סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/כד
בחדש השביעי באחד לחדש וגו'. בזוה"ק (אמור צח:) ר"י פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, זכאין אינון ישראל דקב"ה קריב לון לגביה מכל אומין עכו"ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה"ד ויאמר יהושע וגו' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וגו' הנהר ההוא נהר דאשתמודע וכו' ההוא נהר עולם אקרי וכו': הענין הוא כי בכל ר"ה חוזר להתעורר זאת הנקודה מרצונו הפשוט שהיה בהתחלת הבריאה אשר עלו בה ישראל במחשבה תחלה שזאת הנקודה הוא בלי גבול ועליה מסובב עיקר תכלית המכוון מכל הבריאה כמו שאמרו ז"ל בראשית ברא וגו' בשביל ישראל שנקראו ראשית שקודם בריאת עולם היה כל הבריאה כמוס ונכלל ברצונו הפשוט ית' כענין שמצינו בתזוה"ק (הקדמה ד) דעשר ספירות דאצילות מלכא בהון איהו וגרמוי וחיי' חד בהון וכו', וכשעלה ברצונו הפשוט ית' שיהיה ניכר כבודו ית' גם מעולם השפל לזה חילק את מעשיו ומלך עליהם וזהו הרצון שחילק את מעשיו נקרא בזוה"ק נהר דנגיד ונפיק ועל זה הרצון איתא שם בזוה"ק תא חזי ההוא נהר אע"ג דלאו איהו דינא דינין נפקין מסטרוי וכו', היינו שבמקור שורשו ניכר עדיין מפורש התכללות המדות ואחדותם שאין בהם ח"ו שום פירוד אלא דדינין נפקין מסטרוי, היינו דנגיד ונפיק מסטרוי כל ההתחלקות אכן יפרד משם כ"כ עד שאינו ניכר שוב בהמדת החיבור והאחדות שיש בשורשם, וזהו דאיתא בזוה"ק (בראשית כב) כד מטא לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים אמר נעשה אדם וכו', היינו כי מאחר שיש כ"כ הבדל ופירוד לכך צריכין להצורת אדם שעל ידו יחזור ויתאחד הבריאה למקור שורשה כי זאת הוא עיקר הצורת אדם שיכול להכיר שורש האחדות מזה שרואה נגדו שני הפכיים מוכיח שיש אחד על גביהם שמתאחדים אצלו כל ההפכים ולהיות שהעמיד השי"ת כל סדר הבריאה בדרך עילה ועלול דכר ונוקבא משפיע ומקבל כדאי' בזוה"ק (שמות ד.) אע"ג דאיהו מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה סתימא דכלא ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא לגבי מלך דלתתא וכו', היינו שכל מדה מקבלת מלמעלה ממנה ומשפעת למטה הימנה אכן אין מתאחדים ביחד גבי כל מדה הקבלה וההשפעה כי בעת שהמדה מקבלת מלמעלה אז עומדת בהתבטלות עצום עד שאינה מכרת שוב את מהותה מחמת הבהירות מעוצם הכרתה באורו ית' ואחר שמהפכת פניה להשפיע למטה הימנה שוב נתעלם ממנה זאת הבהירות כי אם לאו לא היה באפשרה להשפיע לזולתה וכענין דאיתא (בספר הקנה) כשברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה, היינו שבזאת הרגע שצריכה הבריאה להשפיע להלן ממנה מוכרח שיתעלם ממנה בהירות הכרתה שהיה אצלה בעת קבלתה וזהו שהפך את אור פניו ממנה כדי שיהיה בכחה להשפיע לזולתה וזה ההעלם נחשב על צבא מעלה לחטא כ"ש גבי המלאכים שהלכו לשחת את סדום שנענשו על מה שהיו אומרים כי משחיתים אנחנו ונעלם מהם בשעת מעשה שהמה רק מקבלים כדאיתא (במדרש רבה וירא) אף