סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/ד
ובגמ' (שם) אמר רבא אי מדאורייתא הוא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי וכו'. הנה קושיא חדא תליא בחברתה ובאמת חדא קושיא היא מאחר שכל עיקר כוונת התקיעה הוא לצמצם א"ע אל קלא פנימאה ולמסור כל הרצונות לרצון הפשוט ית' א"כ אין לך שביתה גדולה מזו הלא זאת הוא ממש שביתת שבת ובגבולין למה לא תקעינן הלא היא חכמה ואינה מלאכה וא"ת שבשבת אין צריכין שום פעולה לעורר זאת כי בשבת ניכר זאת ממילא א"כ במקדש היכי תקעינן הלא במקדש היה יותר מפורש זאת כי שבת הוא רק אות ורמז שכל כח הפעולות המה כחו ית' ובמקדש היו רואים מפורש איך שאפילו כח הקבלה הוא נמי רק השי"ת לבדו וא"כ במכ"ש לא היו צריכין במקדש לתקוע אלא אמר רבא וכו' גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות בר"ה וכו'. הענין שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, היינו כי בעולם הזה אינו מבורר שום דבר ואולי נשאר עדיין גבי האדם בלבו מרצונות הזרים ומה גם בהרצון הקדום בעצמו אין שום אדם בקי כ"כ לידע תכלית המכוון מזה הרצון ית' כי אין שום פרט נפש בעוה"ז כשהוא מיוחד בפ"ע שלא יהיה עליו איזה קשיא והעצה לזה הוא רק שילך אצל בקי ובקי נקרא כח הרבים היינו שיכניס עצמו לרבים כדכתיב בתוך עמי אנכי יושבת ולבלתי יעמוד כל אחד בפני עצמו רק שיתאספו כולם ביחד וכאשר כולם באגודה אחת אז מברר אחד לחברו ולא יכול עוד להיות שום קטרוג וקשי' על שום פרט נפש כי רבים בקיאים המה לכוון לאמיתת רצון הקדום ית' וכמאמרם ז"ל בגמ' כמה הרפתקאי דעדו עלייהו ולזה נקראו רבים בקי וכאשר מכניס אדם עצמו בקרב הרבים אז הוא כדכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' אכן נאמר אז נדברו וגו' היינו שרק לעתיד יתכן להיות זאת בשלימות אבל בעוה"ז לא יתכן שיהיה זאת בשלימות כי בעוה"ז כשחפץ האדם לטעום מהטוב של חברו מוכרח לטעום מההיפך הנמצא בחברו ג"כ כי הקליפה קודמת להפרי לזה איתא בגמ' בר"ה כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי היינו שצריך תפלה וצעקה קודם שילך אצל הבקי היינו קודם שמכניס א"ע לתוך הרבים שלא יפגע אותו ח"ו החסרון של חבירו כי אינו רוצה לחבר עצמו רק עם הנקודה הטובה שיש בחבירו ואחרי שבשבת אין שום העלאה ע"י פעולת אדם רק מאליו נעשה כל הפעולות כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל לזה אין שייכות לתפלה בשבת ע"כ יש מיחוש שמא קודם שיגיע להבקי יטעום מהקליפה הקודמת להפרי וייטב בעיניו ח"ו החסרון של חבירו לכן אין תוקעין בשבת. ומתורץ בזה קושית התוס' ג"כ שהקשו הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים אמנם לאחר שיגיע האדם אצל בקי היינו לאחר שמסר עצמו באמת להרצון ית' זה נקרא רה"י כי רשות היחיד הוא השם הוי' ורה"ר נקראים כל תאות האומות עו"ג שהם עלמא דפרודא ע"כ נקראים רה"ר וכשאדם עומד ברה"י היינו נוכח השי"ת בטח לא יוציאנו לרה"ר אך כל המיחוש הוא קודם שיגיע לרה"י ומחמת שהקליפה קודמת להפרי יכול להיות שיטעום מהקליפה וזה נקרא רה"ר ואז דוקא הוא המיחוש שמא יעמוד דוקא ברה"ר ויעבירנו ד' אמות אבל במקדש שם היה מבורר הרצון הקדום ית' ושם הוא רה"י גמור כי שם היו עומדים תמיד נוכח השי"ת ולא היו צריכין לילך אצל בקי: