סוטרת הלב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השיב הנסיך הנאור המבהיק המשפיל מבט אל העולם, אחרי שטבל בחוכמה הניצחית ומצא שהאדם ריק כמו כל מרכיביו וכך נחלץ מכל סבל ומכל מחלה.

הוא ענה לסריפוטרה שהחלל הוא גוף והגוף הוא ריק וזה מזה אינם שונים וכל מה שנראה כמו חלל הוא רק גוף וכל מה שנראה כמו גוף אינו אלא חלל.
כל זה נכון גם לגבי רגשות, רצונות, הבנות ומודעות.

"התדע סריפוטרה מה מאפיין את הריקנות של כל האמיתות?
הן אינן זורחות ואינן פוסקות, לא מזוהמות ולא טהורות ואין בהן עלייה או ירידה.

לפיכך בריקנות אין כל גוף, אין בה רגשות, רצונות, תפיסות או מודעות.
לא עין, לא אוזן לא גוף או נפש, לא צורה, ולא קול ולא ריח ולא טעם, או מגע או מחשבה
ודבר אינו נראה עד השגת התודעה חובקת הכל.
אין בערות ואין גבול לבערות, אין זיקנה ומוות ואין קץ לזקנה ולמוות"

"כמו כן אין סבל אמיתי ואין סיבה לסבל
ואין קץ לייסורים.
אין תבונה ואין דבר שניתן להשיג.
כיוון שאין מה להשיג, נשען הנאור על החכמה הנצחית ואין ברוחו כל מכשול. כיוון שאין כל מכשול, הנאור לא יודע פחד
והוא מעפיל הרחק מעל בילבולי הדימיוניות ומגיע אל השיחרור האלוהי.
לכן הבודהות של כל הזמנים הסתמכו על החכמה הנצחית כדי להשיג הבנה עליונה.
לכן החכמה הנצחית היא הקסם הגדול ,
היא הקסם הזוהר, היא הקסם העליון,
אשר באמת יכול להושיע מהסבל."
ואז הטיל הנסיך את קסם החכמה הנצחית וקרא
"צא צא, צא מהכל, צא אל ההארה, צא!" "