שאמרו אח"כ וישלחנו ה' לשחתה מ"מ בשעת מעשה נעלם בזו הרגע מהם ותלו הכח בעצמם והוא יען שהם משוללי בחירה להכיר כח הבורא גם בתוך ההסתר לזה בעת השפעתם למטה שנסתר מהם בזו הרגע גודל הבהירות יכולין לחשוב שיש בהם כח בפני עצמם. אמנם עיקר רצונו ית' הוא בזה העולם שיהיה הכרה בכבודו ית' גם בחשכות הסתרת הלבושים לזה ברא השי"ת את הצורת אדם דו פרצופים ובהאר"י הק' ז"ל נקרא זאת כותל אחד לשניהם ובזוה"ק (במדבר א) איתא ע"ז נוקבא אחידת בסטרוהי, היינו שאצלו נתאחד הקבלה וההשפעה שהיא בחינת נוקבא ובחינת דכר ביחד שאינו מתבטל מהותו בעת שעומד פב"פ ומקבל וזוכר נמי בטוב בעת שמשפיע שהוא רק מקבל כי יש בו כח הבחירה להמליך עליו את השי"ת אף בגודל הסתרתו לכן יכול שפיר להכיר אף בשעה שמשפיע שהוא רק מקבל ובזאת ההכרה הוא עיקר המכוון מרצונו ית' לזה מצינו בגמ' (עירובין ח.) הי מינייהו סגי ברישא אמר ר' נחמן בר יצחק מסתברא דזכר סגי ברישא, היינו כי זכר מורה על כח עבודה בבחירה ונוקבא רומז על הכרה עצומה בבהירות חזקה עד שאין מקום כלל לכח הבחירה והגם שיהיה לעתיד עיקר היקרות בזאת ההכרה שיכירו שאין האדם פועל כלום בכח בחירתו רק השי"ת לבדו הוא פועל הכל כמו שנאמר הנני עושה חדשה בארץ נקבה תסובב גבר, היינו שאז ינהיר השי"ת שכח הנוקבא הוא יותר נעלה מכח הדכר, אכן בזה העולם הוא עיקר רצונו שיעבוד האדם בכח בחירתו הטובה וזהו מסתברא דזכר סגי ברישא אכן כל עוד שהיה נוקבא אחידת בסטרוהי לא היה הזווג בשלימות כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שהזווג היה אז אחור באחור כי מאחר שלא היה עדיין שום הסתר בעולם והיה ניכר מפורש התגלות אורו ית' בכל הנבראים בלי שום העלם כלל וממילא לא היה עדיין יסוד חזק ובחירה ומחמת זה לא נגמר עדיין בשלימות תכלית המכוון מרצונו ית', כי עיקר המכוון הוא דוקא שיתעלם האור בכל מיני התלבשות ויסתיר כ"כ את האור עד שיהיו לבושים כאלו שיאמרו מה שדי כי נעבדנו, ובכל זאת יוציא האדם את עצמו מכל אלו ההסתרות להמליך עליו את השי"ת בבחירת רצונו הטוב ובזה יהיה נגמר כל המכוון מהשי"ת שיהיה הזווג פב"פ וזווג כזה אינו יתכן להיות כי אם ע"י הנסירה כמבואר בהאר"י הק' ז"ל, היינו רק אחר שנתעלם האור כדכתיב ויפל אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו וגו', והוא כי ענין שינה הוא שמשך השי"ת אצלו החיים של אדם ומראה להאדם אשר כאין נחשב כל כחו לפניו ומזה נופל שינה על האדם ונתבטל הימנו כל כלי פעולתו ולא נשאר אז גבי האדם רק הנקודה הנקראת בת עין כמאמר המאיר לאישון בת עין שאומרים קודם השינה, כי בשעת השינה עוסק השי"ת רק עם זאת הנקודה וכל הכלי פעולה של אדם המה בגודל ההעלם וכאשר מתעורר האדם מזה ההעלם להמליך עליו השי"ת נגמר מחמת זה הזוג שיהיה פנים בפנים, וזה היה כל ענין הנסירה כדכתיב ויקח אחת מצלעותיו וגו' ואח"כ נאמר ויביאה אל האדם וגו' כי מחמת ההעלם נתהווה הנסירה שיהיה הזווג פב"פ כי כיון שיש העלם והאור נתלבש בהסתרות ובכל זאת בוקע האדם אלו