצה לעירובי חצירות ומבואות, ומברכין עליו בבית הכנסת ערב פסח סמוך לחשיכה קודם תפילת ערבית, שאין מערבין משתחשך. וז"ל במוסך השבת: ציוה האר"י לערב כל ערב שבת ערובי חצרות ושתופי מבואות, וזכורני שגם אמ"ה ז"ל היה מערב כל ערב שבת ערובי חצירות בלבד, והיה מזכה לבני עירו על ידי אחר. ומצאתי בספר מהרי"ל ז"ל שהיה נוהג כך אע"פ שעירבו בני עירו. ובודאי שהרווחנו בזה לצאת מידי כמה חששות שיש בעירוב הקהל יתר על מה שזכר בט"ז כמ"ש בחבורי בס"ד יע"ש. והיה קרוב בעיני לברך עליו, אף על פי שפקפקתי ג"כ והסכמתי להתנות על כל פנים וכן הייתי נוהג, מ"מ לא מלאני לבי לברך עליו, דברכות אינן מעכבות. ושוב עזבתי מנהגי בזה, מטעם הכתוב על ספרי בס"ד. המערב כיצה עושה, גובה מכל אחד מבני הקהל מעט קמח ועושין ממנו חלה. ואם הם יותר מח"י ב"א צריכין לערב בשעור כששה ביצים או כח'. ואפילו הם רבים מאד, מספיק. ואם פחותין הן, די להם כגרוגרת (שליש ביצה) לכל אחד. ואין מערבין להם בפרוסה. כשאחד מבני החצר רוצה ליתן פתח בשביל כולם, יכול לערב אפי' בפרוסה, בלבד שיהא בה כשיעור. וצריך לזכות להם ע"י אחר (לא על ידי בנו ובתו הקטנים אפילו אינם סמוכים על שולחנו, ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים. אבל מזכה על ידי בנו ובתו הגדולים אפילו סמוכים על שולחנו, משרת ומשרתת העברים אפילו הם קטנים, ועל ידי אשתו. ולכתחלה לא יזכה על ידי בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו גדולים, ולא על ידי אשתו. ובדיעבד אפילו על ידי בנו קטן ועל ידי בתו שבגרה שאינן סמוכים על שולחנו ועל ידי אשתו אף על פי שמעלה לה מזונות ואין לה בית בחצר.) וכשזוכה בו צריך להגביהו מן הקרקע טפח. וצריך לזכות לכל בני החצר או בני המבוי ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך (ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב, צריך להוסיף מחמתן). ויאמר המזכה לזוכה (באיזה לשון שמבין) כלשון הזה:
זְכֵה בְּעֵרוּב זֶה לַאֲחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַדָּרִים פֹּה עִמָּנוּ, וְשֶׁיָּבֹאוּ לָדוּר בָּעִיר הַזֹּאת [/בֶּחָצֵר הַזֹּאת/ בְּמָבוּי זֶה], שֶׁיִּסְמְכוּ עָלָיו לְטַלְטֵל עַל יָדוֹ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב הַבָּאִים.

וחוזר המזכה ונוטלו מיד הזוכה ומברך:
בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב.

בְּדֵן עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרֵא לָנָא לְאַפּוּקֵי וּלְעַיּוּלֵי מִבַּיִת לְבַיִת וּמֵחָצֵר לְחָצֵר מִגַּג לְגַג מִבָּתִּים לְחָצֵר מֵחָצֵר לְבָתִּים, כָּל מַאי דִּצְרִיךְ לָן בְּכָל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה וְיָמִים טוֹבִים לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל הַדָּרִים בָעִיר הַזֹּאת.

עירוב תחומין

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב.

בָּזֶה הָעֵרוּב יְהֵא מֻתָּר לִי (או לפלוני ופלוני ולבני מקום פלוני) לֵילֵךְ מִמָּקוֹם זֶה אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּח בְּשַׁבָּת זֶה (אוֹ) בְּיוֹם טוֹב (אוֹ) בְּיוֹם כִּפּוּר.