ההסתרות בבחירתו הטובה ומכיר דרך כל הלבושים הרחוקים ג"כ את אורו ית' בזה נגמר בשלימות כל תכלית המכוון מרצונו ית' שאמר והיה העולם כדאי' במדרש (בראשית רבה) שהשיב השי"ת להמלאכים שאמרו מה אנוש וגו' א"כ צונה ואלפים כולם למה עשיתי וכו', היינו שעיקר המכוון הוא שמתוך כל הלבושים הרחוקים יהיו מכירים באורו ית' ומזה שבוקע האדם בכח בחירתו את ההסתרות וממליך עליו את השי"ת נתברר ששורשו הוא למעלה בזה הרצון העליון הנקרא עבר הנהר שהוא למעלה מכל ההתחלקות וכל ההעלם שהיה מלפנים גבי האדם בשעת התרדמה קודם הנסירה זה היה רק משום שהיה חפץ השי"ת להתפאר נגדו ולהראות לו שכל כח הפעולות שלו כאין נגדו וממילא מוכח שכח הפעולות של אדם שפועל בבחירתו הוא יקר מאד כי אם לאו לא היה שייך שיתפאר כביכול ית' נגדם ולהראות שכל הפעולות כאין נגדו כענין שמצינו בזוה"ק (ויגש רז) הן שמים לא זכו בעיניו בעיניו הוא דלא זכו וכו', היינו כי מזה שמתפאר השי"ת נגד שמים ואומר שבעיניו גם הם לא זכו מובן ממילא שבהירות זך ועצום שיתכן להיות בסוג הנבראים הוא ביותר בשמים לכן שייך שיתפאר השי"ת נגדם כן נתברר אחר התרדמה והנסירה גודל היקרות מפעולת אדם ע"י בחירתו בעיניו ית', וכן בכל ר"ה שהוא זמן הנסירה נתעורר מזאת התרדמה ומזה נתחזק באדם כח בחירתו לזה נאמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו ובכסה מורה על העלם רצונו ית' בהתלבשות זה העולם כי בזה היום מתעורר הנסירה אשר רצונו הפשוט נתכסה ונתעלם אורו בהתלבשות בכדי שיהיה מקום לעבודה בבחירה לזה צריך האדם בר"ה לעמוד מצדו בתקיעת שופר לעורר אותו הרצון החפץ בהויות עולם כי שופר הוא כדאיתא בזוה"ק (נשא קלט:) מן המצר קראתי יה מאתר דשארי דיקנא לאתפשטא וכו' ובג"כ אמר יה יה תרי זימני וכו', היינו כי זה הרצון ית' המצמצם גודל אורו להנהיר דרך שביל דקיק למען שיהיה מקום להתפשטות הלבושים מזה העולם זאת הבחינה נקרא יצר ועל זה כתיב מן המצר קראתי יה והשם י"ה רומז כמאמרם ז"ל על הפסוק כי ביה ה' צור עולמים שאין הכסא שלם ואין השם שלם וכו' שכך העמיד רצונו ית' שלא יהיה שום שלימות כביכול ית' בלתי עבודת ישראל ועל זה נאמר בטחו בה' עדי עד כי בי"ה ה' צור עולמים, היינו כי מזה הצמצום מהשם י"ה נמשך כל הבטוחות של ישראל, וזה דאיתא שם ובג"כ אמר י"ה י"ה תרי זימני וכו', היינו להורות גם על צמצום השני מצד ישראל שנקרא נמי מן המצר כו' ע"י הצמצום מאורו ית' שנתעלם כ"כ בלבושי זה העולם נתעורר מחמת זה גבי ישראל נמי גודל צמצום לצעוק מעומק לבבם שיתגלה אצלם אור רצונו ית' הגנוז והכמוס בתוך אלו הלבושים ועל זאת הצעקה הבאה מעומק נקודת הלב רומז תקיעת שופר כמבואר בזוה"ק (בשלח ס) כגוונא דשופר לשדרא קלא באורח מישור מאתר דחיק וכו' כי נגד זה הרצון שהעמיד השי"ת להויות עולם שיהיה בבחינת בכסה הנקרא מן המצר מחויב האדם ג"כ להתיצב נגדו מאתר דחיק ולצעוק מן המצר וגו' ובזה משלים רצונו ית' כי כשמרגיש האדם בהסתרת אורו ית' וצועק מעומק לבבו על הכבוד שמים שנעלם ונסתר בזה העולם בזאת הצעקה מתעורר בחזרה ראשית הנקודה הבלתי גבול שעליה מסובב כל המכוון מבריאת עולם הנקרא עבר הנהר שבה עלו ישראל במחשבה תחלה וזה מתעורר במצות תקיעת שופר כמבואר (שם) ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא וכו', היינו שדווקא מתוך התלבשות זה העולם יכולין לעורר הרצון הפשוט המשולל לבוש כדאיתא בזוה"ק (פנחס רכא) לית אדני בלא הויה כגוונא דלית קול בלא דיבור ולית דיבור בלא קול והאי איהו קשוט בעלמא דאצילות אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור וכו', היינו שדוקא בזה העולם יכול האדם לעורר הקלא פנימאי וזהו שאמרו ז"ל אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כי מצד השי"ת נקרא מלכיות זה שחילק את מעשיו ומלך עליהם כי זה הרצון היה בגודל נדיבות שחפץ כביכול ית' שיהיה נגמר כבודו גם מעולם השפל כי עיקר רצונו ית' בבריאת עולם היה להראות כבודו גם לעיני האדם וכן עומק לבבם של ישראל מבקשים נמי תמיד בהתגלות אלהותו ית' כמו שאנו מתפללים תמיד גלה כבוד מלכותך עלינו וזהו מן המצר קראתי י"ה, היינו מן זה המצר שנסתר כ"כ אורו ית' מרעיש האדם וצועק להשי"ת שיאיר נגד עיניו אור רצונו מפורש וזה הוא אתר אעקא מצד אדם שתקיעת שופר הוא הכלל מכל התפלות שע"י השופר מתעורר מחדש הנקודה שעלו בה ישראל במחשבה ועי"ז יש כח בתפלת אדם לשנות מדותיו ית' כדאיתא בגמ' (סוכה יד) והוא כי הצורת אדם הוא הכלל מכל הנבראים כי הוא מרגיש בחסרון כבודו ית' והם אינם מרגישין כלל ולזה יש להאדם כח התפלה כדאי' בזוה"ק על הפסוק ויפח באפיו נשמת חיים ומתרגמינן דיכול למללא קדם מלכא מה דלית כן בשאר כל בריין והוא יען שאין שום בריה מרגיש שמחוסר כ"ש כמו הצורת אדם, לזה יכול למלל קדם מלכא ולומר דעה בהנהגתו ית' משום שכל עיקר המכוון מתפלתו הוא רק כבוד שמים, ולכך יכול להתפלל על צרכי הגוף שלו הגם איך יתכן שיאמר אדם דעה ולבקש שימלא לו השי"ת מה שחסר לו בתפיסתו הקטנה, אכן כיון שעומק המכוון של האדם בכל המבוקש שלו הוא רק כבוד שמים וכמאמרם ז"ל בגמ' יפנה ויטול ידיו ויקרא ק"ש ויתפלל והתחלת התפלה הוא אדני שפתי תפתח, היינו שלא יעלה בדעתו לבקש מה שאין רצונו ית' וכיון שמסלק כ"כ דעתו וחפצו ומוסר עצמו להשי"ת ממילא כל מה שחסר לו בתפיסתו הקטנה נוגע בכבוד כביכול ית' כי הוא סילק מצדו כל נגיעותיו ומה שהוא חפץ הוא הכל רצונו ית' וכאשר תחסר לו איזה דבר יכול שפיר לצעוק מה תעשה לשמך הגדול כי מה שחסר לו בתפיסתו תחסר זאת בכבוד שמים, וזהו אמרו לפני מלכיות, היינו שכל חפץ לבבכם לא יהיה רק גלה כבוד מלכותך עלינו כדי שתמליכוני עליכם כדי שתוכל לומר דעה בהנהגתו ית' אף בתפיסה הקטנה שלכם, אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ואיך יתכן לשון זכירה אצל השי"ת הלא אין שכחה לפני כסא כבודך אלא שזה הוא רק מצד האדם, היינו כל כמה שקובע האדם בלבבו זכירה בהשי"ת כלומר שיודע ברור שכל חייו תלוי בזו הזכירה כך מראה לו השי"ת מפורש השגחתו עליו בכל פרט ובכל רגע לטובה: